סלע אזולאי בבית מאזן. טיפול קצר, מקיף וממוקד. צילום: הרצל יוסף

סלע אזולאי (44) אוהב לחשוב מחוץ לקופסה וללכת נגד הזרם, ובעיקר הוא אוהב למצוא דרכי התמודדות חדשות ולמצוא מענים יצירתיים לבעיות חברתיות. 'בית מאזן־תאנה' במושב שדה צבי שאזולאי הקים עם הפסיכיאטר ד"ר רוברטו אומנסקי (65) הוא עוד פרויקט שלו. המקום, הראשון מסוגו באזור הדרום, מציע חלופת אשפוז למי שמתמודדים עם משבר נפשי ולמי שנופלים בין הכיסאות במערכת הציבורית.

"אני באמת חושב שצריך לעשות מהפכות ובסוף אני מהפכן בדרכי", מעיד אזולאי על עצמו. "אני חושב שהמגזר השלישי, הקלאסי, עמותות וארגונים שמפעילים למען המדינה, חייב לצאת ולשבור את המסגרות הרגילות כדי להביא חדשנות בבריאות, בחינוך, ברווחה, ועוד".

הגשים חלום
אזולאי, המתגורר בקיבוץ דביר, נשוי ואב לשני ילדים, עבר לבאר־שבע מהמרכז בשנת 2000 כדי ללמוד פילוסופיה ומתמטיקה. בהמשך השלים גם תעודת הוראה באוניברסיטת בן־גוריון.

אחרי הלימודים התחיל לעבוד עם נוער בסיכון והיה מורה מחליף. אחרי שלוש שנים התמנה למנהל בית הספר 'ברנקו וויס' בבירת הנגב שבו לומדים בני נוער בסיכון.
התחנה הבאה בקריירה שלו היתה ניהול כפר אשלים, פנימייה שלומדים בה ילדים שהוריהם נטשו אותם, ילדים שעברו פגיעות מיניות קשות וילדים שהוריהם בכלא.

יחד עם משרד הרווחה הנהיג אזולאי בפנימייה מודל חדשני. הוא שכר ארבע וילות גדולות בבאר־שבע ובכל וילה שיכן ילדים המתמודדים עם אותה בעיה. הילדים הולכים לבית הספר בהתאם לצרכים וליכולות שלהם, משתתפים בחוגים בבאר־שבע והופכים חלק מהקהילה. בסוף היום הם חוזרים לפנימייה כדי לישון ולקבל טיפול כשהרעיון הוא ליצור עבור הילדים סביבה קטנה ותומכת.

מה משך אותך לעבודה עם ילדים בסיכון?
"נולדתי לאבא נכה צה"ל מאה אחוז ממלחמת ששת הימים, הורים גרושים, והיום אני משער שזו הסיבה שאני מתעסק ונמשך לעולם בריאות הנפש, כי חוויתי את זה בבית".

אתה יכול לתאר חוויות שעברת?
"אתן אנקדוטה קטנה. בשביל חלק מהאנשים כשאומרים את המילה פנטום, זה מטוס בשמיים, בשבילי פנטום זה סוג של כאב. כאבי פנטום - אלה כאבים שנכים קטועי גפיים סובלים מהם כשהמוח שלהם מאותת לאיבר שלא קיים בגוף. אלה כאבים נוראיים. כילד לאבא שגידל אותי לבד, אני זוכר ימים ולילות שאבא שלי היה מנוטרל וסובל מכאבי תופת בגלל שהמוח שלו שידר לרגל שלא קיימת".

"היום, בדיעבד, לאחר 20 שנה בתחום הזה, אני מבין מה זה לגדול לאבא עם פוסט־טראומה. אני חושב שכל נכה צה"ל יש לו פוסט־טראומה שהוא סוחב איתו ובאיזשהו אופן זה משפיע על המשפחה שלו במעגלים קרובים ובמעגלים רחבים יותר".

סלע אזולאי: "אני חושב שכל נכה צה"ל יש לו פוסט־טראומה שהוא סוחב איתו ובאיזשהו אופן זה משפיע על המשפחה שלו במעגלים קרובים ורחבים". צילום: הרצל יוסף

מכל קצוות האוכלוסייה
לפני כחצי שנה אזולאי הגשים את חלומו והקים עם ד"ר אומנסקי ועוד שותף את 'בית מאזן' המיועד לבני 18 ומעלה. יש דמיון בין האופן שאזולאי ניהל את פנימיית 'אשלים' לבין המבנה של 'בית 'מאזן'. גם 'בית מאזן' מורכב משלוש וילות, כל אחת בעלת שלוש קומות ושמונה חדרים בשטח של 12 דונמים.

בית מאזן מעניק למטופליו את כל השירותים שהם זקוקים להם ומשלב פסיכותרפיה וטיפול תרופתי לצד שיטות טיפול כמו ריפוי בעיסוק באמצעות עבודה בחווה החקלאית, גידול וטיפול בכלבים, קריאת טקסטים ספרותיים ואפייה.

לבית מאזן באים אנשים מכל קצוות האוכלוסייה, אנשי היי־טק, נשים הסובלות מדיכאון אחרי לידה או חבר'ה צעירים שעברו משבר הפוגע בתפקוד שלהם. היום הבית מאוכלס במלואו. נכון לעכשיו הטיפול בבית מאזן ניתן באופן פרטי, ואולם בימים אלה מתנהל משא ומתן עם קופות החולים לסבסוד השהות בבית.

"הבית הזה הוא בעצם עוד אפשרות לטפל בעצמך שלא במסגרת בית חולים", מסבירה העובדת הסוציאלית יפעת כהן. "בית חולים הוא שלב אחרון שלא מתאים לכולם ואני חושבת שהוא נותן מענה אחר, הוא טוב לחלק מהאוכלוסייה. כאן ניתן מענה שהוא שונה לגמרי, שהוא מאוד אינדיבידואלי לאדם עצמו, טיפול מותאם".

בשהותנו הקצרה בבית מאזן פגשנו אנשים שנמצאים במסגרת זו. יש מי שבאים בשעות הבוקר וחוזרים בשעות הערב לבתיהם, ויש שמתגוררים בבית מאזן עד שהם יתגברו על המשבר שהם נקלעו אליו. "יש נזק משני לאשפוז, אומר אזולאי בנחרצות, "אדם שהגיע לאשפוז פסיכיאטרי והוא לא היה צריך להגיע למקום הזה, הנזק שזה עושה הוא גדול מהתועלת".

סלע אזולאי עם יפעת כהן. "בית חולים הוא שלב אחרון שלא מתאים לכולם". צילום: הרצל יוסף

חוזרים לחיים
כשאזולאי מראיין מועמדים לעבודה בבית המאזן הוא מקפיד לבדוק בציציותיהם. לדבריו, כשהוא שואל מועמד למה הוא רוצה לעבוד בבית מאזן הוא יודע לפי תשובתו אם הוא מתאים לתפקיד.

כך למשל מועמד שהשיב לשאלתו של אזולאי ש'אני רוצה להציל ילדים, אני רוצה לתת להם', לא התקבל לעבודה ואזולאי מסביר, "כי אנשים שבאים לעבוד במקומות כאלה, המניע הראשוני זה מניע אישי, פנימי, שבו אדם רוצה להציל את עצמו. קודם כל הוא רוצה לטפל בעצמו, רוצה להבין את עצמו, ואם אין לאדם את המודעות הזאת, שאני בא לעבוד עם אנשים מורכבים עם מחלות נפשיות או ילדים עם התפתחות רגשית לא טובה, ובא אדם שאומר 'אני רוצה להציל אותם', אז דבר ראשון, בעיניי הוא נרקיסיסט, ודבר שני הוא לא מודע לעצמו, ואני מחפש אנשים שמודעים לעצמם".

את ד"ר רוברטו אומנסקי אזולאי מכיר זה שבע שנים. הם נפגשים פעם בשבוע ולומדים פילוסופיה ביחד בקבוצת קריאה באוניברסיטת בן־גוריון. לפני שנה היזם החברתי נועם הורוביץ', מכר של אזולאי, סיפר על בתים מאזנים באחד הקיבוצים בצפון והציע להקים בית מאזן גם בדרום. אזולאי פנה אל ד"ר אומנסקי, פסיכיאטר במקצועו, ובפגישה בקליניקה שלו במרכז לבריאות הנפש בבאר־שבע, הציג לו את התוכנית ושאל לדעתו.

מתברר שאזולאי התפרץ לדלת פתוחה וד"ר אומנסקי סיפר לו שרק שבועיים קודם לכן סיפר לבת זוגו שהוא חולם להקים בית מאזן באזור. מכאן העניינים התגלגלו, ובתוך ארבעה חודשים הבית הוקם.

מה זה בית מאזן בעצם?
אזולאי: "יש היום רצף בישראל שהוא כמעט בינארי, או שאתה מאוד חולה נפשית ויש לנו פתרון עבורך, או שאתה תטופל בבית. יש כ־3,600 מיטות בבריאות הנפש במדינת ישראל, המיטות האלה מיועדות לחולי קצה, חולים שזקוקים למקום סגור, שצריכים השגחה, רופאים ואחיות וכו', אבל יש אנשים רבים שהם בדרך, שהם לא שם בקצה. יש כאלה שצריכים טיפול ולהישאר בבית, ויש כאלה שהם קצת יותר מאשר להישאר בבית, וזה המקום".

מי למשל מגיע אליכם?
"למשל אדם שעובר גירושין קשים, אדם שפשט את הרגל ונקלע להתמוטטות פיננסית או אחרת, דבר שלא מאפשר לו לתפקד, אבל הוא לא צריך להיות בבית חולים, הוא צריך לעשות איזה איפוס, ריסט, שמישהו יפגוש אותו, יראה באיזה מקום הוא נמצא נפשית ושיוכל לעזור לו לאסוף את עצמו, לקום בבוקר, לעסוק במשהו כמו הגינה הטיפולית, בנגריה, לצייר, לדבר, ולחזור לחיים שלו".

סלע אזולאי ליד הנגריה. "כאזרחים מגיע לנו שהמערכות יהיו יותר טובות". צילום: הרצל יוסף

יוצרים המשכיות
ד"ר רוברטו אומנסקי מתגורר במיתר עם בת זוגו והם הורים לחמישה ילדים. הוא למד רפואה בארגנטינה ועלה ארצה בשנת 1984. "אני אוהב לעזור לאנשים ופסיכיאטריה, היא תחום שנמשכתי אליו מגיל מאוד צעיר", הוא מספר. כשהלך ללמוד רפואה היה לו ברור מהתחלה שהוא רוצה להתמחות בפסיכיאטריה וכשהגיע לישראל החל התמחות בבית החולים לבריאות הנפש.

ב־28 השנים האחרונות ניהל ד"ר אומנסקי את מרפאות החוץ של בית החולים. "לפני מספר חודשים עזבתי את בית החולים כדי להגשים את חלומי להקים בית מאזן ראשון בדרום", הוא מספר. "עבדתי בבית החולים הרבה שנים וניהלתי את מרפאות החוץ והחלטתי שאני רוצה לבנות בארץ מודל של פסיכיאטריה שונה, לא בתוך מרפאות, אלא מקום פתוח עם משק ומרחבים פתוחים, טיפול שהוא שונה ממה שמכירים היום, לכן הקמתי את בית מאזן".

סלע אזולאי וד"ר רוברטו אומנסקי. "התוצאות די מהירות". צילום: עוזי אברהם

בית מאזן תואם לציפיות שלך?
"בבית מאזן הטיפולים ותנאי המחיה שונים ותואמים את החזון שלי. הטיפול מאוד אינטנסיבי ומשלב בין טיפול תרופתי לפעילויות כמו נגרות, עבודה במשק, אומנות, טיפול בגורים, ועוד פעולות שבעצם משלימות את הטיפול הפסיכיאטרי והתרופתי שאנחנו נותנים למטופלים".

איזה מטופלים באים אליכם?
"אנשים מגיעים אלינו במצב רעוע כתוצאה מתופעות לוואי של התרופות שהם מקבלים בשירות הציבורי ואז אני צריך לעשות התערבות מהירה ואינטנסיבית. יש לי דוגמה מרגשת - בחודשים האחרונים היו מאושפזות אצלנו שתי נשים צעירות. שתיהן היו מאושפזות אצלנו כחודש וקיבלו טיפול מקיף ומשולב. אחת מהן יצאה מהטיפול ושכרה בית באחד המושבים שקרובים והתחילה לעבוד באזור, ובעתיד תתחיל לעבוד גם אצלנו בבית ותסייע למטופלים חדשים לעבור את התהליך שעברה".

"מטופלת שנייה התאהבה גם באזור ועברה מהמרכז לגור בדרום. היא מאוד אוהבת כלבים, ולכן שילבנו את הטיפול שלה יחד עם גורים. אחרי שהיא יצאה לעצמאות גם היא תחזור לכאן אבל בתור עובדת בבית ותהיה אחראית לפינת חי חדשה שאנחנו מקימים".

ד"ר אומנסקי בונה עבור מטופליו מסלול שנמשך גם אחרי השהות בבית מאזן והמטופלים ממשיכים לבקר בבית מאזן גם אחרי האשפוז. המטרה היא לבנות קהילה שתעניק למאושפזים בהווה ובעבר המשכיות והמטופלים שסיימו את הטיפול יכולים להמשיך לבוא לבית בשעות היום, לשהות עם המטופלים, לאכול צהריים ולמעשה להמשיך את הטיפול.

"כשאני מגיע בערב ורואה שיושבת בסלון קבוצה של אנשים שמורכבת ממטפלים ומטופלים לשעבר אני מרגיש שאני עושה את הדבר הנכון", אומר ד"ר אומנסקי ומוסיף, "אני מאושר לקום כל בוקר ולהגיע לעבודה. אני רואה את התוצאות של העבודה שלי והשיפור של המטופלים באופן יום יומי. התוצאות די מהירות ואני חושב שהפרויקט של בית מאזן מאוד מצליח, אני מאמין שאחרי ההצלחה הזו אני אמשיך ואפתח בתים נוספים".

ד"ר אומנסקי: "כשאני מגיע בערב ורואה שיושבת בסלון קבוצה של אנשים שמורכבת ממטפלים ומטופלים לשעבר אני מרגיש שאני עושה את הדבר הנכון". צילום: הרצל יוסף

סביבה תומכת
אנחנו מסיירים עם אזולאי במתחם בית מאזן והוא מסביר על הפעילויות המוצעות למטופלים. במהלך הסיור פגשנו כמה מטופלים והם נראו מחוברים מאוד למקום, מוצאים בו אוזן קשבת, ובעיקר מרגישים מוגנים ובסביבה בטוחה ותומכת. כל אלה תורמים לאווירה החיובית בבית, אווירה שהיא חלק מהטיפול שלאחריו המטופל חוזר לשגרת יומו וממשיך בחייו.

"אני באמת מאמין בזה, יש לי אחריות חברתית לעשות שיהיה יותר טוב", אומר אזולאי וניכר שדבריו נובעים משכנוע פנימי עמוק. "אני מסתכל על שירותי הרווחה, על כמה פנימיות עושות את אותו הדבר ויש המון פנימיות לנפגעי התעללויות ששמים בנים ובנות ביחד, שכולם כמעט פגועים מינית. מישהו צריך לעשות את השינוי ולהבין שיש הפרדות שצריך לעשות".

"כאזרחים מגיע לנו שהמערכות יהיו יותר טובות, שהן יחשבו מחוץ לקופסה. והרגולטור לא עושה את זה וזה לא התפקיד שלו לעשות את זה, זאת האחריות של המגזר השלישי".

בסיום הראיון אזולאי אומר בכנות, "אני בכל יום לומד כמה אני נופל בסטיגמות העתיקות האלה של מחלות נפשיות, ואני אומר אם אני הקמתי את המקום הזה ואני עדיין נופל לסטיגמות האלה, אז מה קורה בחוץ?".