ריטה שטרית. מסייעת לאנשים במצוקה | צילום: הרצל יוסף

בימים כתיקונם עובדת ריטה שטרית, תושבת באר־שבע, כאם בית במרכז ההגנה לילדים נפגעי אלימות מינית ופיזית בבאר־שבע. לפני כשלוש שנים החליטה שטרית (46), נשואה ואם לשני ילדים, לעשות מעשה. "נחשפתי למצוקות של אנשים", היא מספרת, "והחלטתי שאני לא יכולה לעמוד מהצד ולא לסייע להם. החלטתי שאני צריכה לפעול למענם ולהקל עליהם את החיים".

זה שלוש שנים מנהלת ריטה שטרית פרויקט של גמילות חסדים (גמ"ח) לטובת נזקקים, פרויקט שעם השנים רק הולך וגדל.

"כל הסיפור הזה החל בקטן", מספרת שטרית, "אבל ככל שהזמן חלף, העסק הזה גדל והתפתח למשהו ענק. היענות התורמים היא גדולה, ומצד שני גם כמות הנזקקים הולכת וגדלה, לצערנו".

הגמ"ח של ריטה נדד במהלך השנים ממקום למקום. תחילה היא מיקמה אותו במקלט עירוני, בו היא ריכזה את הפריטים השונים, כמו בגדים, נעליים, כלי בית, עגלות לתינוקות וטיולונים. בהמשך היא עקרה והתמקמה עם הגמ"ח במרפסת שבביתה של אחת מחברותיה. כשאותה חברה עזבה את דירתה השכורה עברה שטרית עם כל הציוד למרפסת של חברתה הטובה יאנה מוסקוביץ', המשמשת לה כיד ימינה ומסייעת לריטה בפעילותה.

בכך לא תם סיפורו של הגמ"ח של ריטה. לפני כשלושה חודשים פגע אדם ברכבה תוך כדי נסיעה בעיר. שלא כמו במקרים דומים שכאלה, המפגש בין שטרית לנהג הרכב הפוגע דווקא הוביל, לדבריה, למשהו חיובי. "תוך כדי החלפת הפרטים", היא נזכרת, "ראיתי שיש לאותו אדם חצר גדולה. 'התלבשתי' לו על החצר בשכונת נחל עשן, והשבוע אני אמורה להציב שם את האוהל, שנרכש מתרומות, שיישמש כמחסן לגמ"ח".

מאות פניות, כך היא מציינת, מגיעות אליה, בין אם מדובר בביגוד והנעלה ובין אם מדובר בעגלת תינוק למשפחה נזקקת. כל הפריטים, כמובן, ניתנים חינם אין כסף. סיפורי המצוקה הם מכמירי לב. "הגיע אליי לפני שנה", נזכרת שטרית, "אדם כבן 70, אדם בודד ללא משפחה, וסיפר לי שאין לו גרביים ושקר לו בחורף. עצוב מאוד. נתתי לו גם גרביים וגם בגדים חמים, והוא מצידו גם הודה לי בהתרגשות וגם סייע לי בגמ"ח. נקשרתי אליו".

את פעילותה התנדבותית בגמ"ח מבצעת ריטה שטרית לאחר יום העבודה. העבודה הקשה, היא אומרת, היא מיון הפריטים הרבים שנתרמים לגמ"ח, בעיקר פריטי ביגוד והנעלה. לעתים, היא מציינת, מגיעים גם פריטים שאינם ראויים לשימוש, ולכן היא חייבת למיין אותם בטרם היא תמסור אותם לנזקקים. הכל היא עושה בזמנה החופשי.

"זה עושה לי את זה", היא מציינת, "אני מכורה לצורך לתת. נהנית מכל רגע שמישהו מודה לי על זה שסייעתי לו במצוקתו. זה מחייה אותי שבזכותי אנשים מחייכים. כן, אני מרגישה שאני נותנת אור לחיים של כל אותם נזקקים. הלוואי שהייתי יכולה לעזור יותר. זה בוער בי. יש לי תחושה של סיפוק עילאי. כיף גדול והנאה מכל רגע שאני יכולה להעניק ציוד למישהו שהוא נזקק".

חיוך עושה שמח בלב

הליצנים הרפואיים רוית (45) ואבי אפנג'ר (44) מתנדבים בבית החולים 'סורוקה' ובכפר השיקומי 'עלה נגב' כדי להעלות חיוך על פניהם של הילדים המאושפזים

עד לפני תשע שנים היו רוית ואבי אפנג'ר, הורים לשלושה ילדים, תושבי באר־שבע, עובדים שכירים, כל אחד בתחומו. רוית (45) שימשה כמנהלת שיווק ובעלה אבי (44) עבד כאיש אחזקה. או אז הם החליטו לעשות מהפך בחייהם והפכו לליצנים רפואיים.

רוית ואבי אפנג'ר. "הרגשנו צורך עז להתנדב" | צילום: הרצל יוסף

"אני לא יכול להצביע על נקודת זמן מסוימת", מספר אבי אפנג'ר, "אבל הגענו לרגע בו הרגשנו צורך עז להתנדב ולתרום. ראינו שזה הייעוד שלנו בחיים, לפנק ילדים, בין אם מדובר בהפקת ימי הולדת ובין אם מדובר בלשמח ילדים המאושפזים בבית החולים וגם קשישים המתגוררים בבתי אבות בעיר. זה הכיף שלנו, לעשות טוב לכולם".

בני הזוג אפנג'ר עברו קורס שהכשיר אותם להיות ליצנים רפואיים והקימו את פרויקט 'ממלכת להלהלנד', תוך שהם משתפים פעולה עם עמותות שונות כמו "משאלת לב", "גדולים מהחיים", "שמחת הלב", "צעד קדימה" ו"חיינו". לפרנסתם מפעילים אבי ורוית ימי הולדת, אך חלק בלתי נפרד מפעילותם ההתנדבותית מוקדש לילדים המאושפזים במחלקות השונות בבית החולים 'סורוקה' ולילדים המטופלים בכפר השיקומי 'עלה נגב'.

"זה הכיף שלנו", מציין אבי אפנג'ר, "להסתובב במחלקות השונות, לשמח את הילדים, לחלק להם הפתעות שונות ולהנעים להם את החיים ולו לפרק זמן קצר. אנו מרגישים שאנחנו נותנים להם אור בחייהם".

לא פשוט להחליט על מהפך כזה בחיים?

"הגענו למסקנה שזה הייעוד שלנו. זה היה משהו פנימי שלנו. משהו שבא מתוכנו".

עם אלו תחושות חוזרים הביתה בסופו של יום?

"עם תחושות מאוד נעימות. כשאתה תורם ונותן מעצמך לילדים ומעלה על פניהם חיוך, ולו הקטן ביותר אחרי מה שהם עוברים בבית החולים, זה שווה את הכל. אם אנחנו מעניקים קרן אור לאותם ילדים בחייהם הלא פשוטים, ואפילו אם מדובר בילד אחד, אז עשינו את שלנו". 

"כל החיים שלי", מוסיפה רוית, "אני זוכרת שאני משמחת ילדים. עוד בילדותי הייתי תורמת את דמי הכיס שהייתי מקבלת לטובת משלוח מנות לילדים שמאושפזים ב'סורוקה'. ההחלטה לעשות את המהפך הזה בחיינו היתה טבעית עבורי".

לא היו לבטים בדרך לקבלת ההחלטה הזו?

"החלטתי שאני לא רוצה רמת חיים, אלא איכות חיים. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו לנשמה. למדתי ליצנות רפואית, והשאר זו כבר היסטוריה. כשאבי ואני מגיעים גם לבית החולים וגם לכפר השיקומי ומעלים חיוך על פניהם של הילדים כליצנים רפואיים, זה עבורנו סיפוק אדיר. הכל מתגמד. הכי חשוב זה להיות בריא ומאושר".

"אנחנו מעניקים שמחה ואור לנפש האדם", מדגישה רוית אפנג'ר, "לעתים, הפגיעה הנפשית קשה יותר מהפגיעה הפיסית. אנחנו מכניסים את הילדים לעולם של חלומות ודמיון ומעניקים להם רגעים קסומים בחיים הלא פשוטים שלהם".

נותן קרן אור

חנן חווה (45), אב בית בבית הספר 'אלומות' בבאר־שבע, חונך בעשור האחרון צעירים עם מוגבלויות המשמשים כיד ימינו. "התלמידים מכבדים את המתנדבים ולומדים להכיר את השונה", הוא מספר

מזה 21 שנים משמש חנן חווה, תושב באר־שבע, כאב בית בבית הספר 'אלומות', בית הספר למדעים, חברה ואומנויות בבאר־שבע, ועם השנים שודרג תפקידו כאחראי על מערך הלוגיסטיקה בבית הספר, הכולל את תחומי ההזנה, ההסעות והרכש. "יש מי העניק לי את התואר של מנכ"ל בית הספר", מעיד חנן חווה על עצמו.

חנן חווה עם אחד הצעירים. מלמד את התלמידים לקבל את השונה | צילום: הרצל יוסף

מעבר לפעילות זו, חווה (45), גרוש ואב לשני ילדים, רואה את ערך קבלת השונה כערך עליון ומנסה לקיימו הלכה למעשה בחיי היום יום במסגרות השונות. לפני כעשר שנים הוא החליט לעשות מעשה ולחנוך צעירים עם מוגבלויות שונות, המשמשים לו כיד ימינו.

"הכל התחיל", הוא מספר, "כאשר עבדתי כאיש אחזקה ואיתרתי באחד ההוסטלים בעיר בחור מקסים בן 18 עם תסמונת דאון. ליוויתי אותו במשך שלוש שנים בהן הוא פרח והפך לבחור עצמאי עד לגיוסו כמתנדב לצה"ל, כשהוא מגיע תוך כדי שירותו להישגים לא מבוטלים".

לאחר מכן גייס חווה לשורותיו צעיר נוסף, הסובל מפיגור שכלי קל ומתגורר בדיור מוגן. במשך שש שנים עבד אותו צעיר במחיצתו של חנן. "הבחור הזה", מציין חווה, "נפתח מיום ליום מבחינה רגשית וביצע את תפקידיו על הצד הטוב ביותר. בתום עבודתו הוא יצא לדרכו ומדי פעם הוא מגיע לביקורים בבית הספר".

בשלוש השנים האחרונות חונך חנן חווה צעיר כבן 30, הסובל מפיגור קל, העובד במחיצתו והדרכתו של חנן. לדברי חנן חווה, "הצעיר הזה משמש כאב בית לכל דבר ועניין, בחור אחראי ומסור המתנהל על פי סדר יום מאורגן ותחת הפיקוח המקצועי והאנושי שלי".

איזו תחושה מלווה אותך בפעילות הזו?

"בכל המיזם הזה אני עובד בשיתוף פעולה מלא מול הנהלת בית הספר שנותנת יד בכל דבר. אני מרגיש סיפוק רב ושמח מאוד לתרום ולשלב אנשים בעלי מוגבלויות. חשוב לי לתת להם הרגשה טובה שהם מועילים לחברה. התלמידים מכבדים מאד את המתנדבים ולומדים להכיר את השונה בחברה. זה הסיפוק הגדול ביותר עבורי".

תחושה שאתה מעניק קרן אור מסוימת לאותם חניכיך?

"בוודאי. אין אושר גדול יותר מזה שאתה יכול לתרום ולתת קרן אור למישהו שבאמת זקוק לזה. אין כיף גדול מזה".

עמותת ההורים בבית הספר, כמו גם הנהלת בית הספר, תומכים בפעילותו של חנן חווה. "אני מעריכה, תומכת ומתרגשת לשלב אדם בעל צרכים מיוחדים ממקום של בחירה וכחלק אינטגרלי במערכת החינוך", אומרת מנהלת בית הספר, עליזה שלום, "מהלך חשוב זה מהווה דוגמה ומופת לתלמידינו ואף מודל לחיקוי. בבית ספרנו, לא רק מדברים על קבלת השונה, אלא עושים הלכה למעשה".

המלאכית של מיתר

פעילותה ההתנדבותית של אורית דהן, תושבת מיתר, היא מגוונת ומתקיימת לאורך כל השנה. סיוע לחולים, למבוגרים בודדים, לאמהות חד־הוריות, לחיילים בודדים ולמשפחות שנקלעו למצוקה כזו או אחרת. היא גם מסייעת בקיומם של טקסי הכנסת כלה ובר מצווה, ובחגים היא פעילה בחלוקת חבילות מזון ותלושי קנייה למשפחות נזקקות.

דהן (39), נשואה ואם לשבעה ילדים, עובדת משרד החינוך בתחום החינוך המיוחד באבחון, ייעוץ והוראה מותאמת לתלמידים עם צרכים מיוחדים, אבל כל זה לא מונע בעדה מלפעול למען הנזקקים.

אורית דהן. הנתינה היא דרך חיים | צילום פרטי

"לשמחתי", היא אומרת, "זכיתי לגדול ולהתחנך אצל סבתי מנז'יה ז"ל וסבי יחזקאל שיחיה, שהנתינה והחסד הם דרך חיים וערך עליון בעבורם. למעשה, העשייה הציבורית ופעילויות החסד מלוות אותי מאז היותי ילדה קטנה והם חלק בלתי נפרד מחיי".

את זוכה למשוב מאותן משפחות נזקקות?

"אני משתדלת במידת האפשר לשמור על קשר מאוזן עם המשפחות, לעקוב מרחוק ולדחוף תהליכים כשצריך. אני מאמינה בסיוע של הכוונה, כלים והקשבה לצורך האמיתי. לתת חכה זה חשוב הרבה יותר מלתת דגים. לראות משפחה שמנסה לשרוד, מתמודדת ומצליחה לבסוף לצעוד קדימה, גם אם זה צעד קטן, זו כבר התקדמות חיובית. הכי מדהים בעיניי, שזכינו כבר מספר פעמים לקבל סיוע ממשפחות שהן עצמן נזקקו לסיוע כזה או אחר בעבר".

איזו תחושה מלווה אותך בפעילות הזו?

"אין מילים שיוכלו לתאר את תחושות האושר והסיפוק שלי, כאשר אני יודעת שהצלחתי לעזור לאדם אחר. לא פעם אני מוצאת את עצמי דומעת ללא שליטה משמחה והתרגשות. לדעת שיש לי חלק בשמחתו של האחר, ששולחן החג שלו מלא באוכל, שהילדים לבושים בבגדים חמים, שהמקרר פתאום מלא, שהילד ישן במיטה ולא על שטיח, שהוא מכוסה בשמיכה חמה - אלו דברים שמבחינתנו נראים שגרתיים, אך לאחרים הם עולם ומלואו. כשאתה מפיץ אור על הסובבים אותך, אתה זוכה להתמלא באור גדול".