טפסר משנה (טפסר/מ) אלי פרץ, מפקד מרחב נגב של הרשות הארצית לכבאות והצלה ומפקד תחנת הכיבוי בבירת הנגב, נושא על גבו 38 שנות שירות באחד ממקומות העבודה המסוכנים במדינה. במשך 30 שנה מילא תפקידים מגוונים ובשמונה השנים האחרונות הוא מפקד על המרחב שאחראי לשטח הגדול ביותר בישראל.

כעת, אחרי כמעט ארבעה עשורים במדי הכבאי, הוא החליט שהגיע הזמן לפרוש. "אשתי כבר תקופה אומרת לי שאחרי שאפרוש אני צריך להתמקד בלכתוב ספר על השנים שלי בכבאות, רק לשבת ולספר על כל החוויות שצברתי במשך השנים בכבאות", הוא אומר השבוע.

פרץ. עוזב את נוף ילדותו | צילום: שי שמואלי

לכל אורך הראיון עם פרץ, מוטיב הסימבוליות חוזר בצורה כזו או אחרת. אפילו חג החנוכה הוא עבור פרץ נקודת ציון חשובה בדרך לחיים שאחרי הכבאות וההצלה. רק לפני כמה ימים חייו ניצלו בנס, ואת פנינו הוא מקבל כשחלקים רבים בגופו עטופות בתחבושות.

פרץ הוא סוג של ילד קטן בגוף של איש גדול. "נסעתי לחופשה בתאילנד עם חברים, מעין חופשת שחרור", הוא מספר על הפציעה האחרונה שלו. "אחרי שלושה ימים מעדתי בזמן שרציתי לרדת לחוף והתגלגלתי בערך 15 מטר לתוך תעלה. חילצו אותי ושמו אותי על רכב שטח עד בית החולים המקומי. בזמן שאני שוכב פצוע מכף רגל ועד ראש, העדפתי לחזור לארץ ולטפל בעצמי פה לצד המשפחה שלי. שלחתי תמונה לאשתי וכתבתי לה 'אל תיבהלי ממה שתראי', אבל אין לי ספק שבחנוכה הזה נעשה לי נס גדול", הוא אומר ונוגע בזרת יד שמאל שאותה כמעט איבד בנפילה.

פרץ בחר להקדיש את מרבית שנותיו להצלת חיים במלוא מובן המילה. "ב־1 בינואר 82' התקבלתי לכבאות ובדיוק אחרי 38 שנה אני מחזיר את המפתחות", הוא אומר ועדיין לא מעכל. "אני רוצה לומר רק תודה על הזכות לשרת את הציבור. עברנו דברים לטוב ולרע. אם זה שריפות, תאונות דרכים, חילוצים תחת סכנת חיים, וכמובן מצב ביטחוני לא פשוט".

בעיקר חשוב לו לציין שחוץ מהמשפחה הגרעינית שלי, הוא מצא בשירותי הכבאות וההצלה משפחה שהיא לא פחות גדולה. "כשאני מדבר על הכבאים שלי והאנושיות שלהם, אני מתרגש מאוד", הוא אומר.

נוף ילדותו

בחודש פברואר יחגוג פרץ את יום הולדתו ה־61, ולדבריו, מאז עלה ממרוקו עם משפחתו כשהיה בן שלוש, הוא קשור לבאר־שבע בכל רמ"ח איבריו. "ההורים שלנו כאן, הילדים שלנו והמשפחות שלהם כאן ואני אוהב כל סמטה בעיר הזו. אין כמעט רחוב בעיר שאין איזה סיפור עליו שהיה קשור לכבאות באופן כזה או אחר".

כמו ילדים רבים, פרץ רצה להיות כבאי עוד כשהיה ילד, אבל להבדיל מרוב הילדים שבבגרותם פונים אל מקצועות אחרים - הוא אכן הגשים את החלום. "באותם ימים במעברת משק עזר (כיום נווה נוי - ד.כ.) סבלנו מהמון שריפות של מבני עץ רעועים שבהם גרנו", נזכר פרץ במקום בו גדל עד שהיה בן  12. "אפשר לומר שמכבי האש היו חלק נכבד מנוף הילדות שלי. אם לילדים של היום יש את הדמות של סמי הכבאי אז לי היה את האורגינל", הוא צוחק. "תמיד אמרתי לכולם 'כשאהיה גדול אהיה כבאי'. לימים גדלתי ואני כבאי".

פרץ נשוי לריימונד, אבא לאבירם, עידן ז"ל וחן, וסבא לשלושה נכדים צעירים שהוא מגדיר "האור של הבית, כשהם כאן אני לא חושב על כלום". בנו האמצעי עידן נרצח לפני 11 שנה בסמוך לקפה 'פטפוט' בעיר, רצח שעד היום לא פוענח. לסיפורו של הבן עוד נגיע בהמשך.

כשהיה בן 23 התגייס פרץ לשירותי הכבאות וכבר מההתחלה ידע שהגיע למקום הנכון. "הייתי כבאי נמרץ ובכושר מצוין. תמיד שאפתי להיות הראשון שעולה לחילוץ, הראשון להיכנס לבניין בוער ויקפוץ מקומה לקומה. ערך הצלת החיים תמיד היה נר לרגליי".

אלי פרץ עם תמונת בנו עידן ז"ל. "אין יום שאנחנו לא חושבים עליו" | צילום: שי שמואלי

לעיתים הרצון להיות בראש הוביל את פרץ למצבים שהוא לא היה מוכן לקראתם. "בתקופה שרק התחלתי לעבוד הוזנקנו לתאונת דרכים קשה בכביש באר־שבע - ערד", הוא נזכר. "הגענו לאחד העיקולים והבחנו בטנדר מרוסק בתוך תעלה. כמו איזו קופסת שימורים מעוכה. ביקשתי שיקשרו אותי לרתמה כדי לבדוק כמה נפגעים יש ומה מצבם. בחלקו האחורי של הטנדר היו אבני שפה וביניהן שני אנשים שוכבים בצורה שעדיף שלא ארחיב עליה. בוא נאמר שלא נשאר מה להציל. תוך כדי שאני מנסה להבין את הזירה, אני שומע מקדימה זעקות מהנהג 'יא בבא סאלי! יא בבא סאלי!'. אני רץ קדימה לחלץ את הפצוע וכשהרמתי את הראש, שהיה על ההגה, אני רואה את אבא שלי. הוא נהג ברכב ונפגע בצורה לא טובה", מתאר פרץ בהתרגשות גדולה.

מה עושים במצב כזה?

"קשרתי את אבא אליי ופשוט חיבקתי אותו חזק. ביקשתי שיעלו אותנו למעלה. כל כך פחדתי עליו שלא רציתי לזוז ממנו. מד"א פינו אותו לבית החולים כשאני איתו ביחד. אף אחד מהכבאים לא הבין לאן נעלמתי להם. הם פשוט חיכו לי".

אחרי יומיים פרץ שב לעבודה. "באתי למשמרת ונקראתי לשיחה אצל מפקד התחנה. כבר הכנתי את עצמי לפיטורים, אז הדבר הראשון שעשיתי איך שנכנסתי היה לומר 'תשמע, המפקד זה היה אבא שלי שם'. המפקד ענה לי 'אני יודע, אלי. תפתח את המעטפה'. תוך כדי הפתיחה הוא קם, מחבק אותי ואומר לי מזל טוב. קיבלת קביעות בכיבוי".

משתפים פעולה

רק בשנת 2013, ואחרי מאבק ארוך ועיקש, הפך ארגון מכבי האש לחלק מהמשרד לביטחון פנים. מאז המונחים השתנו מעט: שמו של הארגון שונה לרשות הארצית לכבאות והצלה והכבאים נקראים היום לוחמי אש. "בשלוש השנים שקדמו למשרד לביטחון פנים פיקדתי על תחנת באר־שבע והייתי סגן מפקד המרחב. לאחר הסיפוח למשרד לביטחון פנים זכיתי במכרז פיקוד המרחב. גם אז וגם היום באר־שבע נחשבת לתחנה הגדולה ביותר בישראל מבחינה טופוגרפית".

אילו הישגים אתה יכול לרשום לזכותך בתקופה שאתה מפקד על המרחב?

"בשנים האחרונות פתחנו כמה תחנות כיבוי חדשות במצפה רמון, ביישוב חורה, במתקן השהייה חולות, וכמובן תחנת באר־שבע המערבית, ועוד. נקודה נוספת שהצלחנו לקדם היא העבודה מול המגזר הבדואי. תחנת חורה מהווה את תחנת הדגל לשיתוף פעולה בין שירותי הכבאות לבין המגזר הבדואי. כן, לא נעים להגיע לכבות שריפה ולקבל מטח של אבנים על הכבאית ועלינו.

"אני שמח שבמקום ללכת לדרך של הכוח, בחרנו במוח. בעזרת הצוות שלי הצלחנו להתגבר כמעט באופן מלא על הבעיה הזו. הנציב הנוכחי, רב־טפסר דדי שמחי, החליט למנף את הפרויקט הזה לרמה הארצית. כיום אנשים מהמגזר משתלבים במערך הכבאות. בקרוב אמורים להתקבל עוד 18 כבאים בדואים שישרתו בתחנות באר־שבע, בתחנות האזוריות בחורה, רהט וכסייפה ובהמשך גם בתחנת לקיה".

18 הכבאים החדשים יצטרפו ל־12 הכבאים הבדואים שכבר עובדים היום בשירותי הכבאות וההצלה.

מגיעים בתוך דקות

על פי חזונו של מפקד התחנה הפורש, שיתוף הפעולה בין שירותי הכבאות לבין המגזר הבדואי מתבטא גם בהסברה ובחינוך. "יש לנו הסכם עם ראשי היישובים במגזר", הוא מציין, "בכל זמן שהם ירצו לערוך יום קהילה, הכבאים יגיעו עם הכבאית, יסבירו לילדים על החשיבות וגם ידגימו".

מה החשיבות של ימי הקהילה האלה?

"בסופו של דבר זה מה שיגרום לילדים לרצות להשתלב בעתיד במערך הכבאות. גם עבורי זה עניין מיוחד כי אני רוצה לייצר להם בדיוק את התחושות שהיו לי כילד קטן במעברה".

איך יכול להיות ששנים רבות כל כך היתה בבאר־שבע רק תחנת כיבוי אחת?

"ליתר דיוק, במשך 32 שנים - עד שהפכתי למפקד התחנה. שמעתי בלי סוף את המילים 'תחנה חדשה בצד המערבי'".

מה שהוביל לפתיחת התחנה הנוספת הוא סיפור טרגי מאוד. "השעה שמונה בבוקר. מתקבל דיווח על שריפה בבית בשכונת נחל עשן בקצה השני של העיר. מרגע קבלת ההודעה ועד שהכבאים פרצו את הדלת עברו כמה עשרות דקות. כשהכבאים נכנסים הם רואים מיד ילד קטן שיושב בפינת החדר. הוא לא נשרף, אבל הוא נפטר מהחום ומשאיפות העשן", מספר פרץ בצער. "אחד הקצינים דיבר בטלוויזיה ופשוט זעק שם מצער שאם היתה תחנה נוספת, קרובה יותר, כנראה שהילד היה ניצל".

אלי פרץ בזירת אירוע. "תמיד שאפתי להיות הראשון שעולה לחילוץ" | צילום: הרצל יוסף

אחרי אותו אירוע מצער נפגשו פרץ ומפקד המרחב דאז דני ששון עם ראש עיריית באר־שבע, רוביק דנילוביץ', כדי לקדם את הקמתה של עוד תחנה בעיר. "רוביק אמר לנו שעלותו של השטח 220 אלף שקל. דני התקשר ליו"ר הכיבוי ואמר לו 'אני צריך 220 אלף שקל בשביל השטח'. היום אני שמח להגיד שסוף סוף תושבי באר־שבע יכולים להיות רגועים כי יש שתי תחנות שהכבאים שלהן יכולים להגיע בתוך דקות ספורות לכל נקודה בעיר ולתת מענה בזמן קצר ביותר.

בתוך שלוש עד חמש דקות אנחנו יכולים להגיע לכל מקום בעיר. גם התחנות האזוריות הקטנות יותר, כמו חורה, מצמצמות מרחק ליישובים כמו מיתר ועומר", הוא מסביר ומוסיף, "אלמנט הזמן בהצלת החיים הוא החשוב ביותר. ככל שנקצר זמנים, כך הסיכוי להציל חיים הוא גדול יותר. אומנם כמות הכבאים ירדה בבאר־שבע, אבל הם מפוזרים כעת בין התחנות השונות. אני מאמין שעם הזמן גם מערך הכבאים בכל תחנה ותחנה יעובה".

מקצוענים ביחסי אנוש

עוד נקודה חשובה בכל הקשור למערך הכיבוי בישראל בכלל, ובבאר־שבע, בפרט, היא מספר כלי הרכב היוצאים לכל אירוע. "היום לא פחות מחמישה רכבי כיבוי יוצאים לכל אירוע", מסביר פרץ. "תחנת באר־שבע ערוכה לכל תרחיש - כבאית עם מנוף, כבאית עם ציוד לחילוצים מורכבים יותר, כבאית לחומרים מסוכנים ועוד. תוסיף לכך שהיום כבר לא משלמים לכבאות אז בכל צרה שלא תהיו - חייגו 102 ותנו ללוחמי האש המדהימים האלה להציל חיים".

מה לא הספקת לעשות בתקופת שירותך?

"אחד הדברים שעליהם חלמתי הוא להקים מרכז מבקרים לטובת הציבור הרחב. רציתי להספיק לבנות מרכז שכל המטרה שלו היא לחבר את הכבאות לקהילה - לקיים שם ימי עיון, אפילו מדי פעם ישיבות של מועצת העירייה, הדרכות למפעלים או בתי ספר. חשוב לי מאוד שהכבאות תהיה מונגשת לקהילה. יש לכבאי באר־שבע לב גדול מאוד. רק בשבוע שעבר פנה אליי אחד המתנדבים שלנו לבחון אפשרות לעזור לאשה מבוגרת בערד עם חומרי ניקוי. אומנם לא השתמשנו בכסף של הכבאות, אבל הכבאים תרמו מכספם כדי לקנות חומרי ניקוי וצבע והם הלכו לעזור לאישה הזו", הוא מספר פרץ בהתרגשות ומרעיף שבחים על הפקודים שלו. "באותה מידה שהם יודעים להיות מקצוענים בשטח, הם גם יודעים להיות מקצוענים ביחסי האנוש שלהם".

מעביר את השרביט

בשנים האחרונות הבין פרץ שבריאותו אינה מאפשרת לו לתפקד כבעבר, ובעת האחרונה גמלה בליבו ההחלטה להעביר את שרביט הפיקוד. "כיום אני לא יכול לעמוד מבחינה בריאותית בקו אחד עם הכבאים של היום", הוא מסביר. "בעיניי, מפקד טוב חייב להוות דוגמה אישית. ברגע שאני לא יכול לשמש דוגמה אישית בגלל שני התקפי לב, זה היה הסימן שלי לומר לעצמי 'עשית את שלך. הגיע הזמן לפנות את הכיסא שלך לבא בתור'".

צילום: הרצל יוסף

ניכר שלא קל לו עם ההחלטה לפרוש אחרי 38 שנה שבהן הציל חיים. "באירוע השריפה בשכונת ו' החדשה שזכור לכולם בעקבות הילדה שקפצה מהמרפסת, רצתי כמו משוגע. עליתי את הבניין בין שמונה לתשע פעמים. אחר כך, שלושה ימים אני מנסה להתאושש מהמאמץ. באותו רגע האדרנלין מטיס אותך, אבל אחר כך מתחילים הכאבים", הוא מספר בגילוי לב ומוסיף, "אותו אירוע היה אירוע שילווה אותי לנצח. נפטרו בו שני ילדים קטנים. יש עדיין ספקולציות רבות על מה היה שם ומה גרם לשריפה. אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל זה רק מדגיש כמה החיים שלנו יכולים להשתנות ברגע. שניה אחת אתה נמצא ברגע של צחוקים וכיף ושניה לאחר מכן אתה יכול להיות ממש מרוסק על הקרשים".

תחושה כבדה

כשפרץ מדבר על שבריריות החיים, עיניו מתחילות לנצנץ. באירוע טרגי לפני 11 שנים איבד פרץ את בנו האמצעי עידן ז"ל שנרצח בסמוך לקפה 'פטפוט' בעיר העתיקה. "זה היה יום רגיל. עבדתי אז כראש משמרת ועידן חייג אליי וביקש שאביא לו כסף כי הוא רוצה לבלות עם החברה החדשה שלו", הוא נזכר. "אמרתי לו שיבוא אליי וכשהגיע נתתי לו כסף, וכמו אבא טוב הלכתי לראות את החברה החדשה של הבן שלי. אמרתי לה 'תשמרי עליו' ונכנסתי פנימה".

כעבור עשר דקות הודיעו ברשת הקשר המשותפת של המשטרה והכבאות (רשת 'מציל' - ד.כ.) שבעיר העתיקה נורו יריות ויש הרוגים במקום. "ישבתי עם הכבאים ובדיוק סיימנו לאכול ואמרתי להם 'לך תדע את מי הפעם הם פירקו', ועליתי לקומה למעלה. כעבור כמה דקות הסגן שלי מבקש ממני ליצור קשר עם עידן הבן שלי, לנסות להשיג אותו בטלפון.

"אני מחייג ואין מענה. אמרתי לסגן שלי 'אם עידן יתקשר שוב תגיד לו שיחייג אליי, ואם הוא לא רוצה לחייג אליי, אז שלא יחייג בכלל'", הוא מספר. "ירדתי למטה והסגן שלי שאל אותי 'נו, השגת את עידן?' ונעלם. תוך כדי כך ראיתי שהעיניים שלו מלאות בדמעות והוא מתחמק ממני. היתה לי תחושה כבדה כזו בגוף, אבל עדיין לא דמיינתי שזה מה שקרה. המוקדנית למטה עדכנה אותי שהמשטרה מבקשת סיוע של הכיבוי בזירה כדי להאיר עם פנסים גדולים על השטח כדי למצוא את הקליעים. אמרתי לה שאני אצא לאירוע עם הכבאים ואהיה שם".

בזמן הזה הגיע סגן מפקד המשמרת לזירה וזיהה שהנרצח הוא בנו של פרץ. "הגעתי עם הרכבים לאזור הירי ואני רואה שמפקד התחנה יוסי כהן מגיע עם הפמליה שלו לעברי, ואז יוסי פריינטי (מפקד מרחב נגב במשטרה דאז - ד.כ.) מחבק אותי ובוכה. אחרי כמה רגעים הוא מגיש לי את תעודת הזהות של עידן מלאה בדם", אומר פרץ וקולו נשבר.

פשוט ליהנות מהרגע

"עידן היה ילד שתמיד התגאה בי", אומר פרץ על בנו האהוב. "הוא היה בא לתחנה וצוחק על הכבאים 'חכו שאבא שלי יהיה מפקד התחנה - הוא יקרע אתכם'. האמת, במקום מסוים זה מה שכל הזמן דרבן אותי להתקדם עוד ולהגשים עוד חלומות. נכון שיש את תחושת המיצוי והרצון להצליח, אבל המוטיבציה שעידן החדיר בי, בלי לשים לב בכלל, היתה חזקה יותר מהכל", הוא מספר. "עד היום לא יודעים מי עשה לו את זה. ניסו לפגוע בעבריין בכלל והכדור שנורה פשוט פגע לעידן ישר בלב. זה נשאר בגדר תעלומה".

פרץ מספר שעם השנים הכאב על מות בנו הפך לגעגוע. "הבית שלנו היה בית שמח ומאושר וכיום הוא אומנם ורוד מבחוץ אבל שחור מבפנים", הוא אומר בכאב. "אין יום שאנחנו לא חושבים עליו ואני עדיין הולך לאירועים של החברים שלו".

איך מותו של עידן השפיע עליך?

"כל הסיפור הזה גרם לי להיכנס לפרופורציות לגבי החיים. להבין שהחיים שלנו הם בדיוק כמו עולם הכבאות - רגע אחד אתה יכול לשבת בתחנה ולצחוק ורגע לאחר מכן למצוא את עצמך מסכן את החיים שלך. הפתרון הוא פשוט ליהנות מהרגע. ליהנות מכל שנייה של אוויר שאנחנו נושמים. לדעתי זה מה שאעשה אחרי הפרישה".