התלמידות על רקע הנוף ברהט. צילום: הרצל יוסף

על קירות המועדון של עמותת "השחר החדש" ברהט תלויות תמונות נוף של העיר הבדואית הגדולה המנציחות את מרקם החיים בעיר. תמונות של השוק העירוני, שקיעה על רקע המסגדים, הספרייה העירונית בשחור־לבן, חצר טיפוסית של אחד מבתי המגורים, מראה השמיים מבעד לגג של בית שלא הושלמה בנייתו.

ממבט ראשון נדמה לך כי אותם צילומים מרשימים, שניכרים בהם אלמנטים אומנותיים, הם פרי מצלמותיהם של צלמים מקצועיים, שהקפידו על כל פרט ופרט ועל זוויות צילום ועל תאורה נכונה, שלא לדבר על מצלמות מקצועיות ומשוכללות.

מתברר שטעינו. לא רק שכל הצילומים הם פרי יצירותיהם של עשרה בני נוער, בני 17-16, תושבי רהט, שזו להם הפעם הראשונה שיצירותיהם מוצגות ברבים, אלא שכל אותן יצירות צילומיות הופקו באמצעות מצלמות של הטלפונים הסלולריים שלהם. המצלמות המקצועיות והיקרות out, מצלמות הטלפון החכם in.

עשרות התמונות מוצגות בימים אלה במועדון עמותת "השחר החדש", לאחר שקודם לכן הן הוצגו בתערוכה מיוחדת במתנ"ס המקומי. התערוכה היא פרי יוזמה של עמותת "השחר החדש", הפועלת לקידום בני הנוער הבדואי בחינוך, תעסוקה ומנהיגות.

במסגרת תוכנית "עתיד בטוח" של העמותה קיבלו משתתפי הפרויקט, שרובם הן בעצם נערות, למעט שני נערים, הכשרה תיאורטית בתחום הצילום והפכו בתוך תקופה קצרה לצלמים שיצירותיהם יוצגו בעוד כחצי שנה בפסטיבל בינלאומי לצילום שיתקיים בתל־אביב.

דרך העדשה
"הפרויקט הזה", מספר אורן לבון (59), תושב להבים, מהנדס במקצועו, שבשעות הפנאי שלו הוא חובב צילום מושבע, שהדריך את הצלמים הצעירים ומשמש כאוצר התערוכה, "הוא חלק מפרויקט הרבה יותר גדול שהוא תחת הכנפיים של עמותת 'פוטו ישראל', המפעילה בכל הארץ תוכניות לאוכלוסיות שונות להביע את עצמן דרך הצילום".

"אנחנו מכשירים מתנדבים שפועלים בקרב אוכלוסיות כמו בני נוער בסיכון, אוטיסטים, נשים המתגוררות במקלטים לנשים מוכות, אוכלוסייה בדואית. במסגרת הזו הפעלנו את התוכנית בקרב בני הנוער ברהט".

אורן לבון. התקבל בזרועות פתוחות. צילום: הרצל יוסף

איך אתה מתחבר לעולם הצילום?
"התחלתי לצלם בגיל 14 עם מצלמה אנלוגית. פיתחתי סרטי צילום בחדר חושך. עם השנים, התחביב הזה ידע עליות ומורדות. לפני 12 שנים חזרתי לעולם הצילום שבשבילי זה היה קלף מנצח. כל הפעילות הזו היא במסגרת התנדבותית".

כיצד עולם הצילום מגיע לבני הנוער ברהט?
"קודם כל, אני תושב הדרום. במשך שנים עשיתי פעילות דומה באזור המרכז ורציתי להוריד את אותה פעילות גם לדרום. מאד רציתי לחבר את האוכלוסייה הבדואית. אני מרגיש ששתי האוכלוסיות באזור, היהודית והבדואית, לא מספיק מחוברות אחת לשנייה. נגזר עלינו לחיות ביחד ואין מספיק חיבור. ראיתי לנכון שדרך הצילום ניתן יהיה לתרום משהו לחיבור הזה".

מתעדת בדרכים
סוהא אבו סכות (17), אחת המשתתפות בפרויקט, בחרה לצלם את המראה הנשקף מבעד לגג ביתה. "אני אוהבת לצלם תמונות של השמיים", היא מנמקת את הצילום המוצג בתערוכה, "זה מסמל עבורי את הנינוחות הנפשית". אבו סכות מעידה על עצמה לא רק כחובבת צילום, כי אם גם כחובבת קריאה. היא בת למשפחה בת תשעה ילדים. "את תחום הצילום ירשתי מאבא שלי", היא מספרת, "אבא שלי אוהב לצלם ואני אימצתי לי מלפני שלוש שנים את התחביב הזה שלו".

סוהא אבו סכות. "הצילום, כך אני מרגישה, טבוע בדם שלי. הוא לא יכול להיעלם". צילום: הרצל יוסף

מה עומד מאחורי התמונות שצילמת?
"צילמתי גם תמונה של חצר הבית שלי וגם של חצר המועדון של העמותה. זה מביע את מצבי הנפשי. ככל שאני עוברת מצוקות נפשיות, יש תמיד את המקום הנוצץ הזה בו אפשר לראות את הדברים היפים. כאן אני מרגישה שאני מביעה את עצמי ומתגברת על הקשיים שאני חווה".

יש כוונה להמשיך בעולם הצילום?
"הצילום, כך אני מרגישה, טבוע בדם שלי. הוא לא יכול להיעלם. אני רואה את עצמי מצלמת באופן אוטומטי כל דבר שאני רואה. לוקחת את הטלפון הנייד ומצלמת. אני מאמינה שאהיה בעתיד צלמת אירועים, אולי לא כמקצוע אבל בטח כתחביב".

היצירה של סוהא אבו סכות. הבעה של מצב נפשי

צילום אותנטי
על הקיר תלויות גם עבודותיה של סומוד אבו סנג'ה (17). צילום אחד המנציח דוכן מלא תבלינים. צילום אחר מתעד את מדפי הספרים בספרייה העירונית. סומוד, בת למשפחה המונה תשעה ילדים, שואפת לעשות קריירה בעתיד בתחום הכתיבה. "באמצעות הצילום", היא אומרת, "אני יכולה להביע את כל מה שאני לא יכולה להביע במילים. דרך קרני האור, דרך זוויות הצילום, דרך הצבעים, אני יכולה להביע את תחושותיי".

סומוד אבו סנג'ה: "אינשאללה, אני מתכוונת להגיע לרמה של צלמת מקצועית, שמשתתפת בתערוכות". צילום: הרצל יוסף

היצירה של סומוד אבו סנג'ה. תבלינים כחלק מזהות.

איך מביעים תחושות באמצעות צילום של תבלינים?
"צילמתי את התבלינים, קודם כל בגלל יופיים הצבעוני. התבלינים הם דבר אותנטי בחיים שלנו, בתבשילים שלנו. זה מביע את הזהות הבדואית שלנו. זה חלק מהחיים שלנו".

בכל זאת, נערה בדואית שעוסקת בצילום זה לא דבר שבשגרה. איך קיבלו זאת במשפחתך, בסביבה הקרובה שלך?
"דווקא המשפחה שלי עודדה אותי בקטע הזה ואיחלו לי הצלחה ושאגיע רחוק בתחום הזה".

רוקמים כבר חלום להיות צלמת בעתיד?
"אינשאללה, אני מתכוונת לשפר את היכולות שלי, לרכוש מיומנויות ולהגיע לרמה של צלמת מקצועית, שמשתתפת בתערוכות צילום. האמת היא, שבשלב זה אני ממשיכה בזה כתחביב, אבל לאחר ההשתתפות בסדנה האחרונה אני כבר חולמת על מעבר לזה".

שומרים על המורשת
התמונה אותה צילמה מלאק דבסאן (16) בה מתועדת פינה בספרייה העירונית של רהט, היא יוצאת דופן מסוגה ולו רק בשל העובדה שזו התמונה היחידה המצולמת בשחור־לבן מבין כל שאר התמונות בתערוכה שצולמו בצבעים. למלאק יש שש אחיות ושני אחים והיא לא מסתירה את העובדה ש"הצילומים שלי הם מיוחדים, כשהם מצולמים בשחור־לבן. זה מביע, מבחינתי, את העבר ואת המורשת של החברה הבדואית".

מלאק דבסאן: "השחור־לבן זה בשבילי חזרה לעבר". צילום: הרצל יוסף

דווקא שחור־לבן, כשהיום הצילום הצבעוני שולט בתחום?
"כל פעם שאני הולכת לספרייה, אני רואה שהצבעים הם לא משהו. בשחור־לבן זה נראה הרבה יותר טוב. אני רוצה לחזור לעבר. בעבר היינו ביחד והיום אנשים מתחברים לרשתות החברתיות, מתחברים למודרניזציה. אני יותר מתחברת לעבר, לזמנים שהיינו ביחד, פנים מול פנים במפגשים ישירים ולא דרך וואטסאפ או פייסבוק כמו היום. השחור־לבן זה בשבילי חזרה לעבר ההוא".

איך הגיבו בבית על זה שאת משתתפת בפרויקט צילום שכזה?
"ההורים שלי דווקא עודדו אותי ואף סייעו לי לבחור את התמונות שלי שיוצגו בתערוכה. הם שמחו שאני רוצה לחזור לעבר, לתקופה היפה ההיא. הצילום", היא מציינת, "מבטא את האישיות שלי. אני רואה את תחום הצילום כתחביב, תוך כוונה לשתף כמה שיותר אנשים בתחביב שלי ובעבודות שלי. אני מתכוונת להשאיר את זה כתחביב ולא כמקצוע לעתיד".

"בשחור-לבן זה נראה הרבה יותר טוב".היצירה של מלאק דבסאן.

סונדוס אלהוזייל (20), סטודנטית לחינוך בלתי פורמלי במכללת קיי בבאר־שבע, שמשמשת בשעות הפנאי שלה כמדריכתם של משתתפי הפרויקט, לא מסתירה את גאוותה על חניכותיה, שיעלו בעוד כחצי שנה על בימת הצילום הבינלאומית.

אלהוזייל היא לא רק מדריכה בפרויקט, היא גם 'תרמה' עבודות שלה לטובת התערוכה, כמו אותה תמונה צבעונית המתעדת ארגז פירות בשוק המקומי.
סונדוס, בת למשפחה המונה שבעה ילדים, נחשפה כבר מילדותה לעולם הצילום.

"סבא שלי היה מצלם כל אירוע, כל מסיבה משפחתית", היא נזכרת, "הוא היה מצלם כל מה שקורה בשכונה שלנו. אז היו מצלמות גדולות, לא כמו היום שיש מצלמות בתוך הטלפון הנייד. זה קסם לי, זה עשה לי את זה והתלהבתי לצלם. ביקשו ממני להדריך בפרויקט הזה ונעניתי ברצון, כי אני אוהבת לצלם. אפילו תרמתי צילומים שעשיתי לתערוכה הזו".

מבחינתך, מה מבטאים הצילומים שלך?
"הם מבטאים את הזהות הערבית שלי. צילומים של הבית, של השוק, של האנשים הקרובים אליי, זה חלק מהחיים שלי. חשוב היה לי לתעד את זה לטובת הדורות הבאים".

סונדוס אלהוזייל, מדריכת הפרויקט: "הצילומים מבטאים את הזהות הערבית שלי. חשוב היה לי לתעד לטובת הדורות הבאים". צילום: הרצל יוסף

היצירה של סונדוס אלהוזייל. אוהבת לצלם

תמונות מדברות
"במהלך המפגשים בסדנת הצילום", מציין אורן לבון, אוצר התערוכה, "בני הנוער חוו באופן בלתי פורמלי שימוש במצלמה שבטלפון החכם ככלי לביטוי עצמי. למרות קשיי השפה, כשאני כלל לא דובר ערבית, התקבלתי בזרועות פתוחות והתלהבות על ידי בני הנוער, שהשתוקקו ללמוד את הטכניקות השונות בצילום ולמצוא את הדרכים המתאימות לביטוי רגשותיהם".

"בחשש רב ובצעדים מדודים, הם הנציחו את המרחב הציבורי, המרחב הפרטי והמשפחתי ואפשרו לנו הצצה לעולמם ולנושאים המעסיקים אותם. הקונספט הוא להציג את פניה היפים של רהט ולא את המסכנות ואת המצוקות של העיר הזו. התמונות מדברות בעד עצמן".

לדברי איסלאם אלקרינאוי, רכזת תחום הנוער, "שפת הצילום היא שפה של דיאלוג. הרעיון בקיומו של הפרויקט הזה היה לקדם את הנוער שלנו בתחום הצילום ולפתוח בפניהם אופקים חדשים על מנת להיות צלמים מקצועיים בעתיד. המטרה היא לייצג את הזהות העכשווית שעובר הנוער הבדואי כיום דרך הצילום".

"משתתפי הפרויקט הסתכלו על הסובב אותם במבט אחר, יצירתי ומלא רגשות, להביע את תחושותיהם באמצעות התמונות שהם צילמו. המפגשים בין אורן, אוצר תערוכה, לבין בני הנוער הבדואי יצרו סוג של דיאלוג חדש. התברר, שהצילום חיבר בין תרבויות. זה הישג בפני עצמו. הצילום מייצר קשר בין קהילות שונות".

ג'מאל אלקרינאוי. מאמינים בפרויקט. צילום באדיבות "השחר החדש"

בעוד כחצי שנה יוצגו עבודותיהם של משתתפי התוכנית המיוחדת הזו בפסטיבל הבינלאומי לצילום של ארגון photo is:real, אירוע בו מוצגות יותר מ־200 תערוכות של צלמים מובילים מהארץ ומחו"ל ופוקדים אותו אלפי מבקרים. זו הפעם השביעית בה מתקיים הפסטיבל הבינלאומי, אך זו הפעם הראשונה בה נוטלים בו חלק בני נוער מהמגזר הבדואי, מה גם שיצירותיהם הופקו באמצעות טלפונים ניידים, שזה כבר יוצא דופן מסוגו.

מנכ"ל עמותת "השחר החדש", ג'מאל אלקרינאוי, מי שיזם את הפרויקט, מציין כי "פרויקט הצילום של בני הנוער הוא אחת הדוגמאות מבין הפרויקטים שאנחנו מאמינים בהם, כאשר בני הנוער צילמו וביקרו בעיניהם את החוויה בסביבת חייהם. אנחנו נמשיך לעודד ולפתח את אומנות הצילום בחברה הבדואית ונקיים שיתופי פעולה בין הארגונים השונים".

"בעתיד נקיים הכשרות של צלמים בדואים שיתעדו את תהליכי השינוי שעוברת החברה הבדואית. בכך נביא לפיתוח מנהיגות תרבותית אשר תביא את הקולות שלא נשמעים, של האנשים השקופים, מנקודת מבט של עין בוחנת וביקורתית. זה כוחה של תרבות. הפרויקט הזה נתן הזדמנות לבני הנוער ברהט להביע את עצמם בדרך עצמאית ושונה, אך פורצת גבולות".

הצוות השבוע עם העבודות. מתרגשים. צילום: הרצל יוסף

יש סיבה לגאווה
בנות שיחנו מתרגשות מכך שעבודותיהן יוצגו בעוד מספר חודשים במסגרת פסטיבל בינלאומי. "אני מרגישה גאווה עצמית", מודה סוהא אבו סכות, "תחושה של הצלחה וזה רק מעלה את מפלס השאיפות שלי בעתיד". סומוד אבו סנג'ה נרגשת אף היא לקראת הצגת עבודותיה בפסטיבל הבינלאומי.

"בהתחלה", היא מציינת, "בכלל לא ציפיתי שהעבודות שלי יוצגו בתערוכה מקומית, בטח לא בתערוכה בינלאומית. אני מרגישה עכשיו שהשגתי דברים דרך התמונות שלי. תחושה של גאווה כשהצילומים שלי ייחשפו באירוע שכזה".

מלאק דבסאן לא מסתירה את התרגשותה נוכח העובדה ש"תמונות שלי, שמבטאות את האישיות שלי יוצגו בעוד מספר חודשים באירוע בינלאומי. לא כל אחד זוכה לכך".

"העובדה, שהתערוכה שלנו תגיע לפסטיבל הבינלאומי בתל־אביב", מדגישה איסלאם אלקרינאוי, "זה בעצם הגשר בין הפריפריה לבין האליטות שבמרכז הארץ ובכירי עולם הצילום. זה הישג מאד גדול. יש לנו הרגשה של גאווה. זו הוכחה שאין דבר העומד בפני הרצון, שאפשר להגיע רחוק גם אם אתה בא מרהט. זו גם יכולה להיות גאווה של הנוער בכל אזור הנגב. הנוער ברהט יהווה מודל לחיקוי לכל הנוער באזור. הם בהחלט פורצי דרך בתחומם. שוברים את תקרת הזכוכית".