סיור בשכונות הוותיקות בבאר־שבע מגלה את מה שרבים מנסים להדחיק - את הפנים הפחות יפות של בירת הנגב ורחובותיה.
ברבים מהשטחים הפרטיים הפתוחים (שפ"פ) ההזנחה נראית בכל פינה והמפגעים רק הולכים ומתרבים. ואולם מעמדם של שטחים אלה, ובעיקר אלה שבחזיתות הבניינים, אינו ברור: האם הם באחריות העירייה או שמא הם באחריותם של הדיירים.

נשאלת גם השאלה, מדוע העירייה, שמשקיעה תקציבים לא מעטים במיתוג העיר, אינה יוזמת מהלך משולב עם הדיירים וגורמים אחרים כדי לשנות את המראה של שטחים אלה כדי שהנטל ייפול לא רק על כתפי התושבים.

לא מעניין אף אחד. דרך שמשון | צילום: הרצל יוסף

"שפ"פ למעשה דומים לשטחים הציבוריים הפתוחים (שצ"פ) באפקט שלהם על חזות העיר", מסביר מתכנן עירוני בכיר באזור הדרום, בעל משרד פרטי שעובד עם רשויות מקומיות. "אנשים לא תמיד יודעים להבחין בין הציבורי לפרטי ולא תמיד קיימות הגדרות לחלוקה", הוא ממשיך, "לכן הרושם של שטח שהוא לא מטופח מקרין על החזות ועל הדימוי של העיר".

מה העירייה צריכה לעשות כדי לשנות את המצב העגום?
"העירייה צריכה לקבוע מנגנון חוקי שייאפשר לה לבצע את פיתוח השטחים הפרטיים וגם את האחזקה השוטפת שלהם. במקביל, צריך להקים מנגנון לגביית העלויות מהתושבים הפרטיים בגין חלקם על השטחים שבבעלותם".

לא מעט מתושבי השכונות הוותיקות משתייכים למעמד סוציו־אקונומי נמוך. למה להטיל עליהם הוצאות כבדות כאלה?
"במקרה הזה תמיד יש לעירייה מנגנון גבייה ופריסת תשלומים וחובות והתייחסות פרטנית למצב הכלכלי של כל תושב. בגלל מקרה אחד לא עוצרים פיתוח ופוגעים בכלל הציבור".

העירייה יוזמת מהלכים שנוגעים גם לפיתוח שטחים פרטיים?
"שמעתי על פארק הסופרים בשכונה ב' שפיתחו, אז כשאתה מפתח שטח ציבורי פתוח שגובל בשטחים פרטיים זה עושה טוב לכולם. חייבים לשלב את התושבים בכל פרויקט עתידי".

דובר העירייה, אמנון יוסף, מסר בתגובה: "אכן הבעיה מוכרת והיא נמצאת בשטחים הפרטיים ולא בציבוריים וכידוע הם באחריות הדיירים. עיריית באר־שבע פועלת בנחישות רבה בנושא ובמהלך שנת 2018 הוצאו נגד בעלי הבתים 1,800 צווי ניקיון בדרישה לפעול לאלתר באותם מפגעים לסילוק הפסולת והעשבייה באותן חצרות בתים. מדובר בדרך החוקית היחידה שעומדת לרשות העירייה בטיפול באותם מפגעי ניקיון הנמצאים בשטחים פרטיים".

מי אחראי? / המעבר בין דרך המשחררים לדרך שמשון

כמו ברחובות אחרים שביקרנו בהם, גם כאן, באזור שמאחורי הסופר פארם, המצב אינו מזהיר כלל ואותם מפגעים שראינו במקומות אחרים "מעטרים" גם את הרחוב הזה: צוברי גז חשופים ולא מגודרים, צינורות גלויים, בורות, מהמורות ומכשולים. ואולם שלא כמו ברחובות אחרים, כאן לא ברור מי אחראי ואם מדובר בשטח ציבורי או פרטי.

מכל מקום, נראה שאת האנשים שעוברים במקום לא מעניין באחריות מי השטח. מה שבטוח הוא שהמראה הלא אסתטי אינו משרה אווירה נעימה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באזור מרכזי שהתנועה בו רבה במשך רוב שעות היום.

הררי אשפה / דרך שמשון
בכניסה לחנייה נתקלנו במבנה בטון גדוש בשקיות אשפה ומסביבו לכלוך, זוהמה ופסולת, וכל זה מול אצטדיון וסרמיל שנמצא בימים אלה בתהליך הריסה. השלט המוצב במקום אומנם אוסר על השלכת פסולת, אבל הוא כנראה רק בגדר המלצה עבור דיירי הרחוב, והבלגן במקום חוגג.

בדרך למעון עוברים ליד מזבלה מאולתרת. דרך שמשון | צילום: הרצל יוסף

כמה אירוני שמטרים ספורים מהמזבלה המאולתרת ממוקם מעון לגיל הרך של נעמת. הורים שבאים לאסוף את ילדיהם, עוברים ליד הררי האשפה ונחשפים לריחות הצחנה החריפים והמעיקים שהם מדיפים.

"זה החינוך שמעבירים המבוגרים לילדים", אומרת אישה שבאה לאסוף את בנה מהמעון. אבל לא מדובר רק בעניין חינוכי, אלא במפגע סביבתי ותברואתי העלול לפגוע בבריאות הציבור.

עשבים שוטים / רחוב ביאליק
אחד המפגעים הנפוצים בחודשי הקיץ הם העשבים השוטים שמשתלטים על כל חלקה טובה במרחבים הפתוחים ומביאים איתם מזיקים. בחזית מבני הדירות ובחצרות האחוריות ברחוב העשבים היבשים תופסים מקום נכבד, וכמעט כל פינה ופיסת קרקע מלאה בעשבים שעלולים להתלקח בקלות בימי חמסין או בגלל סיגריה מזדמנת שהושלכה.

סכנת התלקחות. עשבים יבשים ברחוב ביאליק | צילום: הרצל יוסף

הסכנה גדולה עוד יותר במקומות שיש בהם צוברי גז חשופים ולא מגודרים. המראה ממש לא מלבב, פוגע בדימוי של השכונה ואינו תורם לערך הדירות.

ומה אומרים הדיירים: "בשביל מה אנחנו משלמים ארנונה? שהעירייה תטפל במפגעים". כשאנחנו מסבירים שהם משלמים ארנונה על הדירה, אחד הדיירים משיב, "מה, אני משלם על קירות? זה שטח ציבורי".

אדישים למצב / דרך המשחררים
לאורך הרחוב, בקטע שבין רחוב ביאליק לרחוב יהודה הלוי, חזיתות הבניינים עמוסות בצמחייה יבשה, גידולי פרא ומזיקים הגורמים לנזקים סביבתיים. להבדיל מרחובות צדדיים או מסמטאות, כאן ההזנחה נראית היטב לעין כיוון שמדובר ברחוב ראשי.

הדיירים זורקים פסולת בחנייה. דרך המשחררים | צילום: הרצל יוסף

עד כמה הדיירים אדישים למראה הסביבה שלהם נוכחנו לדעת כשערכנו ביקור חטוף במקום וראינו שדיירים משליכים פסולת בחניה מאחורי הבניין במקום בפחים המוטמנים הממוקמים רק מטרים ספורים ממקום מגוריהם.

לשאלה, למה הדיירים אינם דואגים לטפח את הבניין, משיב יחזקאל כהן: "אין כאן ועד בית וכל איש עושה כראות עיניו. לפני 30 שנה הבלוק הזה היה הכי יפה בשכונה א'".

הזנחה זועקת לשמיים /  רחוב חביבה רייך
הרחוב הוא דוגמה לרחובות שתנאי התחזוקה שלהם ירודים ומצבם התברואתי גרוע. חוץ מהמפגעים שראינו ברחובות אחרים בעיר, יש כאן אי סדר הגובל בשערורייה. למשל מכולת אשפה שתקועה באמצע המדרכה ואינה מותירה מקום להולכי רגל. המלצתנו - אם העירייה ומשרד הבינוי והשיכון מעוניינים להמשיך בתוכנית ''פינוי בינוי' כחלק מתוכנית התחדשות עירונית, כדאי לתת עדיפות למבנים שברחוב חביבה רייק, רחוב רוטנברג, רחוב וינגייט ורחובות אחרים.

מכולות אשפה באמצע הדרך. חביב רייק | צילום: הרצל יוסף

ההזנחה כאן זועקת לשמיים, וכל יום שעובר המצב רק מידרדר. "גרים פה הרבה עולים חדשים שלא יודעים עברית", מספרים דיירי הרחוב, "יש גם המון דירות ריקות, בכל שני וחמישי יש פה פיצוץ בצינורות ביוב ואין עם מי לדבר".

החיים בזבל / רחוב קלישר
רחוב זה אינו שונה מקודמיו. כמויות גדולות של אשפה מפוזרות בשולי המדרכות, בין מגרשי החניה ובכניסה לחצרות הבניינים. באזור ממוקם מרכז הקליטה קלישר שחוץ מהעולים המתגוררים בו, באים אליו גם עובדים, אנשי תחזוקה ואורחים מהסוכנות היהודית.

אשפה מפוזרת בכל מקום. רחוב קלישר | צילום: הרצל יוסף

הרחוב אינו מסביר פנים, אינו נקי בלשון המעטה, וודאי שאינו תורם לדימוי של שכונה ג' שעדיין ממתינה לשדרוג ומתיחת פנים כדי להוציא אותה מהשקיעה שהיא שרויה בה כבר שנים.

אבל גם התושבים תורמים למצב העגום השורר ברחוב ואינם נותנים יד כדי לשפר את מראה סביבת המגורים שלהם.

מראה מדכא / צומת הרחובות וינגייט - גוש עציון
ברחוב גוש עציון בשכונה ג' הסתיים זה מכבר פרויקט 'פינוי בינוי' שהיה אמור לשדרג את האזור, ואולם מי שבא לרחוב וינגייט חוזר אחורה במנהרת הזמן היישר לשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

תחושת פספוס. רחוב וינגייט | צילום: הרצל יוסף

ההזנחה והמראה האפרורי והמדכא של המקום מותירים תחושה של פספוס, בעיקר בשל התקוות הגדולות שתלו בסטודנטים ששוכרים דירות באזור. ההנחה היתה שהסטודנטים המתגוררים ברחוב ידאגו לשפר את מראה הסביבה ויהפכו את המקום מגוריהם למקום נעים ומזמין יותר.

בחזיתות המבנים ברחוב וינגייט לא חסרים ליקויים ומפגעים: צוברי גז חשופים, קוצים, צינורות גלויים ושוחות מסוכנים. סטודנט המתגורר זה חצי שנה בבלוק דירות בשל הקרבה לאוניברסיטה מספר, "חלק מהדירות כאן ריקות ואין דיירים, לכן גם אין עם מי לדבר. אני לא מכיר את הדיירים האחרים, אבל אם אדרש, אני מוכן לתרום את חלקי בניקיון ובכל דבר שצריך כדי שהחזית תיראה אחרת".

תהילה חולפת / בית רמט
בית רמט נבנה בשנות השישים של המאה הקודמת בין רחוב ז'בוטינסקי לרחוב השלום. הוא היה אחד מסמליה של העיר ומקור לגאווה, בין השאר בגלל היותו אחד המבנים הארוכים באותה תקופה.

צילום: הרצל יוסף

ואולם היום לא נותר דבר מתהילת העבר. את המראה של החצר האחורית של בית רמט אפשר רק לתאר במילים מזוויע ומזעזע. לא רק בשל כמות המפגעים האקולוגיים, אלא בעיקר בשל חוסר המודעות לטיפוח סביבתי.

התושבים משליכים זבל מכל הבא ליד, בלי להתחשב באנשים המתגוררים באזור ופוגעים במזיד בצמחייה הסמוכה. "מה שקורה פה זה פשוט גועל נפש", אומרת דיירת ותיקה. "אין דין ואין דיין, כל איש עושה כרצונו. לדעתי זה כבר עניין של משרד הבריאות".

כולם מפסידים
"באזורים מרכזיים בבאר־שבע, בגלל שיש שיעור מאוד גבוה של שוכרי דירות, יש בניינם שלמים בלי ועד בית", אומרת ראש המגמה לתכנון ערים במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, פרופ' נורית אלפסי. "ברגע שאין ועדי בתים, אין מי שידאג. אנשים גרים במקום ובאמת לא איכפת להם ולא נראה שהעירייה מנסה להתמודד עם הדבר הזה, והתוצאה היא שכולם מפסידים".

כשפרופ' אלפסי אומרת שכולם מפסידים, היא מתכוונת לבעלי הבתים, לעוברי אורח וגם לעירייה, שלדבריה "מקבלת עיר מוזנחת". לאור ניסיונה הרב בתכנון ערים, סבורה פרופ' אלפסי, "ברגע שבניין נמצא בתוך עיר יש לו אחריות. צריכה להיות לו אחריות, צריכה להיות חקיקה, אפילו ארצית, שאומרת - אתה לא יכול לגדל עשבים שוטים אצלך בגינה ולחשוב שזה בסדר. אתה לא יכול לתת לחזית להתקלף ולהתפורר ולחשוב שזה בסדר. מה שיוצא החוצה כלפי הרחוב חייב לעמוד בסטנדרטים כלשהם".

מה מידת האחריות של התושבים?
"התושבים אחראים עד הקצה של השטח שלהם, והעירייה צריכה לאכוף את זה. למשל סטודנטים. הם מגיעים למספר חודשים ובקיץ הם עוברים למקום אחר. בשבילם לחסוך כמה שקלים על גינון או לשלם למישהו שיטפח את הגינה עדיף עשרות מונים מאשר שתהיה להם גינה יפה".

ומה המצב במדינות אירופה?
"זה משתנה ממקום למקום. יש מקומות שלא צריך בכלל חקיקה בגלל שהתרבות היא כזאת, יש מקומות שבהם צריך חקיקה ויש מקומות שבהם קשה להתמודד, וגם בישראל זה כך. אני חושבת שזה עניין של חינוך. בבאר־שבע כמעט שלא קיימת הליכה ברגל.

במרבית השכונות הוותיקות כמעט כולם נוסעים במכונית, זו עיר של מכוניות אז מלכתחילה החזות של הרחוב והנוחות להולך הרגל היא לא ערך עירוני, ואתה מקבל בחזרה מרחב שהוא לא מעריך את הולך הרגל ולא מכבד אותו. זה מתחיל מחינוך, ואם זה לא עובד, אז אולי צריך ללכת לכיוון של אכיפה. יש מקומות שמתפקדים בלי אכיפה בגלל שזה חלק מהתרבות וחלק מהדנ"א של העיר".