צילום: באדיבות המשפחה

בסוף השבוע הקרוב אמור היה מאי חי פרץ, תושב אשלים ברמת הנגב ותלמיד כיתה י"א בבית הספר התיכון האזורי 'נופי הבשור', לסיים, כמו שאר בני כיתתו, את שנת הלימודים ולצאת לחופש הגדול. הוא גם רקם תוכניות לעבוד בתקופת הקיץ ולחסוך לו מעט כסף. לעתיד הרחוק יותר, כך סיפרו השבוע חבריו, הוא שאף להתגייס למשמר הגבול.

כל התוכניות והחלומות הללו נגוזו בשבת האחרונה לפנות בוקר, כאשר מאי חי פרץ בן ה־17 נדרס למוות על ידי בת דודתו ביישוב מגוריו. מפרטי החקירה עלה כי הוא חזר מבילוי עם בנות הדודות שלו, ובשלב מסוים, סמוך לשעה 02:40, כאשר הגיעו קרוב לביתו, ירד מאי חי מהרכב ובנסיבות שנחקרות במשטרה וטרם הובררו הוא נפגע מהרכב, בו נהגה בת דודתו בת ה־26, באורח אנוש.

צוותי מד"א הוזנקו למקום והעניקו לו טיפול ראשוני ופינו אותו לבית החולים 'סורוקה' עם פגיעה רב מערכתית כשהוא מורדם ומונשם.

"כשהגענו למקום", סיפר חובש רפואת חירום במד"א, איתן שלמה, "ראינו את הנער שוכב על הכביש בסמוך לרכב כשהוא מחוסר הכרה וסובל מפגיעה רב מערכתית קשה מאוד. תוך כדי טיפול רפואי העלנו אותו לניידת טיפול נמרץ ופינינו אותו לבית החולים כשהוא מורדם ומונשם ומצבו קריטי". בבית החולים נאלצו הרופאים לקבוע את מותו של מאי חי פרץ. בת הדודה, החשודה בדריסתו של אחיינה, עוכבה לחקירה.

צילום: באדיבות המשפחה

נשמה ענקית

אבל כבד ירד על בית משפחתו, כמו גם על מושב אשלים כולו עם היוודע דבר מותו של מאי חי. "יום עצוב, לא נתפס", כתב בפייסבוק בן פרץ, אביו של מאי, "ילד שלי יקר תנוח על משכבך בשלום. אנחנו אוהבים אותך לעד. מאי, בני היקר הלך לעולמו בטרם עת".

"פרטי האירוע", נמסר בהודעה שהועברה לתושבי אשלים בעקבות התאונה הקטלנית, "עדיין נמצאים בחקירת משטרת ישראל. מטה החירום במועצה וצוות החירום היישובי הופעלו. גורמי הרווחה מהמועצה נמצאים עם המשפחה וצוותי החינוך מעורבים ומעניקים תמיכה בישוב".

מאי חי נולד בתל־אביב ב־20.5.2002. לפני פחות מחודש הוא חגג את יום הולדתו ה־17. איש לא האמין שיהיה זה יום הולדתו האחרון. הוריו התגרשו, ובהיותו בן שלוש וחצי הוא עבר לאשלים יחד עם אמו ומשפחתה.

במשפחתו ציינו השבוע כי מאי חי גדל באשלים בסביבה חמה ומשפחתית. את לימודיו היסודיים הוא עשה בבית הספר 'משאבים' ברמת הנגב ואת לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר האזורי 'נופי הבשור' במועצה האזורית 'אשכול'.

קשה מאוד היה לבני משפחתו, כמו גם למכריו ולחבריו, לספר על מאי חי בלשון עבר. כולם כאחד סיפרו על נער כובש לבבות, צעיר עם לב גדול, שהיה כוכב המשפחה, צעיר שהחיוך לא מש מפניו.

"מאיצ'וק", סיפרה אליה פוירשטיין, חברת משפחה, "היה בחור מבריק עם נשמה ענקית שחייכה דרך העיניים שלו. כשהיה פוגש אנשים שאהב, היית רואה את זה, את החיוך בעיניים שלו. תמיד מחייך כשהוא מברך אנשים לשלום. כשהוא היה מחבק אותך, זה היה מסוג החיבוקים שמטעינים אותך באנרגיה לכל היום. הוא תמיד היה מוקף בחברים, כולם אהבו אותו. הוא היה מלא שמחה, בחור עם אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד. אח גדול מדהים ובן שהוא גאווה לכל הורה. הוא היה נער רגיש, מכיל ומצחיק. יחיד בדורו".

בוכים על מותו

"חודש מאי נגמר לא מזמן", ספד לו חברו הטוב איתי ארז'ואן, "ואיתו מאי אחר, מאי שהוא אדם נעלם מהעולם. פרץ עצב, פרץ בלבול, פרץ של הלם, פרץ תסכול, מרחפים במחשבותיי ובראשי, אך הפרץ שהכי אהבתי לא כאן איתי. אתה היית הראשון שדיבר איתי ביישוב ובכיתה, הזמנת אותי לביתך. עכשיו אני הראשון לבכות על מותך".

עם היוודע הבשורה הקשה על מותו של מאי חי נפרדו ממנו חבריו ברשתות החברתיות. "לפני שעה", כתב אחד החברים, "ישבנו, שתינו וצחקנו. כשתקום תראה את זה ומקווה שתיזכר ותצחק שוב. תישאר חזק. מתפלל בשבילך. אני אוהב אותך, אחי".

מאי חי פרץ גם היה הלב והנשמה של כיתתו בבית הספר התיכון 'נופי הבשור'. כך הגדירה אותו מחנכת הכיתה, הדס מטרי. "קשה לי להאמין", היא ציינה, "שכמחנכת אני צריכה להספיד תלמיד שלי. חמש שנים הוא היה חלק בלתי נפרד מהכיתה. הלב והנשמה שלנו. הוא עזר לי בכל מה שביקשתי ותמיד בוויכוחים כיתתיים הוא היה יוצא להגנתי. הרגשתי שהוא סמך עליי והיה יכול לשתף אותי בענייניו האישיים, גם בדברים הפחות נעימים".

"מאי", ספדה לו המחנכת בהלווייתו, "ידעת לכבד את המבוגרים העומדים מולך ואת חבריך ולא בכדי היית אהוב עליהם. ידעת לבוא לעזרתם של אלו שנזקקו לך במילים ובמעשים והיית מעורב בכל ההתרחשויות בכיתה. היית ילד סקרן ומתעניין, שואל שאלות ודעתני. ילד שאפשר לדבר איתו. הלב הענק שלך, החיוך התמידי בעיניך שהסגיר נפש עדינה ורגישה. אלה יישארו אצלי בלב תמיד. לעולם תהיה חלק מהכיתה וזיכרונך ילווה אותנו. מאי, מבטיחה לך, שלמרות היעדרותך הפיזית נוכחותך תמיד תישאר בינינו ותורגש".

אובדן לא נתפס

מאות ליוו את מאי חי פרץ ז"ל ביום שני למנוחת עולמים בבית העלמין באשלים. "מאי, ילד יקר שלנו", ספדה לו נציגת המושב, קלודין סיטבון, "איך נפרדים? איך מסכמים חיים שרק החלו? איך ממשיכים? אנו, משפחת אשלים, מלווים אותך היום בדרכך האחרונה בצער רב וכאב עמוק. מלווים את הילד שהיה תמיד עם עיניים בורקות ומחייכות, עם זיק של שובבות, שהפך לגברבר נאה המכבד את כולם בברכת שלום ומה נשמע. עלם חמודות, בעל נוכחות ונכונות לעזור. איך נפרדים ממך, מאי, שרק לפני חודש חגגת 17 שנים? חוסננו וחוזקנו כקהילה הם ללוות אותך בהבטחה שנהיה כאן כולנו, כל הקהל הרב, העוטף אותך כעת בעיניים דומעות ולב הממאן לקבל. נהיה כולנו למען המשפחה היקרה שכל כך אהבת. נתמוך בחבריך שיושבים שעות ומנסים לעכל ולהבין את משמעות החיים ואת קיצם הפתאומי הבלתי נתפס".

במשפחתו של מאי חי פרץ ז"ל מתקשים לעכל את האסון שניחת עליהם. מביטים בתמונות המשפחתיות, בהן מתועד מאי חי כשהוא עם בני משפחתו במהלך טיולים שונים.

מאי, סיפרו מכרי המשפחה, אהב לטייל. צעיר חייכני שמחבק את אחיו הקטנים בתמונה אחת. בתמונה אחרת הוא רכוב על אופניים כשמשני צדדיו אחיו הקטנים. עבורם הוא היה האח הגדול.

"ילד שלי, ילד ראשון שלי", ספד בן פרץ לבנו בכורו, "בכורי מאי. כל החיים שלי נתתי בשבילך ולמענך. מי היה מאמין שבגיל 17 תהיה יותר גדול ממני. היית נראה כמו אחי, כמו חבר שלי והיית כל אלה בשבילי מעבר היותך בני. מאי, מתנת אל יקרה, קצת עצוב כי מתנות לא לוקחים בחזרה. אבא שבשמיים, אני מבקש ממך אבא, תקשיב לזעקה שלי, זעקת אב שאיבד את בנו. לקחת אליך חזרה את המתנה שנתת לי ולאמו לפני 17 שנה. 17 שנה של אהבה אין סופית, אהבה שאי אפשר להסביר במילים".