במונולוג מצמרר ומפורט סיפרה אתמול (חמישי) מירי תמנו (39), שביתה ספג פגיעה ישירה של רקטת גראד ברביעי לפנות בוקר, על המזל הגדול שהיה לה ולשלושת ילדיה, על רגעי הפגיעה והחילוץ, ועל ההתגייסות של רבים לעזרתה ועל התחושות המבלבלות. "קרה לי נס גלוי וכל עם ישראל ראה את הנס הזה".

מירי תמנו. נס גדול. צילום: מערכת מיינט באר שבע

"שמעתי את האזעקה מתוך שינה, חשבתי שזה מתוך חלום", שיחזרה תמנו את הרגעים הקריטיים, "חשבתי שאולי אני מדמיינת את האזעקה. אבל אז התעשתתי והבנתי שזה אמיתי. רצתי מיד ושלפתי את שני הילדים הקטנים. הילד הגדול היה בחדר פינתי, רחוק מכולם. אמרתי לילדים "רוצו מיד מיד למקלט" ותפסתי אותם, כדי שלא ייפלו במדרגות. דידוש (ידידיה, י.ל) חזר איתי כשרצתי להוציא את נהוראי מהחדר שלו. נהוראי אמר "אימא אני רוצה לישון" אז משכתי אותו מהרגל. אם לא הייתי מושכת לו את הרגל הוא לא היה מבין את זה".

"ידידיה התעקש ואמר שבלי נהוראי הוא לא יורד לממ"ד הוא היה נסער. יצחק ירד בלי בעיה, הוא איכשהו מורגל יותר. נכנסנו לממ"ד ומיד סגרתי את הדלת. עוד לא הנחנו את הישבן על הרצפה והיה בום כזה חזק. איך שהיה בום נהיה חשוך. הבנתי שזה אצלי אבל לא רציתי להגיד לילדים. דידוש התחיל לבכות ואמר "אימא זה בבית שלנו". אמרתי לו "אז מה? אתם חבורת הקסם שלי, אף אחד לא יפריד בינינו. הקדוש ברוך הוא מגן עלינו"".

"בפעמים הוקדמות שהיו אזעקות היינו שומעים יירוט ושריקה. הפעם לא נשמעה שריקה. אמרתי להם שימשיכו לשבת וחיכינו כמה דקות. חיבקתי את חבורת הקסם שלי, נישקתי את ראשם. ידידיה אמר "אבל אימא, זה אצלנו בבית. מה עם הגיטרה שלי, השירים שלי. מה, עכשיו לא יהיה לנו בית?". הם בכו אז אמרתי להם "אתם לא בוכים, אין מה לבכות. אנחנו בריאים, הכל בסדר".

"כשבאנו לצאת מהממ"ד, לא הצלחתי לפתוח את הדלת, כי כנראה כל הרסיסים והאבנים חסמו אותה. הגדול אמר לי "אימא, החלון עף. תודה שהצלת אותי". התקשרתי לאחותי אורה ואמרתי לה שהטיל פגע בבית, הייתי מבולבלת ונסערת".

"אז הגיעו בלשים והם פשוט שלפו אותנו. נכנסתי להיסטריה. הכל היה מעורבב, היה לי שחור. עדיין ניסיתי להמשיך לחשוב. השוטר אמר לי לצאת ועדיין לא הבנתי. אמרתי לו שאין לי בגדים. לא הבחנתי בין דימיון, מציאות וחלום".

רגעים ספורים אחרי נפילת הרקטה. צילום: שלו אזולאי

"באותו רגע כולם עטו עליי. בגלל שפינו אותנו לא ראיתי את ההרס. לא ידעתי מה יש לי ומה אין לי. כלום. חשבתי שנפגע הבית ויסדרו אותו. אז אמרו לי "לא נשארו לך קירות. לא נשאר כלום"".

"אני לא מרגישה שאני גיבורה. אני חושבת שזו המחויבות שלנו לשמור. אולי הייתי שליחה של הקב"ה להעביר מסר שצריך להישמע להוראות פיקוד העורף. גם אם נדמה לכם שזה חלום, פשוט תיכנסו למקלטים ותסגרו את הממ"דים. אם לא הייתי סוגרת את הממ"ד היו אבידות בנפש וחס וחלילה היה יכול להיות אסון יותר חמור. אם לא הייתי פועלת כפי שפעלתי... אני לא רוצה לדעת מה היה קורה"

"אני רוצה להודות לקב"ה ולעם ישראל שנרתם ועזר. וגם לשכנים המקסימים, שאין כמותם. כולם בלי יוצא מן הכלל. התחבקתי עם השכנה הערביה שלי - היא אומרת חמדולילה ואני אומרת ברוך השם".

"הכי קשה שאין בית. שאין זיכרונות. יש לי בראש צלילים של הילדים שלי בחדרים, הגינה שבה היו משחקים. דברים אלמנטריים פתאום אתה קם בבוקר ואין לך אותם. אבל זה מתגמד לעומת העוצמה. קיבלתי את החיים שלי, ובעיקר את חבורת הקסם שלי, בחזרה".