גיא מאיר. "כדאי למעסיקים לקחת אנשים בעלי מוגבלויות". צילום: דניאל כהן

בדיוק לפני שבוע ציינו ברחבי ישראל את היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. המטרה ביום הזה היא פשוטה מאוד: להביא לתודעה הציבורית כי גם אנשים בעלי מוגבלויות זכאים לשוויון זכויות חברתי ותעסוקתי.

כמה ימים לפני כן, ובלי תיאום מתוכנן מראש, פירסם גיא מאיר (20) מבאר שבע פוסט בפייסבוק, בו הוא מבקש סיוע במציאת עבודה על אף המוגבלות שלו. מאיר, הסובל משיתוק מוחין מולד, עבר על אף המגבלות את מסלול התבגרותו כמו כל נער רגיל.

"סיימתי שירות לאומי לפני כארבעה חודשים, ומאז אני מחפש עבודה", הוא מספר השבוע. "לצערי, לא פעם נתקלתי באנשים שאמרו שיחזרו אליי ולא חזרו, היו גם כאלה שלא הגיבו, וזה קצת מבאס. אבל אני בטוח שהכל לטובה ויהיה בסדר".

לכבוש את ההר
מאיר מתנהל עם הליכון אחורי לכל מקום אליו הוא הולך, ואת הראיון בחרנו לקיים בבית המשפחה. כאשר הגענו, גיא הציע בנימוס להגיש משהו לשתות. הנטייה הטבעית היתה כמובן להציע לו עזרה, אך עוד לפני שנאמרה מילה, הכוס כבר היתה מלאה בידו. הרגע הקטן הזה מסמל עבור גיא את המאבק שלו. "אני רוצה מאוד להשתלב בחברה הרגילה. אני לא מוותר לעצמי על שום דבר ולא נופל לרחמים עצמיים", הוא אומר.

"הסיפור שלי על השיתוק הוא מוזר", הוא ממשיך. "הלידה של טל (אחיו התאום - ד.כ) ושלי התנהלה באופן תקין לחלוטין לכל אורכה. טל יצא ראשון ונולד בסדר גמור. בזמן שרצו להוציא אותי, המיילדת של אמא פשוט התעלפה. בגלל מחסור בכוח אדם הביאו אחות מתלמדת שתחליף את האחות שהתעלפה, והמתלמדת משכה אותי החוצה מהראש. לאחר שהוציאו אותי פשוט הפסקתי לנשום ולא נתנו לי סיכוי".

כנגד כל ההערכות, הצליח התינוק הקטן להתאושש, אבל דבר אחד היה ברור לכולם כבר מאותו היום. "אמרו לאמא שתהיה לי פגיעה כלשהי בגלל מחסור החמצן במוח, אך עד שלא אגדל, לא ניתן יהיה לדעת כיצד זה יתבטא".

בגיל שלוש אובחן מאיר כסובל משיתוק מוחין. "לא זחלתי וכמובן שגם לא הלכתי. עברתי בדיקות וגילו שפלג הגוף התחתון שלי לא מספיק חזק וזה ביטוי לסוג של שיתוק מוחין. זה גם לא משהו שניתן 'לתקן' באופן מלא במשך השנים, אלא אפשר לחזק אותו מעט. בעיקר צריך ללמוד לחיות עם זה", מסביר גיא.

הוא החל להשתלב במסגרת בחינוך המיוחד. כעבור שנתיים עבר לגן 'רגיל'. "מירי אדלר, שהיתה הגננת שלי בגן הרגיל, היתה הדמות הראשונה שפשוט לא ויתרה לי, ועליי", משבח מאיר את האשה שעד היום שומרת על קשר איתו.

"היא לא היתה מוכנה שאהיה 'מסכן' והטילה עליי משימות כפי שעשתה עם כל הילדים האחרים בגן ומעולם לא נתנה לי להרגיש חריג. לעניות דעתי, זה היה הדבר שחיזק בי את ההבנה שאם לא מוותרים עליך, אתה יכול להשתלב בצורה רגילה כמעט לגמרי באוכלוסייה רגילה".

בבית הספר היסודי, מספר גיא, המצב היה כבר מעט שונה. "לא היו בתי ספר נגישים באזור בו היינו גרים בשכונה ו' החדשה. בית הספר 'מולדת' דווקא כן יכול היה לתת מענה מבחינת נגישות, ולכן עברנו כל המשפחה לשכונת נווה זאב. מנהל בית הספר, אליעזר וינוגרד, עשה הכל בכדי שאשתלב בצורה המיטבית".

סיפור מיוחד הזכור למאיר בתקופת בית הספר היסודי ומסמל את ההשתלבות בחברה הרגילה היה בגיל 11. "יצאנו לטיול והגענו להר הרצל. העלייה של ההר היא די תלולה, קל וחומר שעם הליכון העניין אפילו מסובך יותר, אבל לא הסכמתי לוותר. החלטתי שאני אעלה את ההר, עם ההליכון ועם כל הקושי - וכך גם היה. אני זוכר שכאשר הגעתי למעלה אנשים מאוד התרגשו לראות אותי. מבחינתי, זו היתה ההוכחה לכך שאם אני מספיק אאמין, אני אצליח", נזכר מאיר.

באים מאהבה
על אף המגבלה והקשיים הרבים אותם חווה בתקופת בית הספר, הצליח הבחור הצעיר לסיים את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה. "זאת היתה גאווה מאוד גדולה עבורי. נכון, אמנם היו לי התאמות ושיעורים פרטניים, אבל עמדתי בדרישות של משרד החינוך ולא היו לי הקלות מיוחדות, חוץ מבחינה בעל פה. קיבלתי גם מבית הספר שלי, מקיף רגר, תעודת הצטיינות בעקבות ההישגים שלי", הוא מספר בגאווה.

לאחר סיום הלימודים עמד גיא בצומת דרכים. "מאוד רציתי להתגייס לצבא ועשיתי אינספור בדיקות בשנתיים שקדמו לגיוס, כדי שאוכל להתגייס. לצערי, הצבא פשוט נפנף אותי. אחרי שנתיים של בדיקות אמרו לי 'תעשה את כל הבדיקות מחדש, ואולי נגייס אותך'. מבחינתי זה היה להגיד 'אנחנו לא רוצים אותך אצלנו' וזה מאוד פגע בי", מספר מאיר.

למרות התחושות הלא נעימות, בחר מאיר להתנדב לשירות לאומי. "העברתי חודשיים במקום מסוים, אבל בגלל חוסר הבנה בתיאום הציפיות, עברתי לבית הספר 'יחדיו', שם הייתי חונך של תלמידים בכיתה מיוחדת לבעלי מוגבלויות", הוא מספר.

לאחר שהשלים שנת שירות לאומי, בחר מאיר לחפש עבודה, אך נתקל בקשיים מבחינת מעסיקים. "חשוב לי להסביר שלא רק למעסיקים יש חלק בנושא הזה. במדינת ישראל חוק קיים 'חוק לרון' שהמטרה העילאית שלו היא אומנם לקדם העסקת נכים, אבל החוק הוא עם המון סייגים ומסורבל מאוד, ואנשים פשוט לא רוצים להיכנס לכל הבירוקרטיה של הנושא. אני יכול להבין אותם, אבל נוצר מצב אבסורדי שבו אנחנו נפגעים מהחוק".

הבקשה של מאיר לא גדולה. "אני יכול לעבוד בכל עבודה הדורשת תעסוקה במחשב, עבודה משרדית או מענה טלפוני. יש לי בעיה של פעולות הדורשות מוטוריקה עדינה, ולכן קשה לי לכתוב", מסביר מאיר. "אני גם חושב שלמעסיקים כדאי לקחת אנשים בעלי מוגבלויות. אנחנו רוצים לעבוד ועושים את זה באהבה".
מאיר מבקש לציין נושא נוסף שחשוב לדבר עליו.

"חיי החברה של האנשים בעלי המוגבלויות בישראל, ובייחוד בדרום, מצומצמים בצורה בלתי אפשרית. כל יציאה שלי מהבית עם משפחה או חברים זה כמו מבצע למצוא מקומות עם נגישות. לצערי, בדרום עדיין מתקשים להבין שיש אוכלוסייה די רחבה עם סוגי מוגבלויות, שבקלות אפשר לתת להם להרגיש רגילים לגמרי".

לדעת שעשית מעשה טוב עבור אדם אחר, אני בטוח שהערך המוסף הזה יהיה כבוד לכל בעל עסק שיפתח את שעריו לטובת בעלי מוגבלויות. אני לא מחפש להיות מסכן. אני רוצה להיות כמו כולם. בעצם, אני כבר כמו כולם".