חדר המיון של סורוקה, חורף 2019. "מצאנו מיטה פנויה בסוף המסדרון". צילום: הרצל יוסף

"לצערי גם בעלי הצטרף למעגל המצונתרים. בגיל 44 הוא קיבל איתות שהגיע הזמן להתחיל לשמור על אורח חיים בריא. הוא סבל מלחצים חזקים בחזה, אמבולנס לקח אותו באופן בהול לחדר המיון בבית החולים סורוקה ושם מצאנו את עצמנו יושבים במשך שעות וממתינים. חדר המיון היה עמוס בחולים, אנשי הצוות הרפואי טרוטי עיניים ולא מספיקים להגיע לכולם, אז מה הפלא שתחושת הייאוש וחוסר האונים השתלטו עלינו".

"בעודנו מחכים לתוצאות הבדיקות ולצילום רנטגן, משתוקקים להגיע הביתה עד ארוחת שישי, בתקווה לסיים את היום הנורא הזה בחיק המשפחה, אנחנו מתבשרים שהאיש שאיתי עבר התקף לב והתגלתה חסימה כלשהי בעורקים של הלב ולכן עליו להישאר לאשפוז והשגחה עד התור המיוחל לצנתור".

"כעבור שעתיים מגיע סניטר שלוקח אותנו למחלקה פנימית ח'. השעה 11 בלילה, כולם ישנים, החדרים מלאים עד אפס מקום בחולים, המסדרונות עמוסים לעייפה במיטות מאושפזים. מצאנו מיטה פנויה בסוף המסדרון צמודה לדלת החירום והתמקמנו שם. חווינו את העומס הבלתי נסבל שמורגש במסדרונות בית החולים על בשרנו. הרופא הודיע לנו שהם יבצעו את הצנתור בתחילת השבוע, ואני רק חושבת על הרגע שהוא ייכנס לניתוח, ייצא ממנו בשלום ונוכל סוף כל סוף לחזור הביתה".

"יום למחרת, שבת בבוקר, אני עושה את דרכי למחלקה ומגלה שבמסדרונות נוספו עוד חולים, אחד מהם היה אדם מאוד מבוגר שהיה מחובר לחמצן וישב בייאוש במסדרון, כשהוא עירום בצורה חלקית לעיני כל. חשבתי לעצמי כמה ארורה הזיקנה ותהיתי אם יש לו משפחה שדואגת לצרכיו ומבקרת אותו, כשמזה כמה שעות הוא יושב שם ואף אחד לא טורח לכסותו".

"אני מרגישה שהסבלנות שלנו עומדת במבחן, עדיין לא התפנה מקום בחדרים, והרופא מסביר לנו שעליו להמתין לתורו כי יש מטופלים דחופים יותר לפניו. בינתיים הוא מקבל טיפול תומך ומתפללים שהוא לא יידבק בווירוס מהחולה שנמצאת צמוד אליו במסדרון. היא משתעלת ללא הפסקה, וסובלת מנזק רציני לריאות אחרי שנים שעישנה ללא הפסקה. כשאף אחד לא ממהר לשום מקום ורק מחכה למוצא פיהם של הרופאים, מספיקים להכיר את סיפור החיים של החולים ששוכבים לצידך".

"בבוקר יום ראשון אני שוב עושה את דרכי לבית החולים, בניסיון נואש למצוא חניה פנויה. אני מופתעת לגלות שאין חניה אפילו בתשלום, ואנשים חונים בתוך החניון הצמוד למיון על המדרכות, ממשיכה לחניון של מיון ילדים, בטוחה ששם יסתיים מסע החיפושים אחר החניה הנכספת, אך גם שם אני מגלה שכל המקומות כבר תפוסים. בלית ברירה אני נוסעת לאזור וינגייט, חונה כמעט ליד בניין העירייה וצועדת ברגל, ובדרך מתקשה להבין למה בשעה שאין ביקור חולים, אין מקום לדחוף גפרור בחניה שעולה 25 שקל עד 12 בלילה".

"התקווה שנצא משערי בית החולים בתחילת השבוע נגוזה כלא היתה. רק ביום חמישי בעלי נכנס לצנתור וזאת אחרי שבת של מטופלת שהתחברנו אליה התקשרה באיומים לרופא בכיר. אפשר לומר שבזכותה זורז התהליך מתחילת השבוע שאחרי לסוף שבוע. אחרי 24 שעות בטיפול נמרץ, יצאנו הביתה. עכשיו לאט לאט, בצעדים קטנים, אנחנו מנסים לחזור לשגרה, אבל החולים שנותרו מאחור ימשיכו להתפלל למיטה פנויה בחדר אשפוז שתגאל אותם מ'בילוי' במסדרון".