צילום: שי שמואלי

באר־שבע לא נחשבת לעיר אופנתית במיוחד, אבל בזמן האחרון נדמה שמשהו משתנה. לאט-לאט הופכת בירת הנגב למלאת שיק, וברחבי העיר אפשר לזהות יותר ויותר פאשניסטות מתהלכות ברחובות ומציגות לראווה את מיטב הטרנדים.

אחת הפאשניסטות הבולטות בעיר היא נגה סדן (28) שהפכה עם השנים לגורו בתחום אופנת יד שנייה. יש לה בלוג אופנה שהיא מפעילה כבר שבע שנים, לוק נכון שאינו מתכתב עם טרנדים, אבל עדיין מצליח להיות הכי מדליק בלי שהשקיעה בו הון תועפות ומיניבוס צהוב עמוס במאות פרטי יד שנייה איתו היא נעה בדרכים. אין ספק שבזכות כל אלה סדן מביאה לבאר־שבע בשורה אופנתית מקורית.

נגה סדן (28) היא דרומית מלידה. היא גדלה בלהבים, ובשנים האחרונות היא מתגוררת בבאר־שבע. כבר בתיכון, בכפר הנוער אשל הנשיא, גיבשה את הטעם הייחודי שלה שרק הלך והתחדד עם השנים.

"התחלתי לגבש את הטעם שלי בסביבות התיכון, לא ללבוש את מה שכולם לובשים, אלא ללבוש דברים שהם לא בהכרח טרנדים", היא נזכרת. "באשל הנשיא לדוגמה לא הלכו בחצאיות בכלל. לי היו חצאיות וחשבתי שזה בזבוז כסף שיש לי חצאיות ואני לא הולכת איתן, אז התחלתי ללכת. בהתחלה זה היה קצת שוק לאחרות, אבל אחרי זה כבר עוד בנות לבשו חצאיות".

אפשר לומר שכבר אז הכתבת טרנדים?
"לא הכתבתי אופנה, כי אני לא הולכת לפי טרנדים. לא כזה מעניין אותי מה באופנה ומה לא, אני מרגישה שיש דברים שנכונים לי עכשיו, וגם אם הם לא באופנה, אני אלבש אותם".

לקראת שנת השירות גילתה סדן כבר עולם אחר ומיוחד. קצת כמו אליס בארץ הפלאות מצאה סדן את ארץ הפלאות שלה, ארץ מלאה בפריטים אופנתיים, מלאה בשיק ובמחירים זולים, ובקיצור, את עולם חנויות בגדי יד שנייה. "זו הייתה תקופה שלא היה לי הרבה כסף וגיליתי פריטים ממש זולים. למדתי עם הזמן שבגלל שהדברים האלה ייחודיים, בגלל שיש רק בגד אחד, אם אתה מוצא את זה אז זו חתיכת מציאה כי לאף אחד אין את זה. הגילוי הזה מאוד ריגש אותי", היא מספרת. "היו כמה חנויות מיוחדות שהייתי מגיעה אליהן בקביעות. הייתה חנות בגבעתיים שמכרה פריטים בחמישה שקלים והייתה חנות קטנה והזויה בקומה שלוש בתחנה המרכזית בתל־אביב. תמיד הייתי מוצאת את המקומות".

סדן מציינת שהאהבה שלה לבגדי יד שנייה התחילה מהצורך לחסוך בעלויות, אבל גם משום שלא מצאה את עצמה בחנויות הרגילות, כהגדרתה. "פשוט הרגשתי שאני נכנסת לחנויות רגילות והבגדים לא עושים לי את זה. לא בגלל שהם לא יפים, אלא בגלל שאני רואה בגד על קולב ומאחוריו עוד 15 בדיוק כמוהו. אני חושבת על הבגדים שמפוזרים על כל שאר הנשים, וזה מוריד לי מהבגד. זה לא רק במובן הכלכלי, אלא גם בגלל הייחודיות, וגם במובן המוסרי של שמירה על הסביבה".

בשלב זה סדן מדגישה שהיא חובבת יד שנייה ולאו דווקא וינטג'. מתברר, למי שאינו בקיא בנושא, שמדובר בשני דברים שונים בתכלית. "בגדים יד שנייה הם בגדים שהיו שייכים למישהו והוא מוכר אותם. זה יכול להיות גם בגד מזארה מלפני שנה", מבהירה סדן, "וינטג' הוא בגד שנוצר לפני 30-20 שנה. לווינטג' יש ערך יותר גדול כי זה פריט לאספנים".

לדברי סדן, היא מתרגשת יותר מהמקומות שבהם היא מוצאת. "זה כמו למצוא את המטמון, לחפש בכל העולם את החנות שמסתתרת בין כל מיני כוכים או שווקים שנפתחים ממש מוקדם בבוקר".

היום לא תמצאו כמעט בארון של סדן פריטים חדשים שנקנו באחת מרשתות האופנה. בכלל, מותגים לא ממש עושים לה את זה, והיא מתקשה להיזכר מתי קנתה בפעם האחרונה בגד בחנות שאינה חנות יד שנייה. אפילו שמלות החתונה שלה היו יד שנייה. "התחתנתי בארץ ובניו־יורק בחתונה אזרחית. בשתי החתונות שמלות הכלה היו יד שנייה. כל אחת מהן מצאתי בטיול אחר במקום אחר בעולם. גם נעלי הכלה כאלה", היא אומרת ומוסיפה באותה נשימה, "אבל יש דברים שקשה למצוא ביד שנייה, לדוגמה מכנסיים. קשה למצוא מכנסיים שיושבים טוב".

החברות שלך בטח לא כל כך שמחות ללכת איתך לשופינג.
"החברות שלי יודעות, מצד אחד, שאולי לא ניכנס לזארה, אבל מצד שני, הן יודעות שהן ימצאו את עצמן בחנויות יד שנייה משוגעות. ואם זה בחו"ל אז בכלל. החנויות בארץ הן כלום לעומת מה שיש בחו"ל".

לא סתם סדן מזכירה את החנויות בחו"ל. בשנים האחרונות היא מרבה לבלות בחו"ל, פעם בטיול משפחתי לבולגריה, פעם סמסטר באיטליה, טיול זוגי בברלין או ירח דבש בארצות הברית. איפה שזה לא יהיה, היא כבר תמצא את הדרך הקצרה והמהירה ביותר לחנויות יד שנייה. "אמא שלי אומרת שאני מריחה את החנויות ממרחקים. אני תמיד מוצאת איך להגיע לחנויות הקטנות וההזויות", היא מספרת.

כך היה גם בטיול שעשתה עם בן זוגה בפינלנד. "בגלל שאני יכולה לאבד את עצמי בתוך חנות, הוא מקציב לי זמן בחנות. עשיתי סיבוב, כמעט סיימתי את החנות וקלטתי שיש עוד קומה למטה. נשארו לי חמש דקות. ירדתי למטה והספקתי לצאת בחמש דקות עם שני פריטים משוגעים. יש בגדים שאני רואה אותם בחנויות ואני אומרת לעצמי שאין מצב שאני אלבש אותם, לא יודעת לאן אני יכולה ללבוש אותם, אבל אין מצב שאני לא לוקחת אותם. בפינלנד קניתי שמלת רוזנת מסאטן בצבע בורדו עם תחרה, משהו שאין לי לאן ללבוש. זה היה כל כך יפה ופשוט לקחתי את זה. יש לי עוד כמה שמלות כאלה", היא מספרת, ומדגישה שלפעמים היא מעדיפה שהפריט ינוח בארון שלה מאשר בארון של מישהו אחר.

"פריט נוסף שמצאתי היה בארצות הברית", היא ממשיכה, "היינו בירח דבש שם וחצינו את המדינה במעין רוד טריפ שעשינו. היינו בחנות ומצאתי שם שמלה שהיא כמו שמלת שטיח אדום וטורקיז עם שסע גדול ופייטים שעלתה עשרה דולר. חלק מהסיפוק ביד שנייה הוא שהפריטים חד־פעמיים ויש סיכוי שלא יתאימו לך, אז אם את מוצאת משהו שגם לא עולה הרבה, שאת אוהבת ומתאים לך, זה סיפוק אדיר. בסוף לבשתי את השמלה לקזינו והרגשתי כמו בסרט".

לסדן חשוב להדגיש שבגדי יד שנייה הם לא הזבל של מישהו אחר. "אני לוקחת את הפריטים שהם במצב מצוין, נקיים, שלא חסר בהם כפתור או שיש בהם כתם. אני לוקחת דברים שהייתי רוצה ללבוש בעצמי. אני חושבת שחלק מהערך המוסף הוא שלכל פריט בחנות יש פוטנציאל להיות משהו מגניב". 

קשה לך לבחור מה ללבוש בבוקר?

"לא קשה בכלל. אני מתלבשת אינטואיטיבית. מה שאני לובשת זה מה שאני מרגישה כרגע. אני לא אלבש מה שלא נוח לי. יש עוד שיקולים שאני מכניסה למה שאני לובשת, אבל אני מתלבשת מהלב".

לפני כשבע שנים פתחה סדן בלוג אופנה ששמו "חמש שקל", שם שמרמז על מחירם של לא מעט פרטי לבוש שבבעלותה. את הבלוג פתחה אחרי שהבינה שאנשים רבים שואלים אותה היכן קנתה את הפריטים וכמה הם עלו, ונדהמים לשמוע את המחיר. "התחלתי לכתוב את הבלוג והייתי משתפת במה שאני לובשת ואיפה קניתי. בהמשך, אני ובן הזוג נסענו לטיול תרמילאים באירופה. המשכתי לכתוב על המסעות והיה לי טור על אופנת רחוב. חזרתי לבאר־שבע, התחלתי ללמוד וחזרתי לכתוב על אופנה בבלוג".

את מתלבשת מיוחד ומתחזקת בלוג אופנה. את מרגישה שאת מובילת דעה בתחום האופנה?

"אני לא חושבת ככה. לרוב אני לא לובשת טרנדים או מנסה לגרום לאחרים להתלבש לפי טרנד. כן, יש לי טעם ייחודי. אופנה זה כן משהו שמעסיק אותי, אבל לא כציות לצו אופנה, אלא כאמצעי להבעה. כמו שלצייר יש מכחול וקנבס אז אני הקנבס. זו האמנות שלי".

את מכריחה גם את בן זוגך ללבוש בגדי יד שנייה?

"ממש לא. הוא לפעמים מתלבש בבגדי יד שנייה. אנחנו מאוד סבלניים אחד לשנייה. יש אצלו מותגים. אני קונה איתו בגדים. אני חושבת שכל אחד עושה מה שנוח לו וטוב לו. אם הוא רוצה ג'ינס ב־300 שקל אז זה בסדר".

אז עכשיו סדן היא לא רק פאשניסטה, היא גם בעלת עסק ליד שנייה, ולא סתם, אלא עסק צבעוני על ארבעה גלגלים שנע בכל הארץ. לפני כמה חודשים החליטה סדן שאין לה יותר מקום בארון, שהיא רוצה לקנות, שהיא אוהבת לקנות ושהיא רוצה לקנות למחייתה. מה עושים כשאין מקום? מחפשים עוד מקום. אלא שסדן לא בחרה בארון סטנדרטי, אלא במיניבוס. "החברים שלי מצאו עבודה בהיי־טק או שהמשיכו לתואר שני ואני מאוד אהבתי יד שנייה, ואמרתי שהלוואי ושכל החיים אני אוכל לעבור בין חנויות קטנות ולקנות בגדים. מכיוון שהארון שלי מלא, נפל לי האסימון שאם זה מה שאני אוהבת לעשות, למה שאני לא אקנה בגדים למחייתי", היא אומרת.

את הרעיון להקים חנות בתוך רכב קיבלה בטיול בארצות הברית. "בארצות הברית יש משאיות אוכל שנודדות בין מקום למקום וזה מאוד קסם לי לעשות רכב כזה של בגדים. חשבתי על זה שאם יש לי בלוג וסגנון משלי, אז למה שלא אתן את הסגנון שלי דרך החנות, אפתח את ארון הבגדים שלי כארון נודד. לא רציתי להגביל את עצמי לקהל אחד".

מאיפה השגת את המיניבוס?

"עשיתי ממש מחקר, איזה גודל צריך, איזה רשיון. מה יתאים לי. התלבטתי בין אוטובוס, משאית ומיניבוס. אוטובוס היה מורכב מדי. אז הלכתי על מיניבוס עם 19 מקומות. לא רציתי את הכיסאות ולא הייתי צריכה אותו כאוטובוס להסעת נוסעים ועשיתי הסבה לרשיון של משאית. חזרתי לארץ ולמדתי לנהוג במשאית".

אחרי ששיפצה את המיניבוס נותרו בו שלושה מקומות ישיבה, אחד לנהג ועוד שניים לנוסעים. "הוא עלה לי 12.5 אלף שקלים והוא עשה 700 אלף קילומטר, זה מיניבוס בן 20 שנה, אבל הוא נוסע על הכביש. נוסע על 80, אבל נוסע", מספרת סדן. "עשינו לו שיפוץ, צביעה ופחחות. התוספות היו יותר יקרות מהאוטובוס. רק הצביעה עלתה כמעט עשרת אלפים שקל. יש בפנים תאורה, יש הגברה, יש מאווררים, יש שקע לגירלנדה (שרשרת נורות - ל.ל), יש פרוז'קטורים".

מאוד זול לקנות יד שנייה, אבל זול גם למכור. את מרוויחה מהעסק?

"אני לא יודעת לענות כי אני עדיין לא יודעת אם העסק שלי רווחי או לא. אני מקווה שלא אתרושש. אני מנסה לבחון את האיזון בין להחזיק פריטים ברמה מאוד גבוהה ושיהיו מספיק שווים למכור אותם כדי שאוכל להתפרנס, מצד אחד, ומצד שני, אני רוצה שהבגדים שאני מוכרת יהיו במחירים שאני הייתי קונה. אין מחיר מקסימום לפריט, אבל מה שמנחה אותי בתימחור הוא אם אני, כמי שקונה הרבה יד שנייה וקונה במחירים הוגנים, הייתי קונה את הפריט. אני רוצה לתת מחירים כאלה. יש חנויות בתל־אביב שכל שמלה עולה 350 שקל. אני לא קונה במחירים כאלה ואני לא רוצה שמי שבאה אליי אני אמכור לה ב־350 שקל. מאוד חשוב לי שמה שאני מוכרת יהיה במחיר שאני מוכנה לשלם".

את טבילת האש הראשונה למיניבוס האופנתי שלה עשתה סדן בפסטיבל 'אינדינגב' האחרון. היא פשוט נכנסה למיניבוס ונסעה לפסטיבל. כן, לא מעט ראשים של נהגים הסתובבו על הכביש, אנשים לא הבינו מאיפה הגיע מיניבוס הילדים הישן הזה ומדוע הנהגת היא בחורה בלונדינית צעירה.

ב'אינדינגב' היא כבר עשתה את המכירה הראשונה שלה, ולא מעט אנשים ביקרו במיניבוס ויצאו ממנו כשכמה פריטים באמתחתם. בין לבין נהנו המבקרים גם מהופעה של עוזי רמירז שבא, בין היתר, בגלל שיתוף הפעולה עם 'עשן הזמן'.

"זה מדהים ואני מרגישה שזו רק ההתחלה", אומרת סדן בהתרגשות. "למעשה, ה'אינדינגב' היה הירייה הראשונה ועכשיו אני מתחילה מכירות בכל מיני מקומות, שיתופי פעולה עם עסק מקומי, קיבוצים, מקומות שייארחו אותי ונעשה מכירות, אבל גם הרבה פאן".