צילום: הרצל יוסף

על קירות הסלון בביתו של יהושע (שוקי) מאירי מתנוססות תמונות של הרבי מלובביץ', כשהוא מוקף בחסידיו, בצד תמונתו של הרב שך. זה לא דבר של מה בכך. שני הרבנים הללו, האחד מנהיג תנועת חב"ד, והשני, מנהיג הזרם הליטאי בעולם החרדי, היו במשך שנים יריבים משני צידי המתרס. "רק אצלי", אומר מאירי, "הם נמצאים ביחד באותו בית. אני מעריץ את שניהם באותה מידה".

על מדפי הספרייה בסלון הבית מונחים ספרי קודש, כיאה למי שחזר לפני יותר מ־20 שנה בתשובה. זה לא מובן מאליו כשמדובר במי שהיה פעם צעיר באר־שבעי הולל, כהגדרתו, שלא עשה חשבון לשום דבר והיה אחת מאושיות סצנת חיי הלילה של בירת הנגב. גם כשהוא עטור ציציות, זקנקן ("היה לי פעם זקן יותר ארוך", הוא מודה בחיוך) וכיפה שחורה גדולה על ראשו, הוא לא מתנכר לעברו, מתנסח עדיין בשפת חולין ואפילו לא מוחק ממאגר התמונות האינטרנטי שלו תמונות מהעבר החילוני שלו, שבבתיהם של חוזרים בתשובה בפרט וחרדים בכלל נחשבות כמוקצה.

טיפוס יוצא דופן הוא יהושע מאירי, ככל שמדובר באדם חרדי הוא חולק חיים משותפים עם בת זוגו, ד"ר רחל בלבן, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, שאמנם שומרת שבת ומודה שהיא מתקרבת לדת, אך נכון לעכשיו היא לובשת מכנסי ג'ינס וחולצה קצרת שרוולים, ומעבר לזה היא צעירה ממאירי ב־18 שנה. מאירי לא מתרגש מפער הגילים ומלבושה של בת זוגו, גרושה ואם לשני ילדים. "אני לא דואג", הוא אומר, "זה יעבור לה".

היא עצמה אומרת, ש"יהושע צעיר בנפשו ואני יותר בוגרת. ככה אנחנו מגשרים על הפערים. כל אחד מביא לחיים שלנו את היכולות שלו. אני גם מאמינה בקדוש ברוך הוא. מקיימת מצוות ובכיוון של התחזקות. התורה היא של כולנו. זה שאני יותר חילונית והוא יותר דתי, לא פוגם ביחסים שלנו. אנחנו הוכחה לכך שלא צריך להיות קיטוב בין חילונים ודתיים".

תקופת הבילויים
יהושע מאירי (57), תושב עומר, גרוש פעמיים ואב לחמישה ילדים, נולד בבית החולים 'הדסה', שהיה אז בעיר העתיקה בבאר־שבע. לתאריך הולדתו העברי יש משמעות רבה. הוא יצא לאוויר העולם בבוקרו של ה' באייר, יום העצמאות התשיעי למדינת ישראל. עד גיל חמש הוא גדל בשכונה ד' בבאר־שבע. את לימודיו היסודיים הוא עשה בבית הספר 'אחוה' ואת הלימודים התיכוניים בבית הספר מקיף ד'.

בימים ההם", הוא נזכר, "היינו רוכבים על חמור מהבית ועד לבית הספר". אביו של מאירי, שלמה, הוא מוותיקי באר־שבע, שאף שירת ביחידת 'שועלי שמשון' והשתתף בכיבוש באר־שבע במלחמת העצמאות. מאוחר יותר נמנה אביו של מאירי עם מקימי מפעל הפוספטים בנגב ובראשית שנות ה-60 הקים בבאר־שבע את בית הספר הראשון לנהיגה, 'אור ירוק'. סבו יהושע ליכטר, שעל שמו הוא נקרא, היה המייסד והעורך של הביטאון הרביזיוניסטי 'חזית העם' וממקימי 'ברית הבריונים'.

מאירי, חרף היותו חוזר בתשובה, חובש כיפה שחורה וציציות משתלשלות מתחת לחולצתו, לא שוכח את עברו. לפני יותר מ־40 שנה הוא היה צעיר באר־שבעי חילוני, שניצל כל רגע פנוי לבילויים עם החבר'ה. הוא לא מאלה שימחקו את הפרק הזה בחייהם. "היינו חבורות של צעירים עם אופנועים", הוא נזכר ועיניו נוצצות, "הייתה החבורה של סילבן שלום, שהיה ונשאר חבר טוב שלי, והייתה החבורה שלי שרכבנו על אופנועים. היינו מבלים במועדונים בבאר־שבע בלי סוף. אחר כך שדרגנו את עצמנו ונהגנו על מכוניות. לא התפרענו, אבל בילינו כהוגן. בעיקר במועדון ה'איגלס'. זו הייתה תקופה נהדרת".

את שירותו הצבאי הוא החל במסגרת קורס טיס, ממנו הודח. לאחר מכן חבר למוקי בצר, לימים סגן מפקד סיירת מטכ"ל וממפקדי מבצע 'יונתן' לשחרור החטופים באנטבה, אשר גייס את מאירי ליחידת 'שלדג', בה שירת עד שחרורו מהצבא. בשנת 1980, לאחר שפשט את המדים, חזר מאירי הצעיר לבאר־שבע ונרשם ללימודי כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת בן גוריון, שם הוא חבש את ספסל הלימודים יחד עם חבר ילדותו סילבן שלום, לימים המשנה לראש הממשלה, שר וחבר כנסת ותיק. "הוא היה עוזר לי בשיעורים", נזכר מאירי, "היה לו ידע עצום. הוא זכר הכל בעל פה".

תוך כדי לימודיו באוניברסיטה, כשסילבן שלום, חברו הטוב מכהן כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, מתערה מאירי בחיי הלילה של באר־שבע. "היה לנו את מועדון 'קנוסה', בו היינו נפגשים כסטודנטים", נזכר מאירי, "ואחד השומרים שם בכניסה למועדון היה לא אחר מאשר אביגדור ליברמן. פעם הבאתי את אריק שרון ל'שבתרבות' בבאר־שבע והוא פגש את ליברמן הצעיר. ליברמן הפך אז לעוזרו של שרון. ככה הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו. בילינו הרבה בבית התה 'סמובר'. באר־שבע של שנות ה-70 הייתה אז עיר של חיי לילה. אני לא צוחק. באותם ימים היו כאן מועדונים, שידוענים ממרכז הארץ היו באים לכאן. בתי התה הראשונים היו בבאר־שבע. היו כאן מועדונים כדוגמת 'מנדי'ס' ו'שבא', שהפכו לשם דבר בסצנת חיי הלילה".

שליחנו בקהיר

קצת קשה לדמיין היום את מאירי כמי שנחשב אז כאיש חיי הלילה של בירת הנגב, איש בוהמה. אבל עובדה, מאירי לא מתנכר לעברו ואפילו מביע סוג של געגוע, במונחים שלו, לאותה תקופה. "היו לנו אז", הוא נזכר, "רחצות ליליות בבריכה, הלכנו להופעות כמו זו של אריק אינשטיין ושלום חנוך, והשתוללנו עד השעות הקטנות של הלילה. היינו יוצאים למועדונים בשמונה בערב וחוזרים בארבע לפנות בוקר. הייתה חגיגה אמיתית. היו כאן בנות יפות. כל מה שצעירים צריכים".

הרבנים הגדולים, שעל ידיהם יצק מאירי מים ברבות השנים, ודאי היו מתחלחלים נוכח הדברים הללו. לאחר מלחמת 'שלום הגליל' בשנת 1982 עובר מאירי לעיר הגדולה, לתל־אביב, לאחר שנענה, לדבריו, למסע לחצים מצידו של שלום לעזוב את באר־שבע ולעבור לתל־אביב.

סילבן שלום עשה אז חיל כעיתונאי בכנסת, ואילו מאירי פנה ללימודי תקשורת ומזרח תיכון באוניברסיטת תל־אביב. במהלך פעילותו התקשורתית טווה מאירי קשרים עם ראשי ממשלה כדוגמת מנחם בגין, יצחק שמיר, יצחק רבין, אריאל שרון ושמעון פרס. בשנת 1989, תוך שהוא פועל יחד עם הח"כ והשר דאז, פרופ' אמנון רובינשטיין על הצעת 'חוקה לישראל', הוצע לו לצאת לקהיר, בירת מצרים, כשליח של אמצעי תקשורת ישראלים.

ארבע שנים וחצי יושב מאירי בבירה המצרית, מתערה גם שם בחיי הלילה, מתחכך עם אנשי בוהמה ותרבות מקומיים. בתי קפה ופאבים היו אז חלק בלתי נפרד מחייו בבירת מצרים. "קהיר של אז", הוא מספר, "הייתה אז מושג נרדף לשיא ההוללות. הגיעו לשם מכל העולם הערבי. כל המרגלים של כל העולם היו שם. חוויה מאוד נעימה. זו עיר, שכל מה שאתה חושב שיקרה בה לא קורה, וכל מה שאתה בטוח שלא יקרה כן קורה".

במהלך שנותיו בקהיר קשר מאירי קשרים אמיצים עם בכירי הממשל המצרי דאז, כמו כמאל חסן עלי ומוסטאפה חליל, לימים ראשי ממשלה במצרים. מאירי גם היה אז פעיל במסגרת 'המרכז האקדמי הישראלי למדעים בקהיר', אותו פקדו צעירים מצרים שביקשו ללמוד את השפה העברית ואת התרבות הישראלית. חלק מאותם צעירים, עימם התרועע מאירי, כך הוא מציין, עמדו מאחורי 'האביב הערבי' במצרים ונמנים כיום עם צמרת הממשל המצרי.

חוויה רוחנית

פעילותו של מאירי בקהיר אף זכתה באותן שנים להתייחסותה של התקשורת המצרית, שלמעשה ראתה בו כמי שכביכול הקים את שלוחת המוסד בקהיר, וכי שליחותו העיתונאית שם היא רק סיפור כיסוי. "האשימו אותי בתקשורת הזרה", אומר מאירי, "שכאילו הקמתי את תחנת 'המוסד' בקהיר. לא היו דברים מעולם. זה בגדר של סיפורי אלף לילה ולילה".

בקהיר, אגב, גם החלו להתעורר אצל מאירי הרהורים בדבר התקרבות לדת. לא דבר של מה בכך עבור מי שעד אז היה רחוק מהדת כרחוק מזרח ממערב. אמנם, הוא מודה, שורשיו הם ממשפחה לאומית, אך לא דתית. הוא אפילו לא צם ביום כיפור. "הפעם הראשונה", הוא נזכר, "שהנחתי תפילין מאז בר המצווה שלי הייתה למרגלות הפירמידות".

מה מביא בחור צעיר להניח תפילין דווקא ליד הפירמידות?

"יתרה מזאת, זה היה בשעת בוקר מוקדמת לפני הזריחה. במשך ארבע שנות שהותי בקהיר הייתי כמעט מנותק. הבנתי שלשיבה לערכי היהדות יש מרכיב בחוסן הלאומי. עד אז הייתי כופר".

אז מה פתאום הנחת תפילין?

"שנים אחדות לפני שהגעתי למצרים היה לי קשר עם הרב שך. זה נתן לי 'בום' גדול באשר לעולם התורני. הוא צייד אותי בתפילין. לא הנחתי אותם במשך שנים, אבל לקחתי אותם לקהיר. חזרתי ערב אחד לדירתי בקהיר עם ידידה ממופע של 'אאידה' ופתאום אני שומע רעש של נפילת חפץ מארון הבגדים שלי. ראיתי שהתפילין נפלו מהארון. החלטתי שהגיע הזמן להניח תפילין. לא ידעתי איך להניח אותם. פניתי לגבאי בית הכנסת היהודי בקהיר והוא לקח אותי לפני הזריחה לפירמידות, שם הנחתי תפילין".

מה עובר לך אז בראש?

"זו הייתה עבורי חוויה רוחנית. הכל התפוצץ לי בפנים. הייתה לי הארה. אז גם הבנתי וידעתי שיש אלוהים. הרגשתי שאני חייב לברר מה זה".

מתקרב ליהדות

מראשית חודש ינואר 1991 עד היום נמשך מבחינתו של יהושע מאירי תהליך הבירור הזה. "תחילה", הוא מעיד על עצמו, "זה היה על אש קטנה. התחלתי ללכת לבתי כנסת בצפון תל־אביב, שם התגוררתי לאחר שובי מקהיר. אשתי הראשונה הייתה בתהליך של התחזקות וחזרה בתשובה. אני עוד הייתי בשלב של בירורים. זה לא נגמר בזה. החלטתי אז שאני רוצה ללמוד תורה. רציתי לדעת מה זה".

או אז חובש מאירי את ספסלי הישיבות 'נתיבות עולם' בבני ברק ו'צירלסון' בתל־אביב. שש שנים ישב מאירי ולמד תורה כאברך לכל דבר. תוך כדי הוא מתוודע לרב יצחק כדורי המנוח ומפתח עימו יחסי ידידות, כמו גם עם גדולי התורה כדוגמת הרב שך, הרב משה בנטוב, הרב אברהם רקובסקי והרב חיים קנייבסקי.

מאירי לא רואה עצמו כחרדי, חרף היותו חובש כיפה שחורה והציציות מבצבצות לו מתחת לחולצתו. "אני מתחבר לעולם התורה", הוא מטעים, "מצעיר באר־שבעי הולל הפכתי לשומר תורה. אני 'דתילוני', גם דתי וגם חילוני. שאלתי פעם בעצתו של רב מפורסם בסוגיית הזהות הדתית שלי והוא ענה לי, שאין בכלל הפרדה בין חרדים לחילונים. יש בני אור ובני חושך. עולם התורה חוצה גבולות. הוא אמר לי, שיש הרבה יהודים בלי כיפה על הראש ויש גם הרבה כיפות בלי הרבה יהודים מתחת להן".

מאירי מגדיר עצמו כא־פוליטי. שנים הוא כבר לא מצביע בבחירות. היו לו כמה גיחות לעולם הפוליטי כאשר נמנה בשעתו על מקימי תנועת 'שינוי' ובשנת 2006, בבחירות לכנסת ה־17, הוא הוצב במקום השני בתנועת 'חרות' בראשותו של הח"כ לשעבר מיכאל קליינר, אבל התנועה לא עברה אז את אחוז החסימה ומאירי נותר בחוץ.

בכל זאת, כמי שכבר ראה דבר אחד או שניים בפוליטיקה הישראלית והיה מקושר לראשי ממשלה, מן הסתם יש לך עמדה פוליטית כלשהי. איך, למשל, אתה רואה את הפתרון העתידי בסוגיית הסכסוך ישראלי־פלסטיני?

"אני בעד להחיל את הריבונות הישראלית על שטחי יהודה ושומרון, לתת מיד תעודות זהות כחולות גם לתושבים הפלסטינים, לתת להם זכויות הצבעה לכנסת, ומצד שני, מי שיהיה מעורב בפעולות טרור לגרשו לרצועת עזה. שהחמאס יטפל בו".

אין בכך סכנה דמוגרפית למדינת ישראל כמדינה יהודית?

"שום סכנה. לטעמי יש לקדם חוק שייאפשר לכל יהודי העולם להצביע לכנסת. למה אמריקאי שחי בישראל או באוסטרליה יכול להצביע בבחירות שמתקיימות בארצות הברית ויהודי שחי בחו"ל לא יכול להצביע לכנסת. אם זה יקרה, מספר המנדטים של הגוש הערבי בכנסת יפחת משמעותית. הרוב היהודי יישמר. אני לא חושש. לא יהיה פה רוב ערבי".

"הרוצה להחכים ידרים"

טיפוס יוצא דופן, אמרנו. אז הנה דוגמה נוספת לכך. לפני כ־15 שנה, כשהוא התגורר ברמת אביב בצפון תל־אביב, הקים מאירי 'כולל' אברכים בלב השכונה שנחשבה אז כאחד ממעוזי העולם החילוני. "לקחתי אז אולם של בית קולנוע שנסגר", נזכר מאירי, "ויישמנו את מה שכתוב בגמרא, שבתי תיאטראות ייהפכו לישיבות. פתחתי שם פעוטונים, בהם התחנכו ילדי השכונה, רובם ככולם ממשפחות חילוניות. היו אז המון הפגנות נגדי וקריאות נאצה בגנות הקמת ה'כולל', אבל זה לא הרתיע אותי".

גם בעומר הוא מפעיל "כולל" ופעמיים בשבוע הוא מרביץ תורה בעשרות תלמידים.

בד בבד עם צלילתו לעולמה של תורה, מאירי גם נכנס לעולם האינטרנט. בשעתו הוא הקים את אתר האינטרנט 'כדורי־נט' של הרב כדורי המנוח והוא גם בעל השליטה ב'דרונט', חברת המחשוב ובניית אתרי אינטרנט מהגדולות בארץ, שיש לה למעלה מ־2,000 לקוחות, בהן רשויות מקומיות, תאגידי מים, משרדי ממשלה וחברות מובילות במשק. לחברה יש סניפים לא רק בישראל, כי אם גם באירופה ובאוסטרליה.

לפני כשנתיים מחליט יהושע מאירי לארוז את משפחתו ולשוב למחוזות ילדותו, או ליתר דיוק בסמוך אליהם, לעומר. "נישואיי השניים", מנמק מאיר את צעדו, "הניבו ילדים קטנים ואמרתי לעצמי שהייתי רוצה שהם יחוו את חוויות הילדות כמו שאני חוויתי בילדותי. אחרי 30 שנים של היעדרות מהאזור חזרתי לכאן. חוץ מזה יש לאזור הזה ייחודיות גם מבחינה רוחנית".

כלומר?

"באזור הנגב אין את התשתית הרוחנית שיש במרכז הארץ. שם יש תשתית רוחנית מסוימת שמורכבת מאנשי בוהמה, אנשי אקדמיה, חוזרים בתשובה, שחקנים וסופרים. כאן יש לך את השקט. לא סתם נאמר בגמרא, ש'הרוצה להחכים ידרים'. רוב שעות היום השמש זורחת בדרום. השמש היא סמל לחוכמה, אז המשמעות מובנת מאליה. לא תמצא כאן קיצוניות. יש פה יישוב הדעת. חוזרים בתשובה בנגב הם לא כמו עמיתיהם במרכז הארץ".

יש געגועים לחזור לימי באר־שבע העליזים?

"יש געגועים לתקופה שהייתי צעיר. גם היום, כשאני דתי, אני לא נמנע מיציאה לפאב בבאר־שבע ולא מתנזר מבילויים, העיקר שזה לא יקרה בשבת. אני אמנם לא הולך למועדוני ריקודים, אבל מצד שני, אני הולך למופעים ואירועים כמו 'לילה לבן' בבאר־שבע. אני גם אוהד של קבוצת הכדורסל 'הפועל באר־שבע' והולך למשחקים שלהם. רק לא בשבת. כל עוד זה לא מתנגש לי עם ערכים של תורה ומצוות, אז אין לי שום בעיה".

"צריך שתהיה חלופה לשירותים של המדינה"

בימים אלה שוקד יהושע מאירי, יחד עם בת זוגו, על מיזם אינטרנטי יוצא דופן מסוגו, שהוא עומד להקים בבאר־שבע. מדובר בפרויקט הנקרא 'מכון לתודעה'. "כל הממסד מתפורר לנו בין האצבעות", אומר יהושע מאירי, "יש אובדן אמון במערכות השלטון. לא מאמינים לבית המשפט, יש פיחות במעמדה של הכנסת, ביחס של הציבור למשטרה. אלה רק דוגמאות למציאות העגומה הזו. אנחנו, בת זוגי ואנוכי, מבקשים ליצור חלופה לכך".

קריסת אמון הציבור במערכות שלטוניות, כמו גם פרשיות של שחיתות בממסד הובילו את מאירי להגות את הרעיון להקים מכון לתודעה בשיתוף גופים אקדמיים והממסד הרבני־חרדי. "התפרקות של מערכות שונות במימסד מביאות אותנו לרעיון הקמת ממסד אלטרנטיבי, סוג של 'אביב יהודי'. הכוונה היא לבנות מערכות וירטואליות במקום המערכות הקיימות. זה יכול להיות במערכות רווחה, זה יכול להיות גם אפילו במערכות ביטחוניות".

"כשקורה משהו אצלך בבית בעומר, למשל, אתה קודם כל מתקשר לחברת השמירה ואחר כך למשטרה", הוא מסביר. "גם חשוב שבנושאי רווחה תהיה לך כתובת חלופית במקום הביורוקרטיה שקיימת היום. צריך שתהיה חלופה לשירותים של המדינה. תראה מה עושה היום יאיר לפיד. הוא עושה בית ספר למשרד החוץ. המיזם שלנו יכשיר את הקרקע לחלופה לשירותים הלאומיים שמתמוטטים. הכל יהיה על בסיס אינטרנטי בכוונה לקבל שירות טוב יותר".

מאירי מאמין כי צריך לתת לאזרחים מענה נכון בזמן אמת בהתאם לצרכים שלהם ומדגיש כי אין למיזם כל היבט פוליטי. להערכתו, תוך חצי שנה יעלה מיזם האלטרנטיבה השלטונית הווירטואלית לאוויר.