גיל אליאס. צילום: הרצל יוסף

לפני ארבע שנים השתנו חייו של גיל אליאס (29) מבאר־שבע מקצה לקצה כשהחליט להפסיק להסתיר את נטייתו המינית ולצאת מהארון.

היום אליאס הוא פעיל בבית הגאה בבאר־שבע, משמש רכז החינוך והפעילות שלו ויתחיל בקרוב לימודי תואר שני בלשון עברית באוניברסיטת בן־גוריון. אבל אולי חשוב מכל הוא משורר הכותב שירה גאה ועומד להוציא לאור את ספר השירה הראשון שלו שזכה לשם "זבל". שירתו עוסקת במציאות שמיעוטים נרדפים בחברה הישראלית מתמודדים איתה, ובצלקות שהתמודדות זו מותירה בהם.

מהי שירה גאה במה היא שונה משירה "רגילה"?

"זאת באמת שאלה טובה. גם אני חושב על זה הרבה, מה זאת תרבות גאה בכלל, מה זה נגיד תיאטרון גאה. אני חושב שדבר ראשון זה משהו שמאגד את הקהילה וזה גם משהו אישי. אני מרגיש שהמרחב הזה של השירה יכול לאפשר לי להיות מי שאני ומה שאני, בלי שום הגדרות, אם זה שחור או לבן, הומו או ביסקסואל, ולצאת מתוך הגדרות אל תוך מרחב שמקבל את כל מי שאני במילים. מילים הן מאוד נזילות, הן יכולות להיות גם אישיות וגם חברתיות".

מתאהב בגברים

אליאס גדל בבאר־שבע, בן שלישי למשפחה עם שלושה ילדים. יש לו אחות בכורה ואח אמצעי. בבית הספר היסודי למד ברמות ולאחר מכן המשיך לתיכון מקיף ז'. עם סיום הלימודים הפורמליים החליט אליאס לעשות שנת שירות בנוער העובד והלומד, ומשם הדרך אל גרעין הנח"ל הייתה קצרה.

לאליאס תואר ראשון בספרות ולשון והוא לקראת לימודי תואר שני בלשון עברית במגמת עריכת לשון באוניברסיטת בן־גוריון.

עוד לפני שיצא מהארון הצטרף אליאס לקבוצת 'סגול' (סטודנטים גאים ולסביות) בבית הגאה שהוא נמנה עם מייסדיו. אליאס הדריך את הקבוצה ופעילות זו עזרה לו למעשה לצאת מהארון. בהמשך מונה לרכז פעילויות וחינוך בבית הגאה ובמסגרת תפקידו הוא אחראי בין היתר לאירועים שהבית הגאה מארגן.

מתי הבנת שאתה הומו?

"זה התחיל בגיל 18 כשהתאהבתי בגבר בפעם הראשונה. הוא היה חבר טוב שלי ובעקבות זה דברים התגלגלו וקיימתי יחסי מין גם עם גברים וגם עם נשים. ואז בשלב מסוים הרגשתי שאני מתאהב רק בגברים. היום יש שיגדירו אותי ביסקסואל, אני מגדיר את עצמי הומוסקסואל".

למה הדחקת את זהותך המינית?

"הדחקתי מתוך פחד. גם חוויתי המון גזענות בחיים שלי בתור שחור, אז גם זה השפיע על החיים שלי וגרם לי להרגיש פחות חשוב. ואז באיזשהו שלב הבנתי שכל החוויות הגזעניות שעברתי בחיים שלי משליכות על הזהות".

גיל אליאס. צילום: הרצל יוסף

סיבה לדאגה

בשיריו של אליאס יש אומנם מסרים הפונים אל הקהילה הגאה, אבל לדבריו, שירתו היא גם "מאוד מפורקת", ויש בה מסרים הפונים לכלל החברה. אליאס מוסיף שלעיתים יש לו דחף לצאת מההגדרות ולבחון את עצמו במסלולים אחרים ולא לפי התיוגים שהחברה מדביקה לו.

"להיות שחור, להיות הומו, להיות ביסקסואל ומצד שני בשירה שלי אני מדבר מגבר לגבר", הוא מסביר.

במה שונה הקהילה הגאה בבאר־שבע מקהילות גאות במקומות אחרים?

"הקהילה הגאה בבאר־שבע שונה מקהילות אחרות בערים אחרות בזה שהיא מאוד משפחתית. יש לך לאן לפנות".

במהלך הראיון אליאס מזכיר את תוצאותיה של ההומופוביה בישראל שהובילה למקרים מזעזעים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי כמו הרצח ב'ברנוער' בתל־אביב שבו נהרגו ניר כץ ז"ל וליז טרובישי ז"ל ורצח שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים.

אתה נתקלת בהומופוביה?

"זה משהו, שמצד אחד, שייך למקרים קיצוניים בתוך החברה, ומצד שני, מקרים שהממשלה לא נותנת להם מענה. בשנה האחרונה אנחנו בקהילה מאוד מתוסכלים מהרגרסיה שיש בממשלה, אם זה בחוקים ואם זה במתן זכויות לקהילה הגאה. רק לפני מספר ימים הייתה פשיטה על אחד המועדונים של הקהילה הגאה בתל־אביב (מועדון הסאונה - י.ל.). זה היה אירוע הומופובי לפני הכל".

אתה מרגיש שאתם קהילה נרדפת?

"אני מרגיש שאנחנו קהילה מאוד נרדפת. בהרבה מקרים אנשים פוחדים לשים דגל גאווה מחוץ לבית שלהם, למרות שזאת הזהות שלהם וכל אחד יכול לשים כל דגל אחר. אנשים פוחדים לשים דגלי גאווה, צמיד גאווה, כל מה שמתקשר לסממנים של הקהילה, כי הפחד הוא או שתקבל מכות, או שיקראו לך בשמות ובקיצור יכלילו אותך".

אתה מודאג?

"בתור אקטיביסט בקהילה כבר ארבע שנים אז כן. בשנה האחרונה אני מאוד מודאג מהרגרסיה שיש".

אבל נראה שעברנו כברת דרך ויש תחושה שיש יותר סובלנות. עכשיו מונה גם שר הומו ראשון, שר המשפטים אמיר אוחנה.

"אני רואה את השינוי הזה. אני לא אקרא לזה פתיחות, אקרא לזה מודעות. המודעות כן קיימת, אבל עם זאת, לא עבר עדיין שום חוק שמתקשר לקהילה הגאה, כמו למשל הקהילה הטרנסג'נדרית שנמצאת במצב עגום וקשה בחברה הישראלית".

התמודדות כפולה

אליאס כותב מאז היה בן 12 ועם השנים צבר כאלף שירים המבטאים את מציאות חייו מנקודת מבטו. מתוך שפע השירים שכתב בצמתים שונים בחייו, הוא בחר חמישים שירים ששובצו בספר שייצא לאור בחודשים הקרובים.

למה בחרת לקרוא לספר שלך "זבל"?

"הוא גם הכל מהכל והוא גם ממוחזר. יש בו משהו שהוא כאילו זרקתי אותו וליקטתי אותו, ויש בו משהו שהוא מאוד אישי, יש בו שירה שחורה וגאה בפירוש".

אתה מרבה לדבר על הזהות המינית שלך וגם על צבע העור שלך?

"למה זה מעסיק אותי? כי זה מה שהעסיק אותי תקופה מאוד ארוכה בחיים, זה מה שמתייחסים אליו גם בקהילה הגאה. בקהילה הגאה יש את המקום הזה של דיכוי כפול, שזה שתי זהויות בתוך אדם אחד. אתה חי בשני עולמות מדוכאים, ואתה חי באופן כללי בתוך חברה לא נורמטיבית שמצפה ממך לתנאים מסוימים. אז אני חי הרבה פעמים גם באפליה הומופובית וגם באפליה גזעית".

איך אתה מתמודד עם האפליה הכפולה הזאת?

"זה לא קל. להרבה מקומות עבודה לא התקבלתי בגלל צבע העור. היו שאלות כמו מאיזה עדה אני, שאין לזה שום חשיבות. אם הייתי אשכנזי לא הייתה שום שאלה כזאת, לא היו אפילו חושבים על זה. גם כשאתה הולך לקניון או אפילו באוניברסיטה, הרבה פעמים המאבטחים מדברים איתי באנגלית או ששאולים אותי 'אתה יודע אמהרית?'. בכל מקום אחר מדברים איתי ערבית".

איך המשפחה קיבלה את היציאה שלך מהארון?

"בהתחלה יצאתי מהארון רק מול אחותי כי שם הרגשתי הכי בנוח, אחר כך מול ההורים שלי ואח שלי. היה להם לא פשוט. אמא שלי דווקא קיבלה את זה מהר, אבל לאבא שלי לקח הרבה זמן. לקח לו משהו כמו חצי שנה לקבל שזאת לא בחירה, שזה הטבע. היום הם תומכים ואפילו גאים בכל מה שאני עושה בשירה שלי וגם הקריירה באוניברסיטה בתור חוקר. הם מאוד מקבלים".

מה השאיפות שלך?

"השאיפה שלי היא כמובן להיות משורר מוכר, משורר שחור וגאה לפני הכל, אחר כך להמשיך לדוקטורט באוניברסיטה וגם להמשיך להיות אקטיביסט, כי אני יודע שאני טוב בזה, אני טוב במה שאני עושה".

לקראת מצעד הגאווה השלישי בבאר־שבע אליאס משבח את העירייה על התמיכה והסיוע שהיא מעניקה וגם את פעילי הבית הגאה שעובדים קשה כדי שהמצעד יתקיים. "כל עוד זה בשיח, זה טוב", הוא מסכם.