ניצולי השואה שהציגו צילומים בתערוכה. צילום: אלכס גד

בשבוע שבו ציינו ברחבי העולם את יום השואה הבינלאומי, 16 ניצולי שואה מקהילת יוצאי תוניסיה ביישובי המועצה האזורית מרחבים לקחו את עדשת המצלמה והנציחו נופים מבית ילדותם וזיכרונות מתקופת השואה ומתרבות הקהילה היהודית בתוניסיה.

תוכנית 'צילום בגיל' של ג'וינט ישראל־אשל, משתמשת בצילום כתרפיה ומפגישה ניצולי שואה עם עדשת המצלמה לשם תיעוד, עיבוד וראיה מחודשת של סיפוריהם האישיים. מאחורי המיזם עומדת הדוקומנטריסטית סיגל הראל־מור, והוא פועל בקרב קבוצות של ניצולי שואה ברחבי הארץ זו השנה השישית.

בין המציגים בתערוכה בבית העם במושב גילת הוא ניצול השואה יעקב שלי (80) שנולד בעיר בספאקס בתוניסיה. מאוקטובר 1942 ועד מאי 1943, אמו ושבעת ילדיה התחבאו במחסן בכפר בשעה שאביו נלקח לעבודות כפייה. ספאקס היתה יעד להפצצות של מדינות הציר ושל בעלות הברית, ונהרסה במהלך המלחמה.

"מטוסים של בעלות הברית הפציצו ללא הבחנה מהשמיים, יום אחר יום, ובכל הפצצה ברחנו מהצריף אל השוחה שחפרנו בחצר, כיסינו עצמנו במשטח דקיק עשוי פח והתפללנו על חיינו", הוא נזכר. גם מרים סרור (76) נולדה בעיר ספאקס והיתה רק בת שנה כשהגרמנים נכנסו לעיר ולקחו את הגברים הצעירים למחנות כפייה. "רעש ההפצצות של מטוסי בעלות הברית וגם הרעב הכבד ששרר זכורים לי מסיפוריי הוריי", היא מספרת.

יוסף זכות (85) נולד בעיר מוקנין בתוניסיה, כשהיה בן תשע דפקו על דלת ביתו גרמנים ועמם מלשין ערבי. "הדפיקות האלימות בדלת נתקעו בזיכרוני, איני יכול לשכוח אותן", הוא מספר בצער. שני אחיו הגדולים של יוסף זכות נלקחו למחנות כפייה. אביו שהיה בעל מתפרה, נדרש לתפור מאות טלאים צהובים לכל בני הקהילה היהודית.

"זו הפעם הראשונה", מספרת סיגל הראל־מור, יוזמת תוכנית 'צילום בגיל', "שנשמע קולם של ניצולי שואה מתוניסיה, ושניתנה למשתתפי הפרויקט אפשרות להביע את השואה של יהדות תוניסיה והקהילה שלהם, שנאלצו לברוח ולהסתתר, לסבול מרעב והפצצות, לענוד את הטלאי הצהוב ולהילקח למחנות עבודה בכפייה".