לנצח, אחי. במסורת השכול הארוכה של 71 שנות קיומה של המדינה, כאבם ואובדנם של האחים והאחיות השכולים כמעט שלא זכה להתייחסות. לרוב ההורים השכולים הם שעמדו בחזית תשומת הלב, ואילו האחים והאחיות שאיבדו את אחיהם או את אחותם במערכות ישראל נותרו ברוב המקרים בצל.

בשנים האחרונות הוכר מעמדם של האחים והאחיות השכולים, והמודעות לתחושות האבל והכאב שאופפות אותם רק הולכת וגוברת עם השנים. הזמן, כך עולה ממכתביהם האישיים לאחים שנפלו, לא מרפה מהזיכרון וגם לא מקהה את הכאב.

אחי הבוגר
פז גולדמכר כותב לאחיו רס"ל נדב גולדמכר (23) ז"ל, תושב באר־שבע, שנפל במבצע "צוק איתן" באירוע חדירת מחבלים ליד קיבוץ ניר עם ב־21 ביולי 2014. נדב הותיר אחריו הורים ושלושה אחים

"המשפחה לומדת בכל יום מחדש איך לחיות". פז גולדמכר. צילום: הרצל יוסף

"אחי היקר נדב. אני בדרך כלל לא נוהג לכתוב ואוהב להיות מאחורי הקלעים, אבל הפעם החלטתי שהגיע הזמן שאדבר. היית האח הבוגר שלי. אתה מבוגר ממני בארבע שנים. היה לנו קשר של אחים, הרבה אהבה וחברות הדדית.

אני דווקא זוכר שבתקופה האחרונה לפני שנפלת היה לנו סוג של ריב בין אחים לגבי השאלה מי יותר קרבי. אתה היית בתותחנים וכבר השתחררת מהשירות הסדיר, בעוד אני הייתי עדיין בסדיר ושירתתי כלוחם ביחידת איסוף קרבי. התווכחנו על אופי השירות שלנו ועל הפעילות הצבאית של כל אחד מאיתנו, אבל תמיד הוויכוחים ביננו היו נגמרים בצחוקים ובכיף.

נדב, אני זוכר איך תמיד היית כן ואמיתי, גם כשמדובר בהורים שלנו ובאחיך. כשלא נראה לך משהו שעשיתי, היית נותן לי בראש. אני נזכר שהמ"פ שלך בסדיר סיפר לנו שהיית אוזן קשבת לחיילי הסוללה שלך ותפקדת כמו 'הכותל המערבי' של חיילי היחידה.

נדב, אני נזכר בשיחה האחרונה שלנו שהתנהלה באמצעות הוואטסאפ. אתה היית אז במילואים ואני הייתי מספר דקות לפני כניסה לפעילות מבצעית במהלך מבצע 'צוק איתן'. סיפרת לי ששובצת להיות נהג של המג"ד ושהוא נראה לך לחוץ. סיכמנו שניפגש בעזה. השיחה הסתיימה בשעת לילה, וכעבור יממה נפלת.

נדב גולדמכר ז"ל. "בשיחה האחרונה שלנו סיכמנו שניפגש בעזה. כעבר יממה נפלת". צילום פרטי

את הסיטואציה הזו שבה התבשרתי על נפילתך, נדב, אני לא יכול לשכוח. המג"ד לקח אותי לג'יפ שלו ובישר לי שנהרגת. ברגע כזה אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. לקחו אותי הביתה ורק כשהגעתי הביתה התברר לי שמכשיר הטלפון שלי היה מלא בשיחות והודעות שלא נקראו והגיעו אליי עוד בטרם התבשרתי על נפילתך. זה מאוד הכעיס אותי. פשוט הטריף אותי.

כמעט חמש שנים עברו מאז. המשפחה לומדת בכל יום מחדש איך לחיות, גם לחוד וגם ביחד. זה לא קל, לכל אחד מאיתנו יש את הדרך שלו לזכור אותך. אנחנו משתדלים לנסות לקבל האחד את השני ולהישאר מאוחדים.

לידיעתך, החלטתי להנציח אותך בדרך שהכי אהבת - בתחום הספורט. הורדתי במשקל 60 ק"ג, לאחר שכבר הגעתי ל־130 ק"ג, הלכתי לחדר כושר והיום אני משמש סגן מנהל חדר הכושר הגדול ביותר בבאר־שבע, שם אני מצליח להעביר את המסר שלך ואת מה ששאפת להעביר לאנשים - אורח חיים בריא.

נדב, היה לך מוטו 'לכל האנשים שדיברו איתי על כל מיני דברים, תזכרו שקשה לכם, זה לא דבר רע. זה רק אומר שאתה בעלייה. חזה מתוח, ראש ישר וקדימה צעד'. לאור המוטו הזה אני פועל והוא מוביל אותי.

נדב, יקירי, אני מנסה לזכור אותך בכל יום למרות הקושי והשנים שעברו. שלך, פז",

תבוא לבקר
עדי אישה כותבת לאחיה סמ"ר אליהו (אלי) אישה (19) ז"ל, תושב באר־שבע, שנפל בקרב ב־8 ביולי 1992 בפעילות מבצעית של יחידת דובדבן בכפר ברטעה באזור ג'נין. השאיר אחריו הורים וארבע אחיות

"באמת האמנת שאם כבר למות אז שיהיה בגבורה". עדי אישה. צילום: הרצל יוסף

"מה קורה, אחי?
יש מצב שהייתי חוטפת ממך איזו כאפה על המילים שאני כותבת לך, אבל אתה לא פה ואני כבר יותר גדולה ממך, והעולם התקדם מאז שהלכת, חוץ ממך ומהחדר שלך. ניקיתי אותו השבוע, הכל במקום. אוסף החרבות על הקיר, תעודות ההצטיינות, האישור שקפצת כיתה, האהבה שלך לכדורגל, מעט התמונות שלך מסתתר מאחורי כולם עם פנים מבוישות, הדגל הענקי והמכתבים. כמה מכתבים כתבנו. כואב לי בלב שככה אתה זוכר אותי. כל כך השתפרתי בכתיבה.

ניקיתי את הציוד שהיה בתוך הארגזים מהלילה שההודעה נמסרה למשפחה ואמרו ברדיו שנפלת בקרב והותרת אחריך. הם חייבים לשנות את הנוסח, זה אתה שנותרת מאחור.

אני לפניך נלחמת לא לשכוח דבר מלבד התמונות שלך מדמם על האדמה, מרוסס כדורים, זועק מכאבים, נושם נשימות אחרונות של מישהו שלעולם לא יצחק. אתה צוחק לפעמים? כי את הצחוק שלך אני לא זוכרת.

איך זה שהלכת ככה? השארת אותי מפחדת. כל הזמן מפחדת שאנשים ימותו לי. שקלתי להחזיר לצה"ל את הכאב וחרדות הנטישה במסגרת החזרת הציוד שלהם, אבל אני לא מביאה להם עוד כלום משלי. המדינה הזאת לקחה מספיק. באמת היה שווה למות בשבילה?

אני כל הזמן חושבת מה היית אומר על זה עכשיו, כי זה אומנם לא מגניב כל הקטע הזה של המוות, אבל באמת האמנת שאם כבר למות אז שיהיה בגבורה.

עדי עם אחיה אלי בצעירותם. צילום פרטי

אליהו (אלי) אישה ז"ל. "פשוט תבוא לבקר, עד שנגיע". צילום פרטי

מה קורה שם למעלה? מדברים איתך בלשון הווה? כי פה אתה עבר. אלי היה, אלי אהב, אלי עשה. אל תדאג, אני משננת. אלי, אלי שלא תיגמר לעולם. ואחר כך מתפללת שמישהו ימציא את יום השיכחון הבינלאומי למשפחה השכולה.

לפני שניפרד בפעם המי יודע כמה, אמא אומרת שהפסקת לבקר. תבוא אליה, לא פצוע ומדמם כמו שאתה מגיע אליי. היא רוצה לחבק אותך, גם אם זה רק בחלום. ואבא, אבא מבקש בדממה שלו בכל פעם שהוא קורא קדיש שיהיו לו כוחות להמשיך ולנשום. הם כל כך עצובים ומבוגרים שהלב, הלב שלי נקרע. אם אתה רואה אותם משם אתה בוודאי מתייסר. אל תתייסר. גם אל תנוח.

בחייאת, אחי, אתה צעיר, תעשה חיים בכוכב הזה שלך, תקרע את השמיים, תבעט באדמה ותמסור ד"ש לדייוויד בואי ולחברים שלי. אתה לא חייב לשמור עלינו, זה לא התפקיד שלך. פשוט תבוא לבקר עד שנגיע. שלך, עדי".

חמש שנים, אתה קולט?
גל רוזנטל כותב לאחיו סמ"ר נעם רוזנטל (20) ז"ל, תושב מיתר, לוחם בחטיבת השריון 188, שנפל בקרב ב־31 ביולי 2014 במבצע 'צוק איתן'. נעם הותיר אחריו הורים ושני אחים

"נשארנו עם המחשבות על איפה היינו אם עדיין היית פה". גל רוזנטל. צילום: הרצל יוסף

"אח יקר שלי, חמש שנים,
אתה קולט?
חמש שנים שלא שמענו אותך,
חמש שנים שלא צחקנו איתך,
חמש שנים שלא ראינו אותך.
קשה לתפוס את זה,
איך יכול להיות שאתה לא תחזור.
הרי אתה סוגר עוד שבת ואתה חוזר בראשון.
ככה זה מרגיש,
כבר חמש שנים ואנחנו ממשיכים להרגיש ככה,
יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה.
מקווים שיום אחד נראה אותך שוב ואתה תצחק
על כל מה שעברנו פה בלעדיך.
כי איך לא, ככה אתה, תמיד צוחק
וזה חסר, כל יום חסר.
הבדיחות שלך, השנינות שלך.

נעם רוזנטל ז"ל. "מקווים שיום אחד נראה אותך שוב ואתה תצחק על כל מה שעברנו פה בלעדיך". צילום פרטי

ואנחנו נשארנו עם המחשבות על איפה היינו
אם עדיין היית פה.
על הטיול שהיית עושה אחרי הצבא, על זה שבטח היית חופר לרותם שייתן לך להיות מנהל סניף, כי איך לא, אתה הכי טוב ב'ארומה'.
אולי בכלל היית בא ללמוד איתי באוניברסיטה, אבל כנראה לא, כי זה לא אתה.
ואמא רק לך הייתה מוותרת, כי אתה, אתה הילד הקטן, לך מותר הכל. ואמא, אמא רק מחכה שתבוא, אפילו אם זה רק בחלום.
רק תבוא להגיד לה שאתה בסדר וטוב לכם שם.
מקווה שאתה מסתכל עלינו מלמעלה, שומר עלינו ודואג לנו,
כי עליך אנחנו כבר לא יכולים לשמור.
אוהב אותך אח קטן,
אוהב ולא מפסיק להתגעגע.
שלך, גל".

הגעגועים שלא מרפים
סיון פרץ־ברמי כותבת לאחיה רב"ט עוזי פרץ (19 וחצי) ז"ל, תושב באר־שבע, שנפל ב־29 ביוני 2005 בפעילות מבצעית במוצב דליה בהר דב. השאיר אחריו הורים, אחות ושני אחים

"אח יקר שלי, אני מצדיעה לך". סיון פרץ־ברמי. צילום: הרצל יוסף

"עוזי יקר שלי,
כבר כמעט 14 שנה עברו מאז לכתך והכאב והגעגועים העזים לא מרפים. אין יום שעובר שאני לא חושבת עליך או לא מדברת עליך. עדיין לא נפרדתי ממך וכנראה שלעולם לא אצליח כי קיים בינינו קשר הדוק שאפילו המוות הפתאומי והעצוב שלך לא הצליח להתירו.

עוזון היקר, כפי שאתה רואה, למרות הנקישה הארורה, אנחנו משתדלים להמשיך את דרכך השמחה ולכן בחרנו בחיים. בחרנו להמשיך עם כל הקושי שאנו מרגישים בחסרונך העצום. תמיד אמרו שאלוהים לוקח את הטובים ביותר לצידו. כשנלקחת ממני, הבנתי כמה משמעות יש למשפט זה.

לאמא ואבא קשה נורא, אבל הם גיבורים ובאמת שמנסים לעמוד בכל שבת, חג, אירוע משפחתי או עוד טקס זיכרון בגבורה. אני התחתנתי והקמתי משפחה קטנה ויש לך גם שלוש אחייניות מהממות שלצערי הרב לא זכו להכיר אותך. אבל אל תדאג, מהרגע שהן נולדו אני לא מפסיקה לדבר ולספר להן עליך, והן 'חיות' אותך כאילו אתה ממש כאן. גם דניאל התחתן לא מזמן בחתונה כל כך שמחה שלרגע לא היה ספק שאם אתה לא היית נותן לנו כוחות לא היינו יכולים לשמוח כמו ששמחנו. הרגשנו שאתה איתנו, מלווה אותנו וכאילו לא עזבת מעולם.

עוזי פרץ ז"ל. "בשולחן השבת שלנו אבא עדיין עורך את המקום שלך". צילום פרטי

רון הקטן שלנו כבר לא כל כך קטן. הוא כבר הספיק לסיים צבא ולא עוצר לרגע מלחפש דרכים להנציח אותך איפה ואיך שרק אפשר ועושה זאת בצורה כל כך מכבדת, מרגשת ואמיתית. תמשיך לכוון אותו ולתת לו את הכוחות להמשיך ולהנציח בלי סוף.

שתדע, בשולחן השבת שלנו אבא עדיין עורך את המקום שלך. את זה הוא לא הפסיק מעולם. גם כשמגיעים אורחים בשבתות, הצלחת, הכוס והסכו"ם שלך מונחים בשולחן, מחכים ומצפים שאולי תפתיע. גם החדר שלך נשאר בדיוק כפי שהשארת אותו, הבגדים שלך מסודרים ומקופלים בארון בדיוק כמו שאתה זוכר.

אח יקר שלי, אני מצדיעה לך, מבקשת ממך להמשיך לשמור עלינו ולתת לנו כוחות להתמודד ומאחלת לך לנוח על משכבך בשלום.
שלך לעולם, אחותך סיון".