לידור דהן, אופיר מזרחי ולי שטיינברג. נותנים אוזן קשבת | צילום: הרצל יוסף

למרות השיפור ביחסה של החברה הישראלית לקהילה הגאה בשני העשורים האחרונים, סוגיית מתן הזכויות להומואים ולסביות מתנהלת במתכונת של שני צעדים קדימה ואחד אחורה.

לידור דהן, אופיר מזרחי ולי שטיינברג, חברי ארגון הנוער הגאה "איגי" בבאר־שבע, אמנם מרגישים שבירת הנגב שנחשבת לעיר מסורתית ושמרנית בדעותיה, התקדמה ומחבקת יותר את חברי הקהילה הגאה, אבל עם זאת, יש לטענתם, עוד מקום לשיפור.  לקראת פתיחת שנת הפעילות של "איגי" הם מדברים על מצבם של  חברי הקהילה, המאבק לשוויון זכויות והמעורבות בחיי הקהילה בבאר־שבע.

דהן (24), יליד העיר וסטודנט לפוליטיקה ותקשורת שנה ב' באוניברסיטת בן גוריון, לא חש מנודה או מוקצה בסביבה החברתית בה הוא נמצא. "אין פה נידוי, אנחנו רואים עם השנים התקדמות, בסופו של דבר זה תהליך חברתי שצריך להתקיים, במיוחד בעיר די מסורתית. זה נכון שבעבר היה קשה יותר, אבל עכשיו אנחנו קוצרים את הפירות, וזה הרבה יותר כיף ומשמח, מחבק ואוהב וגם ראוי להערצה".

לידור דהן: "אין פה נידוי, אנחנו רואים עם השנים התקדמות, בסופו של דבר, זה תהליך חברתי שצריך להתקיים, במיוחד בעיר די מסורתית. זה נכון שבעבר היה קשה יותר אבל עכשיו אנחנו קוצרים את הפירות"

דהן יודע לספר כי לא מעט אנשים מבוגרים לא הכירו את הקהילה הלה"טבית בעבר ולא היו חשופים לה, ואילו היום, ישנם עסקים מקומיים שפועלים עם תו גאה והם זוכים להכרה וחיבוק חם מהרשות המקומית. "יש פה הרבה עסקים שפועלים עם תו גאה, זה אומר הרבה על העיר ועצם העובדה שראש העירייה וחברת 'כיוונים' מחבקים אותנו באירועים זה כבר אומר הרבה".

אופיר מזרחי (25), סטודנט שנה ב' בפסיכולוגיה וניהול באוניברסיטת בן גוריון, שהגיע לבאר־שבע משוהם והתאהב בעיר, מצנן מעט את ההתלהבות. "אם נבחן שנייה את תרבות הפנאי של הקהילה הגאה בעיר ונשווה אותה למקומות אחרים, נגלה כי אין בבאר־שבע היצע גדול של אפשרויות בילוי לחברי הקהילה. לשמחתנו, ישנן התארגנויות פרטיות ויוזמות חברתיות של ארגונים ועמותות, אבל זה חלק מהתהליך לייצר פה משהו שונה. צריך להבין שהקהילה הגאה היא כבר לא השוליים של החברה הישראלית, היא המיינסטרים של החברה, היא משפיעה ומובילה בהמון תחומים במדינה, ואני רואה שהתהליך מחלחל לאט לאט גם בבאר־שבע".

לא כולם נאורים

עם זאת, אופיר מזרחי, מזכיר את האירוע במקיף ו' כמקרה בוחן. נזכיר כי בחודש שעבר הורים איימו לשלוח את ילדיהם בחולצות בצבע שחור אם מנהלת המוסד, מתי מינדלין, תאפשר לצעירים להט"בים לציין את יום היציאה מהארון הבינלאומי. מנהלת בית הספר שיגרה מכתב למורים כדי שייאפשרו לתלמידים להט"בים להביע את עצמם ולבוא בחולצות בצבעי הקהילה. "ההורים יצאו בהתנגדות ושלחו את ילדיהם עם חולצות שחורות כאות מחאה על אירוע שעשו למען הקהילה (הגאה) בבית הספר, אירוע חינוכי ומדהים בעיניי, שדווקא ההורים החליטו לצאת נגד ולפגוע".

בארגון "איגי" אמרו אז בתגובה להתנגדות ההורים כי "אנחנו מאחלים לכל אותם הורים שמתכוונים לשלוח את ילדיהם בחולצות שחורות, שלא יחששו לעולם לשלומם הפיזי של ילדיהם, שילדיהם יוכלו להסתובב בראש מורם מבלי לחשוש", והבהירו כי היום נועד להעלות את המודעות כלפי הקהילה הגאה ולא לשכנע אף אחד להפוך להיות להט"בים, אלא לסייע להם לבני נוער שמתקשים לצאת מהארון.

אופיר מזרחי: "המטרה העיקרית שלי היא לגרום לאנשים מהקהילה הגאה להרגיש שהם לא חייבים לגור בתל־אביב כדי להיות חלק מהקהילה. שירגישו שבכל מקום אפשר לפגוש, להכיר ולחיות עם עוד אנשים פתוחים ואוהבים כמונו"

"אנחנו רוצים להיות במקום בטוח ומחבק, חברתי וכייפי לנוער הלהט"בי", אומרת לי שטיינברג (24), סטודנטית שנה א' לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, אשר בדומה למזרחי, הגיעה לבאר־שבע בעקבות לימודיה מרמת גן, והחליטה להשתקע בעיר לחמש־שש השנים הקרובות. "בסופו של דבר, הארגון נועד לתת כתף ואוזן קשבת לבני הנוער הגאים. חשוב לדעת להתמודד עם הקולות שיוצאים נגד הקהילה ולהכיר אותם ובד בבד לא לשכוח שחלק גדול מהעיר הוא בעד הקהילה ומגלה פתיחות כלפיה ואפשר לראות את זה במקומות שונים בעיר".

החברים השבוע בבאר־שבע. "איגי" היא תנועת נוער לכל דבר | צילום: הרצל יוסף

לא פשוט ללכת נגד הזרם ולדבוק בעמדות קצה לא הכי פופולריות ועוד בעיר שנחשבת למסורתית כמו באר־שבע. חברי "איגי" - ארגון הנוער הגאה בבירת הנגב, מדברים על הקשיים שניצבים בפניהם בשל נטיותיהם המיניות, על דרכי ההתמודדות עם גילויי עוינות, ועל ההחלטה להימנע ככל האפשר מעימותים מיותרים, מתוך מודעות לרגישויות של הסביבה. "אנחנו רואים את התגובות ברשת וערים לתגובות של הציבור, גם כשאנחנו רוצים לעשות אירוע גאווה ולהביא בני נוער צעירים מגיל 16 ומעלה למקום שמזוהה עם הקהילה הגאה, זה לא קל", מספר לידור דהן.

נדבר בפרטי

על מנת לגרום לבני הנוער שנמצאים עמוק בארון וזקוקים לאוזן קשבת, להיפתח, ארגון "איגי" דואג לשמור על דיסקרטיות. השמירה על הפרטיות היא ערך עליון בארגון שמסייע לבני הנוער במהלך תהליך היציאה מהארון וגיבוש הזהות המינית. "אנשים לא חייבים להיחשף כשהם מגיעים לפעילויות. המיקום של הקבוצות ושעות הפעילות נמסרות באופן פרסונאלי לאנשים שפונים", מספרת לי שטיינברג.

קבוצות הפעילות אמנם דיסקרטיות כדי לשמור על מרחב בטוח של החניכים, אבל זה ממש לא סוד שארגון "איגי" פועל בעיר, ניתן ליצור קשר עם המדריכים והמדריכות טלפונית, דרך דף הקשר באתר האינטרנט או דרך הפייסבוק והאינסטגרם. השבוע נפתחה שנת הפעילות של "איגי" בבאר־שבע, שנחשב לסניף הכי פעיל בארץ אחרי תל־אביב. במסגרת הארגון פועל מועדון "המטריה" לחניכים של הקשת המגדרית - טרנס, קבוצת חטיבת הביניים, קבוצת תיכון, קבוצת 18+, קבוצה דתית ומועדון "הביתה" המיועד לגילאי 13-18, ועוד. את הקבוצות מדריכים מתנדבים סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון, חלקם באר־שבעים וחלקם חדשים בעיר, כאשר במקביל פועלת בעיר קומונה של שנת שירות וקומונה של שירות לאומי.

חברי "איגי" לא מסתפקים בפעילויות הללו ומבצעים פעילות חינוכית והסברתית בבתי הספר ומציינים מדי שנה את היום הבינלאומי נגד הומופוביה ופועלים בשיתוף משרד החינוך, הרשויות המקומיות, חברת 'כיוונים' ומחלקת הנוער העירונית. לדברי מזרחי, חניכים מגיעים לסניף "איגי" בבאר־שבע מכל המטרופולין, מהמועצות המקומיות ועד ליישובים קטנים.

"פעמים רבות מצטייר כי ל'איגי' מגיעים בני נוער שקשה להם בחיים או שהם באים לסוג של מרכז תמיכה שמעניק סיוע, זה ממש לא האווירה בפעילות", מסביר מזרחי, "החניכים שמגיעים הם מדהימים וחמודים, הם חכמים בטירוף, זה מקום שמדברים על המון נושאים שבוערים בנו ואנחנו נותנים לבני נוער מקום לדון בצורה ביקורתית, ובכובע של בוגר ואחראי, על החיים שלנו כמדינה, במה דרוש שינוי ומלמדים אותם לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, זאת המטרה של 'איגי'. בני נוער להט"בים ולא להט"בים הם מנוף  בשינוי שאנחנו מייחלים לו".

"מפגרים מאחור"

"איגי" הוא ארגון בדומה לתנועות נוער אחרות כמו "בני עקיבא", "השומר הצעיר" ואחרים, המבקשים לקדם את בני הנוער ולדאוג לשילובם במסגרתם, אולם סולם התכנים שלהם שונה. "זו תנועת נוער לכל דבר, בני נוער באים כדי להיות עם בני גילם, ליהנות, ללמוד, לראות דברים חדשים, להתפתח", מדגישה לי שטיינברג.

לי שטיינברג: "חשוב לדעת להתמודד עם הקולות שיוצאים נגד הקהילה ולהכיר אותם ובד בבד לא לשכוח שחלק גדול מהעיר הוא בעד הקהילה ומגלה פתיחות כלפיה"

בשלב זה דהן מתערב בשיחה ומבקש לחדד את המסרים: "בסופו של דבר, אנחנו מדברים פה על נערים שחווים שאלות פנימיות עם עצמם, מה אני, מי אני, מה הזהות המינית שלי, ויש להם פה אופציה, לבוא לתנועת נוער עם חבר'ה בני גילם, לשאול את השאלות האלה, להבין יותר על הקהילה, להכיר חברים, להחכים, להשמיע את הדעה שלהם, ליהנות כמו בכל תנועת נוער, פשוט להיות שווים בני שווים בלי שמישהו יעקם את הפרצוף שלו, פשוט להיות נער כמו כל הנערים במדינת ישראל".

אתם מרגישים שווים מול שווים?

"אני חושבת שהקהילה הגאה התקדמה הרבה בעשורים האחרונים, מבחינת זכויות, מבחינת המקום שלה בחברה הישראלית אבל ברור שיש עוד מה לשפר, אם זה שוויון בנישואים, בפונדקאות, ביטחון לקהילה הטרנסית שזה נושא שאף אחד לא מדבר עליו, וחבל. יש המון לאן להתפתח אבל אני חושבת שלאט לאט אנחנו מגיעים לזה", סבורה לי שטיינברג.

לידור דהן חושב שזה הכל עניין של "הסתכלות" ומסביר: "אם אנחנו נשווה את עצמנו למדינות עולם שלישי, אז מן הסתם, החיים שלנו הרבה יותר טובים כי לא מוציאים אותנו פה להורג, אבל אם נסתכל על מדינות מערביות, אז אנחנו מפגרים מאחור. זה שהמדינה מתגאה בנו בפרסומים של משרד החוץ אל מול מדינות אחרות ומתגאים בכך שמתקיים פה מצעד גאווה והחיים פה בטוחים לקהילה הגאה זה אחלה, אבל בל נשכח שאין לי את הזכות להתחתן פה, אין לי את הזכות להביא ילדים פה, אין לי הרבה זכויות כלכליות פה, אז מצטער - אני לא שווה. עם כמה שאני תורם לקהילה ותורם לחברה ועשיתי צבא ואני סטודנט ומשלם מיסים ומקיים את כל החובות שלי למדינה, אני עדיין לא שווה בין שווים".

להרגיש שייך

לכל אחד משלושת המרואיינים יש שאיפות ומטרות והם מעוניינים להגשים ולקדם בכל הכוח. הם יודעים שהדרך ארוכה עד להשגת זכויות מלאות, אולם בנקודת זמן זו הם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, על כברת הדרך שעברו, ועל ההישגים שהשיגו עד היום, אולם הם מודעים לכך כי נכונה להם עוד עבודה רבה ורצופת מכשולים.

לידור דהן: "אנחנו נמצאים בנקודה, יכול להיות בנקודת מפנה מבחינת המערכת הפוליטית שאנחנו לא באמת יודעים מה באמת קורה, אבל בסופו של דבר תושבי הפריפריה הם כוח אלקטוראלי מאוד חשוב, שעדיין לא מבין את הקהילה הגאה ואת הצרכים שלה. ברגע שאנחנו נשנה את החשיבה של תושבי הפריפריה, ואני מדבר על העיר באר־שבע שהיא מטרופולין ענק בדרום, נשנה את הקבלה ואת ההבנה שמתן זכויות לקהילה הגאה זה דבר בסיסי, אני חושב שיכול להיות שגם ההצבעה שלהם למפלגה מסוימת בסופו של דבר גם תשתנה ולא תהיה אנטי כלפי מפלגה מסוימת, ואז נוכל לראות כנסת וממשלה בישראל שמעבירה חוקים להט"בים. המטרה שלי בסופו של דבר היא להיות בכנסת ולשנות את החקיקה, זו זכות בסיסית שלנו".

ואילו אופיר מזרחי, רוצה להפוך את באר־שבע לעיר ידידותית לחברי הקהילה הגאה. "כיום, לחברי הקהילה הגאה הכי נוח לגור בתל־אביב ובמרכז כי זו סביבה מאוד מחבקת ולא חסר אירועים וחיי תרבות לקהילה, והמטרה העיקרית שלי פה היא לגרום לאנשים מהקהילה הגאה להרגיש שהם לא חייבים לגור בתל־אביב כדי להיות חלק מהקהילה. שירגישו שבכל מקום אפשר לפגוש, להכיר ולחיות עם עוד אנשים פתוחים ואוהבים כמונו וזאת המטרה הגדולה שלי באמת. לדעת שחבר'ה צעירים לא יחששו להגיע ללמוד בבאר־שבע כסטודנטים, מתוך מה יהיה איתי ועם הזהות המינית שלי, ושלא ירגישו שהם שמים את חיי הקהילה שלהם בצד".