השבוע מלאו חמש שנים לתחילתו של מבצע "צוק איתן", מבצע שהפך למערכה שנמשכה 50 יום וגבתה את חייהם של 74 בני אדם, בהם 68 חיילים, חמישה אזרחים ופועל זר מתאילנד. יותר מ־2,000 בני אדם נפצעו ב"צוק איתן", חלקם נפגעי חרדה.

פינוי רקטה ב'צוק איתן' בבאר שבע | צילום: הרצל יוסף

חמש שנים אחרי אותו מבצע, שהיה אמור להשיב את השקט והביטחון לאזור, התחושה בקרב תושבי עוטף עזה בפרט, ותושבי הנגב בכלל, שסבב הלחימה הבא, שלא לומר המלחמה הבאה, הם רק עניין של זמן. תחושת הביטחון כבר אינה קיימת, גם לא תחושת ההרתעה מול ארגוני הטרור ברצועת עזה. טרור בלוני התבערה, השריפות וההפגנות ההמוניות מדי יום שישי בשנה וחצי האחרונה, כמו גם 12 סבבי הלחימה שהתושבים נאלצו להתמודד איתם בשנה האחרונה, רק סודקים את החוסן האזרחי של התושבים שחיים במציאות בלתי אפשרית.

רואה שחורות
את ד"ר ג'וליה צ'ייטין (67), תושבת קיבוץ אורים, פגשנו בימים הראשונים של מבצע "צוק איתן" כשהיא טרודה כיצד תשמור על קשר עם ידידיה המתגוררים בעזה. בעוד ברקע נשמעו הדי הפצצות חיל האוויר ברצועת עזה וקולות הנפץ של רקטות הקסאם וטילי הגראד שהתעופפו בשמי הנגב ובסמוך לקיבוצה, דיברה ד"ר צ'ייטין עם תושבי עזה באמצעות הפייסבוק והטלפון.

"ברור לי שהולכים לעוד מלחמה". ד"ר ג'וליה צ'ייטין | צילום: הרצל יוסף

ד"ר צ'ייטין, פסיכולוגית חברתית, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר בשער הנגב, מודה שהיא עוף מוזר בסביבתה. היא לא נרתעת מההערות שנזרקות לעברה לא פעם בגלל היותה "שמאלנית רדיקלית".

כבר שנים ארוכות היא פעילה בארגוני שלום למיניהם, בעיקר בעמותת "קול אחר" שחברים בה תושבי עוטף עזה הדוגלים בפתרון אזרחי ובהידברות ישירה עם תושבי רצועת עזה. בעבר הרחוק עוד הצליחו חברי העמותה להיפגש עם תושבי הרצועה, היום מדובר במשימה בלתי אפשרית.

חמש שנים אחרי "צוק איתן", ד"ר צ'ייטין אומרת ש"היום המצב יותר גרוע. היו לנו שנים של שקט כדי להגיע להבנה מדינית ופוליטית, אבל כלום לא קרה. בשנה וחצי האחרונה יש לנו את טרור הבלונים וסבבי לחימה, כאשר כל סבב קשה יותר מקודמו. אנחנו חיים במציאות של שריפות וסבבי לחימה בתדירות גבוהה, כשבכל סבב נורים לעברנו יותר ויותר רקטות ופצצות. מציאות של חוסר ביטחון וחוסר ודאות לגבי העתיד".

מאז "צוק איתן" הקשר שלך עם תושבי עזה השתנה?
"אין מפגשים פנים אל פנים. המצב לא השתנה לטובה. הקשר נמשך באמצעות וואטסאפ, פייסבוק וטלפון. אנחנו מדברים בתדירות גבוהה, אפילו ברמה יומיומית".

על מה אתם מדברים?
"בעיקר על המצב ההומניטרי הקשה ברצועת עזה, על המצוקות שלהם. מדברים על חוסר העתיד. הם אומרים לנו שאין להם בשביל מה לחיות ושגם אין להם מה להפסיד. דיכאון מוחלט. אנחנו בקשר עם אנשים שרוצים שלום איתנו. מי שבקשר איתנו רוצה שלום ולראות את האור בקצה המנהרה".

נכון לעכשיו, מאפיינת ד"ר צ'ייטין את המצב, היא ושאר תושבי העוטף חיים מסבב לסבב. "יש הרבה ביטויים של טראומה ומשפחות עוזבות את האזור", היא מספרת. "קשה לאוכלוסייה לסבול את מה שקורה. החוסן הנפשי נסדק. לי אישית ברור שבלי שינוי אמיתי בהיבט ההומניטרי ברצועת עזה אי אפשר לצפות שיהיה כאן שקט".

ד"ר צ'ייטין אינה אופטימית. "אני רואה שחורות", היא אומרת, "לממשלה הנוכחית אין עניין להגיע להסדר מדיני. עוד חודשיים יש בחירות. לא שמעתי ממי שרוצה להיבחר ולהנהיג את המדינה בשנים הבאות כיצד הוא מתכוון להגיע לפתרון בנושא הזה. ברור לי שאנחנו הולכים לעוד מלחמה, כשבדרך יהיו עוד סבבי לחימה. יש גבול כמה ניתן לחשוף את האוכלוסייה כאן למציאות כמו זו שאנחנו חיים בה".

"יש הרבה ביטויים של טראומה ומשפחות עוזבות את האזור. קשה לאוכלוסייה לסבול את מה שקורה. החוסן הנפשי נסדק. לי אישית ברור שבלי שינוי אמיתי בהיבט ההומניטרי ברצועת עזה אי אפשר לצפות שיהיה כאן שקט"

"ניצלתי בנס"
את אותו היום בשלהי חודש אוגוסט 2014, כמה ימים לפני סיום מבצע "צוק איתן", ז'אן ברמן, תושב היישוב אבשלום במועצה האזורית אשכול, מתקשה לשכוח עד היום.

ז'אן ברמן השבוע עם בנו. חוזר בכל יום לגן שבו נפצע | צילום: הרצל יוסף

ברמן (38) הגיע אז לגן הילדים באחד מקיבוצי אשכול כדי לחגוג לבנו אשד את יום הולדתו השלישי. ואולם, השמחה נקטעה כשלפתע נחת מטח של פצצות מרגמה בחצר הקיבוץ ואחת הפצצות נחתה בסמוך לגן הילדים. רסיס של הפצצה חדר דרך חלון הגן ופצע את ברמן בכתפו בזמן שגונן בגופו על בנו ועל אשתו.

גם היום, חמש שנים אחר כך, מתמודד ברמן, נשוי ואב לשני ילדים, עם הטראומה של אותו יום. "כל החיים שלי השתנו מאז האירוע ההוא", הוא מספר השבוע, "אני עדיין עם תרופות לשיכוך כאבים. ניצלתי אז בנס. זה לא אירוע שקל לקום ממנו. זה מלווה אותי כל יום. אחרי 'צוק איתן' קשה לקום ולחזור למה שהיינו קודם לכן. אתה הופך למשהו אחר. זה לוקח זמן לעכל. המציאות לא מאפשרת לנו לנוח. אתה חי מסבב לחימה אחד למשנהו. זה מטורף מה שקורה כאן".

ברמן עלה לישראל מבלגיה כשהיה בן 20 והקים כאן משפחה. הוא עובד לפרנסתו בחממת פרחים במושב עין הבשור, גם הוא בחבל אשכול. לפני כחצי שנה נחתה רקטת קסאם בסמוך לחממת הפרחים והציתה שריפה שאיימה להשמיד את החממה. "נלחמנו באש שלא תתפשט פנימה לתוך החממה ותשמיד את כל הפרחים", הוא מספר בהתרגשות. "אומנם היו נזקים, אבל הצלחנו להציל את הפרחים. אנחנו חיים כך שנה וחצי במציאות של טרור בלונים ועפיפונים".

אוגוסט 2014. ז'אן ברמן בבית החולים. עדיין עם תרופות | צילום: חיים הורנשטיין

מה המציאות הזאת גורמת לך להרגיש?
"שהמלחמה הבאה היא רק עניין של זמן. בשנה וחצי האחרונה אנחנו תחת אש תמידית. זה מקשה על החיים ועל השיקום מאז אותו אירוע שחוויתי לפני חמש שנים. תמיד אתה חי במציאות של אזעקות ורקטות. קשה לחזור לשגרה".

יש רגעים שאתה חוזר לאירוע שניצלת ממנו בנס?
"ודאי. אני חווה את זה בכל פעם מחדש. כשאנחנו שומעים אזעקות ובומים בכל סבב לחימה זה מחזיר אותי לתקופת 'צוק איתן' שהיתה מלחמה לכל דבר. זה נורא שסבבי הלחימה הפכו כאן לסוג של שגרה".

החוסן שכולם מדברים עליו מתחיל להיסדק?
"זה נכון. אנחנו לא גיבורי־על. גם לנו יש גבול שנוכל להחזיק מעמד. המציאות שבה אנחנו חיים היא סוג של טראומה. בכל יום נשרפים פה שטחים חקלאיים ושטחי יער. כבר אין לנו כוח לצעוק. העובדה שלא רואים אופק מדיני ואין שום שינוי במצב גורמת לך לאבד תקווה".

למרות הכל, ברמן נוטה להיות אופטימי. את בנו הצעיר, בן הארבע, הוא לוקח לאותו גן שהוא נפצע בו לפני חמש שנים. "בכל יום שאני לוקח את הבן שלי לגן אני נזכר באותו אירוע מלפני חמש שנים, כשאני נכנס לגן יש לי תחושות לא נעימות", הוא מספר. "אני רוצה להיות אופטימי, אבל במציאות שבה אנחנו חיים קשה מאוד להישאר אופטימי. במציאות כזו קשה לחזות כמה זמן עוד נישאר ונהיה תושבי עוטף עזה".

אתם חושבים לעזוב?
"אם המצב יחמיר ולא יהיה אופק כלשהו, אז לא תהיה ברירה ונעשה חלוציות וציונות במקום אחר בארץ".


נפש פצועה
עם פרוץ הלחימה במבצע "צוק איתן" גויס יהונתן (יוני) דריי, תושב באר־שבע, לשירות מילואים בתפקיד קצין בינוי ביחידת הבינוי של פיקוד דרום.

דריי השבוע. "עובר תקופה לא פשוטה" | צילום: הרצל יוסף

יחידתו הוצבה באחד משטחי הכינוס על גבול רצועת עזה, סמוך לנחל עוז. באחד מימי המבצע נורה מטח של רקטות לעבר האזור, אחת מהן נחתה מרחק קצר ביותר מדריי והוא נפצע בראשו, בעמוד השדרה ובבטנו. דריי פונה לבית החולים 'סורוקה' ואושפז לתקופה ארוכה. שום דבר לא הכין אותו למציאות הקשה שניחתה עליו, מה גם שבאותם ימים אשתו כרעה ללדת וילדה ביומו האחרון של המבצע.

"הפציעה הפיזית לא היתה הדבר הנורא שקרה לי באותו מבצע", הוא מספר השבוע. "יותר קשה מזה היתה העובדה שבשלב מסוים לאחר הפציעה התפתח אצלי הלם קרב. עם הפגיעה הפיזית אפשר להתמודד, אבל לא עם הפגיעה הנפשית. לעבור טיפולים פסיכיאטריים הרבה יותר קשה מאשר להיות מטופל בפציעה פיזית. הטיפולים השיקומיים נמשכים עד היום".

במה מתבטאת הפגיעה הנפשית שלך?
"חוסר תפקוד, לחץ מכל דבר, חוסר שינה בלילות, אי שקט. כל רעש הכי קטן מקפיץ אותי. בהסלמה האחרונה, לפני כחודשיים, כשנשמעו בבאר־שבע האזעקות ונורו לכאן טילים, נכנסתי ללחץ והבת שלי בת עשר מצאה אותי חסר הכרה במקלחת".

חמש שנים אחרי מבצע צוק איתן, יהונתן דריי (42), נשוי ואב לחמישה ילדים, נושא עימו את הפגיעות הפיזיות והנפשיות. לפני פציעתו הוא ניהל חברת כוח אדם. מאז שנפצע לא חזר לעבודה וגם לא הצליח למצוא עבודה אחרת. לעומת זאת, במהלך השיקום במועדון רעות לפגועי ראש ופוסט טראומה בבאר־שבע הוא גילה כשרון חבוי. "פתאום גיליתי שאני אוהב לצייר וזה קצת מקל על התחושות הקשות", הוא מספר. "בחמש השנים האלה בית הלוחם משמש לי כמו בית וגורם לי לשכוח קצת מההתמודדות היום־יומית"

יהונתן דריי ב"צוק איתן". נפצע מירי מרגמות על שטח כינוס | צילום פרטי

"אני עובר תקופה לא פשוטה", הוא מציין, "כל המשפחה מתגייסת להקל עליי ולתמוך בי. זה לא מובן מאליו. לצערי המדינה לא יודעת להכיל את פגועי הלם הקרב. הצרכים שלנו שונים מאלה של נכים אחרים. מי שלא חווה את זה לא יודע מה זה".

חמש שנים אחרי, איך אתה רואה את העתיד?
"אני מאוד פסימי. אני לא מצליח לראות את האור. בכל פעם שאני שומע אזעקות והתרעות מפני ירי טילים, זה מחזיר אותי חמש שנים לאחור. כל אזעקה כזו או התרעה בטלפון מכניסים אותי להתקפי חרדה. אז אני גם מעלה בתוכי זיכרונות מאותם ימים של לפני חמש שנים. זה כל הזמן צרוב בתוכי".

"כל רעש הכי קטן מקפיץ אותי. כל הבית שלי מתמודד עם זה. בהסלמה האחרונה, לפני כחודשיים, כשנשמעו בבאר־שבע האזעקות ונורו לכאן טילים, נכנסתי ללחץ והבת שלי מצאה אותי חסר הכרה במקלחת"