גניה ונחום מנור. "היחס לניצולי שואה טעון שיפור של ממש". צילום: ריאן

אף שחלפו קרוב ל־80 שנה מאז פרצה מלחמת העולם השנייה, נחום (95) וגניה (93) מנור עדיין זוכרים הכל מאותן שנים נוראיות.

"כשפרצה המלחמה", נזכרת גניה, ילידת קרקוב שבפולין, "הייתי בת 13 וסיימתי את לימודיי בבית הספר העממי של בנות יהודיות. כשהגרמנים נכנסו לקרקוב הם התנכלו ליהודים והיו נחושים לחסל אותם. להוריי היתה חנות ממתקים ופירות ואחי היה כדורגלן ב'מכבי קרקוב'. הגרמנים זרקו אותנו מהדירה, החרימו את החנות ולא אפשרו לנו לעבור ברחובות העיר".

מנור זוכרת את החשש לגורלו של ספר התורה המשפחתי, ואת החרדה שהגרמנים חלילה יגלו אותו. "דודה שלי תלתה בי את תקוותה. היא עטפה את הספר במגבות ובסדינים וביקשה ממני להעמיד פנים שאני הולכת לעשות כביסה. הספר היה כבד ואני הייתי קטנה, רזה ומפוחדת. בדרך עצרו אותי שוטרים גרמנים, וכשאמרתי שאני מחזיקה בידי כביסה נתנו לי לעבור. ככה הצלחנו להחביא את ספר התורה, שנשאר במשפחה".

גניה זוכרת כיצד הוחבאה בתוך סל נצרים בעליית הגג, שממנו ראתה את גירוש יהודי קרקוב למחנות ההשמדה. "ראיתי דרך הסדקים בסל איך הגרמנים יורים ברחוב. השוטרים שעלו לעליית הגג לא מצאו אותנו. כשנשמעו יריות מתחת לבית הם ירדו למטה והתברר שמספר יהודים נורו בסמוך לחצר".

בזכות השתדלותו של אחיה הבכור, רומק, שעבד במפעל המתכת של אוסקר שינדלר, חסיד אומות העולם, הועברו גניה והוריה לעבוד במפעל האמייל שלו. לימים, בספטמבר 1944 ירצחו הגרמנים את אביה כשהיה מאושפז בבית חולים בפלאשוב.

גניה ואמה נשלחו למחנה אושוויץ, אך שינדלר הצליח לחלצן בנימוק שהוא זקוק להן ככוח אדם מיומן עם העברת המפעל מפולין לצ'כיה. "אוסקר שינדלר נתן לנו את חיינו", היא מסבירה.

במפעל של שינדלר הכירה גניה את נחום, אף הוא יליד קרקוב, שעבד כמוסכניק. במרץ 1941 נכלאו נחום ומשפחתו בגטו קרקוב. מאוחר יותר הוא הועבר למחנה פלאשוב. איש מבני משפחתו הקרובים, הוריו ושלושת אחיו, לא שרד את השואה. למפעל של שינדלר הוא הגיע בתחילת 1944, שנה לפני תום המלחמה, שם הכיר את גניה ונישא לה בשנת 1950.

"כשפרצה המלחמה החלו הרדיפות אחרי הקהילה היהודית", הוא נזכר. "נזרקתי מבית הספר, הטילו עלינו הגבלות והצרו את צעדינו. אסרו עלינו ללכת לכיכר העיר, לא אפשרו ללכת לבתי קולנוע, גם לא למקומות ציבוריים אחרים. קיבלנו תלושי מזון. זה נעשה קשה יותר מיום ליום.

"יום אחד הגרמנים לקחו אותי יחד עם קבוצת עובדים במחנה עבודה, לאחר שאחד העובדים ברח. הורו לנו לחפור בור גדול מתוך כוונה לירות בנו. למזלנו, בדיוק הגיעה משאית עם אסירים ואנחנו גורשנו בחזרה למחנה. בדרך שמענו את הירי שקטל את חייהם".

בתום המלחמה הגיע נחום למחנות עקורים באוסטריה ובגרמניה, התגייס לפלוגה הימית של הפלמ"ח, היה אלחוטן באוניות מעפילים ועלה לארץ באוניית המעפילים 'התקווה'.

בעשור התשיעי לחייהם, נחום וגניה מנור פעילים בכל הקשור להנחלת השואה, במפגשים עם תלמידים וחיילים וב'יד ושם'. לבני הזוג בן ובת, ארבעה נכדים ונין אחד. "מבחינתנו", הם מציינים, "זה הניצחון שלנו. מבחינה אישית, אנחנו לא מתלוננים, אבל אנחנו מודעים לכך שיש לא מעט ניצולי שואה שהמדינה מתעמרת בהם. היחס לניצולי שואה טעון שיפור של ממש".