את הרגע בו נעקצה על ידי יתוש טורדני לפני שנתיים, לור אנגלמן לא זוכרת. "זה היה יום שגרתי", היא נזכרת, "לא זוכרת בכלל שנעקצתי. בסך הכל מדובר היה ביום קייצי של תחילת חודש ספטמבר, תקופה בה היתושים חוגגים כאן, אבל לא ייחסתי לכך כל חשיבות. הרי אני לא היחידה שנעקצת על ידי יתושים ובדרך כלל זה מטריד קצת ומהר מאוד עוברים לסדר היום".

לור אנגלמן. "לומדת להעריך את החיים מחדש". צילום: הרצל יוסף

"לא האמנתי שדווקא לי זה יקרה, כשבתוך רגע החיים משתנים מהקצה אל הקצה. אתה הולך לעבודה ופתאום זה נוחת עליך משום מקום ומשנה לך את החיים. מי היה מאמין שמעקיצת יתוש אני אשאר מרותקת לכיסא גלגלים ואצטרך עזרה בכל דבר".

מאוחר יותר יתברר שאנגלמן נעקצה על ידי יתוש הנושא את נגיף קדחת הנילוס, ובאופן נדיר היא נדבקה במחלה, כשעל פי הסטטיסטיקות, רק אחוז אחד מהנעקצים נדבקים במחלה.

הזיכרון נמחק
"אני זוכרת שברביעי בספטמבר 2016 התחלתי להרגיש לא טוב, סוג של שפעת", היא משחזרת, "כאבים בגב התחתון, כאבים באגן, כאבי שרירים, חום גבוה. הלכתי לרופא משפחה ולרופא נשים ושניהם אמרו לי שמדובר בדלקת באגן".

"חמישה ימים מאוחר יותר מצבי הלך והחמיר, ומכאן ועד ההגעה לחדר המיון בסורוקה הדרך היתה קצרה. אני עוד זוכרת שברביעי בספטמבר הספקתי לקחת את הילדה לגן, הלכתי לעבוד וזהו. מכאן ואילך אני כבר לא זוכרת כלום".

איבוד הזיכרון לא נגרם כך סתם. מיד כשאובחנה אנגלמן בבית החולים סורוקה כמי שנדבקה במחלת קדחת הנילוס היא הורדמה והונשמה למשך יותר מחודש ימים.

"לא באמת התעוררתי לאחר אותו חודש", היא מספרת, "חטפתי דלקת בקרום המוח. היו לי פרכוסים מאוד חזקים והרופאים החליטו להרדים ולהנשים אותי כדי למנוע פגיעה קשה יותר במוח. ככה נשארתי כחודש ימים. כל מה שהיה איתי אז נמחק לי מהזיכרון. אין לי שום מושג מה היה איתי כשהורדמתי והונשמתי".

בכל זאת, לא היית סקרנית לדעת לאחר שהתעוררת איך עברת את התקופה בה הורדמת והונשמת?
"הבנתי שהייתי בעולם אחר. לא היה לי שום קשר למציאות עד שהתעוררתי. הבנתי שהמוח לא הפסיק לעבוד גם כשהייתי מורדמת".

וכשמתעוררים, זה כבר עולם אחר?
"בוודאי. בגלל הצינורות שהיו תקועים לי בגרון לא יכולתי לדבר. זו היתה בשבילי בעיה רצינית, כי אני באופי שלי דברנית לא קטנה. זו היתה בשבילי מכה לא פשוטה. מה שנחקק לי בזיכרון זו הגמילה ההדרגתית ממכונת ההנשמה".

התעוררה משותקת
לור אנגלמן (35), תושבת באר שבע, נשואה לערן ואם לתמר בת השלוש, נולדה וגדלה בצרפת. בהיותה בת עשר היא עלתה ארצה עם משפחתה, שהתיישבה באשדוד. לבאר שבע היא הגיעה בעקבות האהבה לאחר שהכירה את בעלה לעתיד, שהוא במקור מלהבים. עד לאירוע עקיצת היתוש, ששינה את כל חייה, עבדה אנגלמן כמזכירה במכון לאבחון תעסוקתי בבאר שבע.

לור עם משפחתה. תמיכה מלאה. צילום: העולם של שלומפי

שנתיים אחרי, וחייה של אנגלמן אינם כבעבר. היא, כאמור, רתוקה לכסא גלגלים ונזקקת לטיפול צמוד של מטפלת המתגוררת בבית המשפחה, אך היא שומרת על אופטימיות. היא לא מוותרת ואף רואה את האור בקצה המנהרה. גם כשהיא מספרת על אותם ימים לאחר שהתעוררה מההרדמה הממושכת, היא מפגינה תעצומות נפש שאינם מובנים מאליהן.

זה לא דבר של מה בכך כשהיא מוצאת את עצמה אז בבית החולים כשהיא משותקת מהצוואר ומטה. הרופאים לא היו אנשי בשורה בסיטואציה ההיא והיו אף כאלה שציינו בפניה כי ככל הנראה היא כבר לא תלך על רגליה לעולם ושהיא תזדקק לטיפול סיעודי לשארית חייה.

"למעשה", היא מספרת, "הייתי סוג של גרוטאה. לא יכולתי להרים את הידיים, לא יכולתי לזוז, גם לא ללכת. הייתי ממש כמו גופה. מצבי היום זה כמו מהפך של 180 מעלות. הראש עבד והיה תקין ולא יכולתי להזיז שום איבר. סיטואציה קשה".

מה עובר לך בראש עם בשורה כזאת?
"הבנתי את מצבי אז רק כשהגעתי למחלקת השיקום בסורוקה. הרופאים אמרו לי שרוב הסיכויים שאני לא אשתקם. הבנתי שנגזר עליי לעבור הליך של שיקום ארוך. העדפתי לעשות את זה כאן ולא לנסוע ל'בית לוינשטיין'. חשבתי על המשפחה שלי, על הבת הקטנה שלי, שצריכה את אמא שלה. לא רציתי להיות רחוק מהבית".

חושבים גם על אבחנת הרופאים שתישארי משותקת לכל החיים?
"בטח. במיוחד במצב שהייתי בתחילת התהליך. תחושה של ייאוש, המון בכי. המזל הוא שבעלי היה איתי כל הזמן. הוא תמך ועודד אותי לאורך כל הדרך. בהתחלה זה כמו מכה שניחתת עליך פתאום, אבל עם הזמן את מגיעה למסקנה שאת לא מוותרת ונלחמת".

"יש לי משפחה, יש לי ילדה קטנה. בשבילם אני נלחמת. אין ברירה אחרת. כשכל האירוע הזה קרה, תמר, הבת הקטנה שלי, היתה בסך הכל בת שנה ותשעה ימים. ברור לי, שאין סיכוי שאני אוותר. ממש לא מוותרת. אני רוצה גם להוכיח לרופאים שמה שהם אמרו לי הוא לא נכון".

כנגד כל הסיכויים
כשאנגלמן מתנייעת בסלון ביתה באמצעות כיסא הגלגלים, אמירתה מקבלת משמעות מיוחדת. "עושים עוול לאנשים", היא אומרת, "יש חולים שמקבלים את אבחנתם של הרופאים כמו שהיא ומוותרים. אני לא ויתרתי וגם לא אוותר".

אנגלמן בשיקום. "לכל צעד קטן יש בשבילי משמעות גדולה". צילום פרטי

מהיכן את שואבת את תעצומות הנפש הללו?
"המחשבה שלי צלולה ולא יכולתי לעשות כלום. הייתי במצב הרבה יותר גרוע. הייתי בהכרה מלאה באשר למצבי. זכיתי להרבה תמיכה, הרבה אנשים עטפו אותי. הרבה עבודה עצמית. חוץ מזה בהליך השיקום זכיתי ואני זוכה לחיבוק חם מהמטפלים בי עד כדי התרגשות. לפעמים הם מתרגשים יותר ממני על כל צעד קטן שאני עושה. לכל צעד קטן כזה יש גם בשבילי וגם בשביל המטפלים בי משמעות גדולה".

חוזרים לרגע בו הרופאים בישרו ללור אנגלמן, כי הסיכוי שתשוב לעמוד על רגליה הוא קלוש ביותר. "נכון שזה מתקבל בהלם מוחלט", היא מציינת ופניה מרצינות ודמעה ניקווית בזווית עיניה, "אבל לשנייה אחת לא חשבתי שאני מתכוונת להשלים עם המצב הזה ושאלמד לחיות עם זה. אמרתי לעצמי שאני עוד אוכיח לרופאים שאצא מבית החולים על הרגליים. אז נכון שאני עדיין לא הולכת, אבל אני עוד אוכיח לרופאים שהם טעו".

בשנה וחצי האחרונות עוברת אנגלמן הליך שיקום אינטנסיבי. שלוש פעמים בשבוע היא מגיעה לכפר השיקומי 'עלה נגב' לטיפולי הידרותרפיה, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפול פסיכולוגי ותרפיה באומנות. חלק מהפעמים היא מגיעה ברכב עם בעלה ובחלק היא מגיעה במונית.

"אני לא יכולה לדמיין לעצמי לנסוע כל שבוע שלוש פעמים לקבל טיפולים במרכז הארץ. זה מאוד קשה. זה שאני יכולה להגיע למקום קרוב לבית כדי לקבל את כל הטיפולים השיקומיים, זה נהדר, זה מדהים. זה גם מתיש, אבל זה כמו שאתה הולך לחדר כושר".

מנכ"ל הכפר השיקומי 'עלה נגב', אבי וורצמן, מציין כי "אני עוקב ורואה את ההתקדמות של לור משבוע לשבוע. יש לה רצון וכוחות להצליח ולחזור לבריאות טובה, וזה פשוט תענוג לראות את ההתקדמות העצומה שהיא עשתה כדי לחזור ולהיות אמא במשרה מלאה ועם המשפחה שלה. אני שמח שהיא רואה בכפר שלנו סוג של בית שני".

להיות עצמאית
מנהלת שיקום יום ב'עלה נגב', חגית לנדסמן, מציינת כי "לור נמצאת אצלנו בשיקום מזה שנה וחצי, ואני שמחה לראות את השינוי העצום. בהתחלה היא היתה זקוקה לעזרה רבה בכל פעילות שהיא. בזכות המוטיבציה שלה וההשקעה שלה והיישום בבית של הטיפולים שאותם היא מקבלת כאן, היא מתקדמת באופן עקבי".

"לשנייה אחת לא חשבתי שאני מתכוונת להשלים עם המצב". צילום: הרצל יוסף

"זה לא מובן מאליו שהיום היא מסוגלת ללכת בתחומי הבית בעזרת הליכון, לבצע מעברים בכוחות עצמה לרכב, לבשל והכי חשוב, לטפל בבת שלה. עיקר הניידות שלה עדיין בכיסא גלגלים ויש עוד דרך שיקומית, כשהיעד העיקרי הוא כמובן חזרה לתעסוקה. הטיפול השיקומי ארוך הטווח מביא לתוצאות מדהימות".

לור, יש תחושה של התחלה חדשה בחייך?
"בוודאי. יש לי תחושה שמישהו נתן לי הפסקה מקצב החיים המטורף שאנחנו נתונים בו. אני מתכוונת ללמוד בסימסטר הבא פסיכולוגיה וניהול משאבי אנוש באוניברסיטה הפתוחה. עכשיו אני גם עושה רשיון נהיגה לרכב מותאם בשבילי. אני רוצה להיות ניידת. אני רוצה להיות עצמאית ולא להיות תלויה באף אחד. לא רוצה להפסיק לחיות. אני רוצה לנצל כל רגע, גם במצבי שלי כשאני על כיסא גלגלים. עכשיו אני גם מבשלת, גם מכבסת בבית, גם אוכלת בכוחות עצמי. המקרה שלי הוא נדיר. זה כמו לזכות בלוטו, רק בלי הכסף".

כשמדובר בסוג של התחלה חדשה בחיים, לור אנגלמן לא מסתירה את התרגשותה. החיוך שמלווה אותה במהלך כל השיחה עימה מתחלף לרגע לדמעות. "כשאני רואה היום בן אדם הולך או מתכופף", היא מטעימה, "או מישהו נועל נעליים, אני לומדת מהם".

"אני שואבת השראה מהאחיין שלי בן החצי שנה ומהבת שלי בת השלוש. אנחנו כאילו גדלים ביחד. אני כל הזמן מסתכלת על ההתפתחות שלהם ואני לומדת מהם. אני אומרת לעצמי - אם הם יכולים, גם אני יכולה. קיבלתי הפסקה באמצע החיים, ואני לומדת להעריך את החיים מחדש".

בצד הלמידה את גם שומרת על אופטימיות לגבי העתיד?
"זה קשה. בעלי לא נותן לי ליפול. המשפחה תומכת. כולם נרתמים למעני. אני לא רואה סיטואציה אחרת מעבר לשמירה על אופטימיות ושאני אחזור לסוג של תפקוד. המטרה שלי ושל ערן בעלי היא שנחזור להיות משפחה, רק אנחנו בלי עזרה מבחוץ. אני חולמת על היום בו אעמוד על הרגליים ואזרוק מעלי את כיסא הגלגלים. גם אם אצטרך לחתום על הליכון לכל החיים, זה בסדר. זאת תהיה אמנם סוג של פשרה, אבל אני קונה את זה בשתי ידיים".