נסעתי לכיוון התחנה המרכזית של ירושלים. לתפוס נסיעה. ראיתי אישה צעירה שמחפשת מונית. עצרתי לידה. היא ביקשה ממני לקחת אותה לקרית יובל, ואחרי רגע שינתה את דעתה "לא. אני לא רוצה לנסוע איתך. אתה שיקרת לי", היא אמרה.

"אני שקרתי לך?", שאלתי אותה.

"כן".

"מתי?"

"נכנסתי לפני ארבע חודשים למונית שלך ובכיתי.  שאלת אותי מה קרה, ונתת לי תפוח. אמרת לי לאכול מהתפוח ואז אקבל את כל התשובות שבעולם", היא הסבירה לי, "מאותו רגע שנתת לי את התפוח הפסקתי לבכות. סיפרתי לך שיצאתי חמש שנים עם גבר ונפרדנו לפני כמה חודשים. עכשיו חברה שלי התקשרה להודיע לי שהוא מתחתן. וזה שבר אותי. את אמרת לי שאתה מרגיש שאני אתחתן עוד חצי שנה. משהו בך נתן לי להאמין שאתה צודק. באותו רגע נתת לי כוחות שבאמת האמנתי שזה יקרה. עברו ארבע חודשים מאז. ואין לי חבר. אני האמנתי לך..."

"נו, עוד לא עברה חצי שנה. יש עוד חודשים", השבתי לה. 

"אל תתחיל שוב..."

"אני באמת מאמין שאת תתחתני מהר", ניסיתי לעודד אותה. 

"אתה יודע, הלכתי לרב והוא אמר לי לקחת שני בקבוקים ולמלא אותם במים של הים ואחר כך לשפוך את המים בבית ולקרוא מזמורים".  

"נו, יפה. אז תעשי את זה".

"אין לי רכב ואין לי זמן להגיע לים. אולי אתה באזור תל אביב היום או מחר?"

"היום אני נוסע לשדה תעופה בשעה שלוש".

"בבקשה. לא סתם נפגשנו. תיסע ותביא לי מים מהים. בבקשה ממך. פליזזז..." היא התחננה כל כך, שהסכמתי להביא לה מים מהים. 

יוסי משה, סיפורים מהמונית. צילום: יואב דודקביץ'

הורדתי אותה בבית ואחרי כמה שעות נסעתי לשדה תעופה. שסיימתי להוריד את האנשים בשדה נזכרתי באותה בחורה יפה וצעירה שכל כך רצתה שאביא לה מים מהים.  חשבתי לעצמי שעכשיו השעה כבר שלוש ובטח יש פקקים בתל אביב. ועד שאכנס לעיר ועד שאמצא חניה ועד שאחזור כל הדרך לירושלים. והיא בטח לא תשלם לי על כל הזמן הזה. היא בכלל לא דיברה על כסף. הביא כנראה התכוונה שאני אעשה לה טובה.

אוקי. נוסעים לירושלים. היא בטח לא תתקשר אליי. מקסימום, אם אני אראה מספר שאני לא מכיר אני פשוט לא אענה היום. 

אחרי כמה שעות, שאני כבר בדרך לבית ועייף. הטלפון מצלצל.

"היי, אתה זוכר אותי? עליתי איתך למונית וביקשתי ממך להביא לי שני בקבוקים מהים. פליז תגיד שעשית פליזזזזזזז..."

"כן, הבאתי לך. נסעתי במיוחד להביא לך מים מהים..."

"אוי, אני לא מאמינה. אתה צדיק. ממש צדיק...אני בבית, אתה יכול להביא לי לקרית יובל בבקשה?"

"כן, אבל רק עוד שעה..." 

לא ידעתי מה לעשות. פתאום עלה לי רעיון. להורים שלי יש אקווריום בבית עם מים מלוכלכים. אני אקח משם. מאיפה היא תדע מאיפה המים. וזה גם לא כזה שקר. גם פה יש דגים.

עליתי להורים שלי. התחלתי למלא את שני הבקבוקים מים. אבא שלי מאד שמח לרגע. הוא חשב שבאתי לנקות לו את האקווריום. יצאתי מההורים שלי ונסעתי אליה לבית. התקשרתי מלמטה והיא ענתה לי כאילו אני האדם הכי חשוב בעולם.

"תעלה לבית", היא ביקשה. 

"לא, אני ממהר..."

"הרב אמר לי שצריך שצדיק ישפוך את המים..." 

"אני לא צדיק. תגידי לרב שישפוך", אמרתי לה. 

"מה פתאום? לא נעים לי לבקש ממנו. בבקשה ממך תעלה, שתי דקות..."

טוב. אז עליתי אליה. נכנסתי לבית, ביקשתי סליחה מאלוקים ששיקרתי בקשר למים והתחלתי לשפוך, והיא קוראת מזמורים. אני שופך והיא קוראת מזמורים, ככה, עד שהמים נגמרו.

"תודה רבה לך. אתה האדם והנהג הכי צדיק שהכרתי. שאלוקים יברך אותך..."

הרגשתי רע שהיא מברכת אותי בלי הפסקה, כי לא באמת עשיתי מה שהרב ביקש.

אחרי שלושה חודשים מתקשרת אליי מישהי עם קול זורח.

"יוסי, אתה יודע מי אני?"

"לא..."

"אתה זוכר שנסעת להביא לי מים מהים?"

"בטח, כן. מה נשמע?"

"אני מתחתנת! אני מתחתנת!"

"אויייי, באמת? אני בשוק..."

"כן! בזכותך! אני רוצה להזמין אותך לחתונה. אתה בא! בלי תירוצים! החתונה הזאת בזכותך!"

"כן, בטח, בשמחה אני אבוא. איפה החתונה?"

"בים, על החוף".

אני רק מקווה שזה לא בשעה שלוש...יש פקקים.