באחת מפינות הסלון בביתה של משפחת חזות בשכונת נאות־לון בבאר־שבע מוצבת מערכת תופים מיותמת ודוממת, ששימשה בשנה האחרונה את אשר חזות ז"ל, בן ה־14, אחד מ־11 ילדיהם של הוריו שמעון ומזל. לפני כשלושה שבועות, בחול המועד סוכות, נפגע אשר באורח אנוש מפגיעת ברק בעת ששהה עם בני משפחתו בחוף הים בזיקים ונפטר מפצעיו כעבור יממה.

שלושה שבועות אחרי, הוריו של אשר, כמו גם בני משפחתו, אוספים את השברים, מנסים לעכל את האסון שניחת עליהם ללא כל התראה מוקדמת. הכאב הוא גדול, מודים ההורים שמעון ומזל, אבל מבחינתם, כמשפחה חרדית, האמונה החזקה בבורא עולם היא זו שמחזקת אותם ומעניקה להם את תעצומות הנפש.

שמעון חזות ובנו אלחנן שנפצע בראשו | צילום: הרצל יוסף

לא קל להם לשחזר את אותם רגעים נוראיים, בהם התבשרו על פגיעת הברק בשלושת ילדיהם ובכלתם, אשתו של אחד מילדיהם, בעת שאלה שהו בבילוי משפחתי בעיצומו של חול המועד בחוף הים.

"ישבתי בסוכה בחצר הבית", נזכר האב שמעון, מורה בתלמוד תורה בבאר־שבע, "התקשר הבן שלי אלעזר בסביבות השעה 15:00 ואמר לי להגיע במהירות לבית החולים 'ברזילי' באשקלון. 'קרה משהו' הוא בישר לי. שאלתי מה קרה והוא ענה לי 'כשתגיעו אספר לכם'. ביקשתי ממנו שיגיד משהו, שייתן לי קצה חוט. הוא נמנע מלתת לנו פרטים. נסענו מיד לבית החולים באשקלון".

על מה חושבים בדרך מבאר־שבע לאשקלון?
"קוראים כל הזמן תהילים ומבקשים מכולם לקרוא תהילים. לא ידענו כלום, לא היה לנו שום מושג מה קרה. רק כשהגענו לבית החולים התבשרנו על ידי העובדת הסוציאלית על מה שקרה לילדים שלנו. היא לקחה אותנו ממיטה למיטה כדי שנוכל לעמוד מקרוב על מצבם של הילדים שלנו ושל כלתנו".

סיטואציה לא פשוטה?
"נכון. תחילה פקדנו את מיטתו של הבן הגדול אלעזר שלקח ברכב שלו את בני המשפחה לבילוי בים. ראינו אותו והוא דיבר איתנו. במחלקה הסמוכה ראינו את הבן הנוסף, אלחנן. הוא היה מפוחד ומבוהל, אבל הזיז את האיברים וגם הוא דיבר איתנו. נרגענו. לאחר מכן הגענו לטיפול נמרץ, שם אושפזה הבת פדות. היא דיברה איתנו ותפקדה יחסית בסדר. הבא בתור היה אשר. הוא היה בחדר טראומה. כשנכנסנו אליו, לאחר המתנה של כשעה, קיבלנו טראומה. הוא היה בלי הכרה. מאז נשארנו צמודים אליו".

התפילות לא הועילו
אשר בן ה־14, שרק חודש וחצי קודם לכן יצא ללמוד בישיבת 'נר שמואל' בירושלים, נפגע אנושות מפגיעת הברק, ולמרות מאמצי הרופאים הוא נפטר מפצעיו כעבור 25 שעות. שעות אחדות לאחר שנקבע מותו, הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין החדש בבאר־שבע.

שמעון ומזל חזות עם הבן אשר ז"ל. "היינו בטוחים שהוא יעבור את זה" | צילום פרטי

"במשך כל אותה יממה", מספר האב שמעון, "ביקשנו מכל עם ישראל להתפלל בעבורו. התחושה שלי היתה שהוא ייצא מזה. שמעתי על הרבה מצבים כאלה, שאנשים יצאו מזה, מה עוד שמדובר בנער צעיר בן 14. גם סמכתי על התפילות לרפואתו".

עד כמה העובדה שאתם אנשים מאמינים סייעה לכם באותן שעות קשות?
"החזקנו מעמד, היינו עם אשר עד הרגע האחרון. היינו בטוחים שהוא יעבור את זה. בסוף, בורא עולם החליט מה שהחליט. אין לנו טענות לבורא עולם. אנחנו מודים לבורא עולם על מה שהוא עשה. הוא נתן לנו ארבעה ילדים במתנה. מפגיעת הברק ההיא יכלו ללכת ארבעתם לעולמם".

האב השכול מפגין תעצומות נפש בלתי רגילים במהלך השיחה עמו. ברגעים מסוימים קולו משתנק והוא עומד על סף בכי. "העובדה שארבעה מתוך חמשת בני המשפחה ניצלו מהאירוע הזה", הוא אומר, "זו חצי הכוס המלאה. גם בחצי הכוס הריקה אנחנו רואים חסדים של בורא עולם".

למה אתה מתכוון?
"קודם כל שאשר לא נפטר באותו רגע, אלא איפשר לנו יותר מיממה כדי להיפרד ממנו, לעכל את הבשורה האיומה הזו. היינו צמודים אליו כל אותן שעות. הוא נפטר מבלי שהוא סבל ומבלי לגרום לנו סבל. אם הוא היה במצב הזה תקופה ממושכת יותר, זה היה ממוטט והורס את כל המשפחה. נחסך ממנו ומאיתנו כל הסבל הזה".

הכל מלמעלה
שלושה שבועות אחרי ובני משפחת חזות חוזרים לאט לאט לשגרת החיים. ההורים שבו לעבודתם החינוכית, וגם ילדיהם שבו איש איש לעיסוקיו. האם מזל, מורה בבית הספר התיכון 'בית חיה ורבקה' של רשת חב"ד בבאר־שבע, מציינת ש"חזרתי לסוג של שגרה. אני מתנהלת כרגיל, ממשיכה להאיר פנים לאנשים ולעשות הכל הכי טוב שאפשר. אני משקיעה בתלמידות שלי ועושה את המירב והמיטב".

מאין את שואבת את תעצומות הנפש?
"האמונה זורמת בעורקים שלנו. האמונה זה כמו אימון לנשמה, וכך עוברים משברים בצורה קלה יותר. אנחנו מאמינים שהכל מהשם. הוא מנהל את העולם".

איך מתמודדים עם התחושה שאם קוברת את בנה?
"אני שמחה שזכינו לגדל ילד שאהב לעזור לכולם וגומל חסדים. זו היתה זכות לגדל ילד כזה. אנחנו מקבלים את האובדן של אשר בהבנה ובהשלמה למרות הגעגועים והחוסר".

זירת האירוע בחוף זיקים | צילום: תיעוד מבצעי מד"א

"אשר", מספרת האם, "כשמו כן הוא. הוא היה ילד מאושר ומלא שמחה. כל הזמן הוא היה בהתלהבות והכל הוא עשה בצורה מושלמת. היה לו זיכרון צילומי, הוא זכה בשני חידונים בתחום התורה וההלכה, הוא עזר לאנשים, והכל בשמחה".

יש איזה רגע מיוחד שצרוב בזיכרונך מתוך סרט החיים של אשר ז"ל?
"הרגע הכי זכור לי הוא ה'שבת חתן' שלו בבר־מצווה. הוא קרא את הפרשה שלו בתורה בצורה כל כך מושלמת. בבית הכנסת שררה אז דממה. אנשים שהיו שם דמעו והתרגשו. רגע נוסף דווקא היה בראש השנה האחרון, כשהוא תקע בשופר בבית הכנסת. רגע שאי אפשר לשכוח".

תלמיד מצטיין
ההורים, כמו גם שאר בני המשפחה, נותרו עם הכאב, הגעגועים והזיכרונות. כשהם מעלעלים באלבומי התמונות, בהם מונצח אשר ז"ל באירועים משפחתיים שונים, הם מעלים קווים לדמותו של הבן שאיננו. "גידלנו אותו 14 שנה", מטעים האב שמעון, "וכנראה בורא עולם משיקולים שלו לקח אותו מאיתנו. אני חושב שהוא לקח אותו למקום טוב יותר. זה מה שמנחם אותנו. הוא היה תלמיד מצטיין, היתה לו תעודה משעממת, כשכל הציונים שלו היו 'מצוין'. הוא היה מקובל על המלמדים שלו ועל החברים שלו. לאחר שסיים את בית הספר היסודי הוא הספיק להיות רק 40 יום בישיבה בירושלים".

למחרת יום הכיפורים האחרון הגיע אשר ז"ל לבית הספר 'משכן מאיר' בשכונה ד' בבאר־שבע, בו הוא למד עד כיתה ח', וביקש סליחה מכל המורים שלו ואף כתב על הלוח סליחה מכולם. שמעון חזות רואה בצעד הזה של בנו איזה סימן מלמעלה, שאולי מדובר היה בתחושה שהוא הולך להיפרד מהעולם.

האב גם יודע לספר על בנו המנוח, שהיה מסייע לאשה אלמנה המתגוררת בשכנות להם, עורך לה קניות מדי יום שישי והיה מביא לה את נכדיה ומסייע לנקות את ביתה. אשר, כך מספרים ההורים, גם סייע בניקיון בית הכנסת השכונתי. הוא גם היה זה שסייע בבניית הסוכה המשפחתית בחצר הבית ימים אחדים לפני שנפטר.

אשר חזות ז"ל. "הוא היה ילד מאושר ומלא שמחה" | צילום פרטי

מערכת התופים בפינת הסלון עומדת מיותמת. אשר אהב מוזיקה והשתתף בחוג תופים במסגרת חברת "כיוונים" עד שהלך ללמוד בישיבה. "מערכת התופים", מספר האב, "תפסה לנו חדר שלם, אבל לא היה איכפת לנו, העיקר שיהיה לו טוב. האמת היא, שאת האהבה לתופים הוא לא ירש מאיתנו. לנו אין את המשיכה לתחום הזה. גם אחיותיו למדו כינור, פסנתר וגיטרה. כל אחד לקח כיוון אחר במוזיקה".

פיזית, הבן שאיננו חסר בבית, והכאב גדול. "פיזית, אשר לא איתנו", מטעים האב שמעון, "אבל נפשית הוא איתנו. אנחנו מתפללים בשבילו ולעילוי נשמתו. אנחנו לא שומעים אותו, אבל אין לנו ספק שהוא שומע אותנו. אנחנו יודעים שהוא קיים. יש לנו קשר איתו".

לא טבעי שאבא קובר בן?
"התחושה מאוד קשה. היתה לנו זכות גדולה להיות איתו 14 שנה. נפרדנו ממנו לאחר שהקדוש ברוך הוא החליט שהוא גמר את תפקידו בעולם הזה. מה שמנחם אותנו זה שהוא נמצא במקום טוב".

איך מצליחים לחזור לשגרה אחרי אסון כזה?
"כל אחד חוזר לעיסוקיו, בין אם ללימודים, בין אם לעבודה, אבל אנחנו מדברים עליו כל הזמן, משוחחים עליו כל הזמן. אשר נמצא איתנו כל הזמן בראש. לא יכולים לשכוח אותו. הוא מלווה אותנו כל הזמן".

"זה היה אסון"
אלחנן חזות (17), הלומד בישיבת 'תורת דוד' באשדוד, אחיו של אשר ז"ל, היה באותו אירוע טרגי בו נפגע אחיו הצעיר מפגיעת הברק. אלחנן נפצע בראשו ועד היום הוא סובל מפגיעה בשמיעתו. "באותו יום בו אירע האסון", נזכר אלחנן, "הציע לנו האח אלעזר לנסוע לחוף זיקים. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נוסעים לים.

בני המשפחה יחד באירוע משפחתי | צילום פרטי

היינו כבר שם כמה פעמים. בצהריים יצאנו לים, שיחקנו ומאוד נהנינו שם. לפתע החלה סערת ברקים. פחדתי וביקשתי מאחי הגדול שנתקפל ונחזור הביתה. גם אשתו של אלעזר ביקשה שנחזור. ואז בדיוק פגע בנו הברק. נפגעתי בראש וגם השמיעה שלי נפגעה. כשפינו אותי מהחוף חשבתי בכלל שחוטפים אותי. החוף הזה קרוב לרצועת עזה ודמיינתי שמחבלים חוטפים אותי, עד שהבנתי שאלה שמפנים אותי הם אנשי מד"א וכוחות ההצלה. הייתי אז בהכרה מעורפלת".

מה עובר לך באותה סיטואציה?
"זה קשה מאוד. זה היה אסון. לא נשכח את אשר לעולם".

יש איזה רגע שנצרב לך בזיכרון מהחיים המשותפים עם אחיך הצעיר?
"יש הרבה רגעים. רגעים של שמחה. תמיד הוא היה שמח. לפני מספר שבועות נסעתי אליו לישיבה והבאתי לו דברים. הוא חיבק אותי והוא שמח מאוד. זו היתה פעם ראשונה שהוא חיבק אותי כל כך חזק. משהו יוצא דופן וחריג מסוגו".

בערב יום הכיפורים האחרון, כך מספר האב שמעון, הלך אשר ז"ל לרב שלו בישיבה ונתן לו סוכריה בצירוף ברכה 'שיהיה לך טוב על הנשמה ושיהיה לך זיכרון מתוק ממני'. "זה גם היה צעד יוצא דופן מצידו של אשר", מציין האב, "מי יודע, אולי גם זה היה סימן מלמעלה. כשרואים ברק יש ברכה 'זוכר מעשה בראשית', ואשר אמר את הברכה הזו בחוף הים כשהחלה סערת הברקים. שניות לאחר מכן הוא נפגע ממכת הברק".