שלי מרגי ועקנין. נאבקת גם למען אחרים. צילום: הרצל יוסף

לפני פחות מחודשיים אירחה אוניברסיטת בן גוריון רב־שיח שכותרתו "חזון בן גוריון לנגב: חיזוק הערים וצמצום פערים" בהשתתפות חברי כנסת. כרגיל, בכינוסים הדנים בנושאים נפיצים מסוג זה, הרוחות התלהטו והדיון הפך מהר מאוד לדיון פוליטי שעסק בימין ושמאל.

שלי מרגי ועקנין, שנושא הדיור הציבורי קרוב לליבה, ישבה בשורה הראשונה באולם, האזינה בקשב רב לדוברים, וכשהגיע זמן השאלות מהקהל פנתה ועקנין לח"כים ושפכה את אשר על ליבה: "לא כל אזרח במדינת ישראל שפר גורלו שהוא יכול לקנות דירה, לא כל אחד יכול אפילו לשכור דירה", היא אמרה, "יש במדינה שלנו לצערי הרב כמה שכבות: יש את אלה שיכולים לקנות דירה, יש אחרים שיכולים לשכור דירה, ויש כאלה שלא יכולים לקנות דירה ולא לשכור דירה, ולצערי אני נמצאת במעמד החלש".

עוולות חברתיות מקוממות את שלי מרגי ועקנין (36) והיא לא מחמיצה שום הזדמנות להילחם בהן ומעל כל במה אפשרית היא משמיעה את קולה. זה שנים היא נאבקת למען דיור ציבורי בר־השגה, משתתפת במחאות נגד יוקר המחיה ונאבקת באלימות נגד נשים. נוסף על אלה היא מסייעת בהתנדבות לנזקקים, מחלקת חבילת מזון ונרתמת לכל משימה שתסייע למי שזקוק לסיוע.

מהיכן מגיע הרצון שלך להתנדב ולסייע?
"האיכפתיות האזרחית שלי מגיעה ממקום של מצוקה, מהמכות שחוויתי, מהאוניברסיטה של החיים. הלימודים שמלמדים בבית הספר הם לימודים פורמליים, אבל החיים הם בית הספר האמיתי, ומבחינתי, זה מה שבונה אותך".

"מזלי לא שפר עליי והגורל זה מה שהכתיב לי, ואני לא אלך ואתבכיין. אני נלחמת על הזכויות שלי ועל זכויות של אחרים, ידעתי מלכתחילה שזה לא יהיה פשוט, המשכתי בדרך שלי ולא התביישתי להילחם על זכויותיי לחיות ולהתגורר בכבוד".

"בלתי נתפס שאני צריכה בגלל המצב הזה לשלוח את שתי הבנות לגור אצל סבתא כדי שלא ישנו על מזרן ברצפה". צילום: הרצל יוסף

סביבה שלילית
ועקנין, נשואה ואמא לארבעה ילדים, בת 12, בת עשר, בן ארבע ובן שנתיים. היא הבכורה מבין שלוש אחיות, נולדה וגדלה בשכונה ו'. ביסודי למדה בבית הספר 'נירים'.

"גדלתי בסביבה שהיא שלילית", היא מספרת. "כילדה ראיתי כיצד אמא היתה מרימה את המזרקים. אני בעצמי ראיתי את הנרקומנים ליד בית הספר, זרוקים על הספסל ואני זאת שניגשת אליהם ומרימה אותם. מעולם לא שפטתי אותם, הייתי מדברת איתם כי תמיד ידעתי שאלה אנשים שקשה להם להתמודד עם המציאות והמצוקות. תמיד הייתי בסיטואציות כאלה שהרגש שלי מוצף".

ועקנין גדלה בבית קטן וצנוע והסתפקה במה שיש. אביה היה המפרנס היחיד ואמה היתה עקרת בית. שפע לא היה, ולמרות הכל אביה השתדל שלא להחסיר דברים בסיסיים מבנותיו.

בתיכון למדה במקיף ע"ש רבין. תחום המוזיקה והאומנות ליוו אותה בילדותה ובצעירותה, ועבורה זה היה מפלט מהמציאות הקשה והמורכבת וכשהגיע הזמן להתגייס, התגייסה ללהקה צבאית.

"אני זוכרת שבילדותי הייתי כל הזמן שרה, תמיד היו פסטיבלים של זמר מזרחי בשכונה ד' והשתתפתי בהם. ייצגתי את באר שבע בתחרות זמר בתל אביב ונבחרתי לחביבת הקהל", היא מספרת.

שבורה לרסיסים
ממעגל המצוקה ועקנין לא הצליחה להיחלץ והיום היא מתגוררת בדירת 48 מ"ר ורוב חיי המשפחה מתנהלים בחדר אחד: חדר השינה משמש סלון, פינת אוכל, חדר כביסה, ועוד.

שלי מרגי ועקנין בביתה. "מרגישה שמפקירים את הילדים שלי". צילום: הרצל יוסף

שלי מצביעה על מיטת קומתיים ומספרת שכאן היא, בעלה ושניים מילדיה ישנים. שתי בנותיה מתגוררות אצל סבתם בשכונה י"א. "אלה חיים לא מציאותיים לשנת 2019", היא ממלמלת. "בלתי נתפס שאני צריכה בגלל המצב הזה לשלוח את שתי הבנות לגור אצל סבתא כדי שלא ישנו על מזרן ברצפה".

הריחוק מבנותיה שובר אותה לרסיסים. "השיחות עם הבנות שלי מתנהלות בוואטסאפ, שיעורי הבית מתנהלים דרך הטלפון. הלב לא יכול לשאת את זה יותר. קשה לי מאוד עם זה, דבר כזה לא אמור לקרות", היא אומרת בעיניים דומעות.

בימים אלה ועקנין ומשפחתה ממתינים לדירה גדולה יותר. היא אינה יודעת מתי יקבלו את הדירה, אבל ההמתנה הארוכה מורטת עצבים ומכבידה עליה מאוד. לדבריה, מחודש יולי בשנה שעברה יש לה אישור לזכאות לדירה גדולה יותר, ומאז היא ממתינה.

"זה לאחר מאבק ארוך, מתיש ומייגע. חודשיים לשבות בשטח העירייה, לנסוע לוועדות בכנסת, לזעוק את זעקתי מדם לבי, כרגע אני בתור לדיור, מתי זה יקרה? לא יודעת".

איך המצב הזה גורם לך להרגיש בתור אמא?
"חשובה לי טובת הילדים שלי. נכון שאני הבאתי את הילדים האלה ואני צריכה לדאוג להם, אבל המדינה חתומה על אמנה וזכויות למען הילד, זכויות אדם לחיות בכבוד, כל זה נרמס. אותנו בבית הספר לימדו לשרת את המדינה, להתגייס לצבא ולתת, אנחנו נותנים למדינה, אבל אתה צריך להילחם בשביל לקבל את זכויותיך. אני מרגישה שמפקירים את הילדים שלי".

נתינה מתוך מצוקה
מלחמתה של ועקנין למען קורת גג עלתה לה בדם רב. חודשים הפגינה מול משרדי ממשלה שונים והניפה שלטים שהכינה בלילות, התרוצצה ממשרד למשרד, נפגשה עם חברי כנסת ואנשי הלובי החברתי, ולא תמיד מצאה אוזן קשבת. לא פעם ספגה עלבונות והערות עוקצניות. אמירות כמו 'תצאי לעבוד ואז תקני לך בית' הוטחו לא פעם בפניה, והיא היתה חוזרת הביתה כואבת ומותשת.

עם רוביק דנילוביץ'. "יכול להשפיע". צילום פרטי

"אדם שלא חווה את מה שעברת ולא היה בסיטואציות האלה אף פעם לא יבין אותך, ואף פעם לא יודעים מה אני עוברת מבפנים. אנחנו חיים פה בצינוק, איזה חיים אלה? אבל היו כאלה שכן עודדו".

המאבק על זכויותיה וההתמודדות עם המצוקה רק חישלו אותה עם השנים והולידו בה רצון לסייע לאחרים. "הנתינה שלי באה מתוך המצוקה שאני חוויתי. גדלתי בימים שלא היה חשמל, לא היה אוכל, חיי ההישרדות היומיומיים היו מאוד קשים. וכשאת מקבלת שיחת טלפון מאמא חד־הורית שאין לילדים שלה אוכל, את לא יכולה להיות אדישה. פתאום כל החיים שלך עוברים כמו סרט, ואת אומרת לעצמך, גם אני הייתי שם".

ועקנין יודעת לספר שיש לא מעט משפחות שאינן ממהרות לפנות אל הרווחה מחשש שייקחו להם את הילדים. "מבחינתי, אני ממליצה מאוד ללכת לרווחה. לי אין מה להתבייש שהגעתי למצב הזה ויש את הכלים במדינה הזאת שיכולים להרים אותך למעלה", היא אומרת.

את מאמינה בשינוי סדר היום החברתי?
"נושא הצדק החברתי תמיד יעמוד במרכז הוויכוח הציבורי. לצערנו הרב המדינה שלנו לא רואה את האזרח החלש, אבל אני יודעת, והפעילים מאמינים, שלציבור יש את הכוח לשנות. כמו במחאה על יוקר המחיה כשאנשים יצאו לרחובות והצליחו לגרום לבלימת עליית המחירים של המצרכים. הדיירים של הדיור הציבורי שיוצאים לשטח ונלחמים על הזכות שלהם לקורת גג ולבסוף מתאכלסים".

"עצוב שאנחנו צריכים להיאבק מול אותה בירוקרטיה ולהפגין ברחובות על מנת לקבל את הזכויות המגיעות לנו ולחיות בכבוד".

אורחת קבע בכנסת
כשוועקנין מגיעה לוועדות הרווחה בכנסת, שאליהן היא מוזמנת מטעם ארגונים ושדולות חוץ פרלמנטריות, היא מקבלת לא מעט מחמאות מחברי כנסת. 'את מנהיגה', 'יש לך את כל הכלים להצליח', אומרים לה, וחלקם אף ניבאו לה שתהיה חברת כנסת בעתיד.

עם ח"כ אורלי לוי־אבקסיס. חולמת להיות חברת כנסת. צילום פרטי

"זה חלום והלוואי שזה יתגשם, כי אני רוצה להילחם על נושאים חברתיים", היא אומרת. היא מזכירה את דבריו של ח"כ דב חנין שאיתו נפגשה בכנסת. "הוא זה שתמיד חיזק אותי ואמר לי 'אני שמח שאת פה, חשוב שאת כאן, כי זה הכוח של הכנסת לשנות'. חבל מאוד שהוא לא ממשיך בכנסת כי הוא היה חזק מאוד בנושאים החברתיים, גם הוא היה בשדולה עם ח"כ אורלי לוי אבקסיס בנושא הדיור הציבורי".

מה למדת מחברי הכנסת שנפגשת איתם?
"שאנחנו כאזרחים שמגיעים להשתתף בוועדות יש לנו יותר כוח מחברי הכנסת כי אנחנו באים מהעם, אנחנו משקפים את המציאות. בכנסת רואים אותנו שקופים, אבל כשאנחנו מגיעים מלמטה ומביעים את מה שאנחנו חווים, זה אחרת, וזו המהפכה בשולחנות העגולים. אנחנו דוחפים למהפכה חברתית. חברי כנסת מעריכים אותי על ההתמודדות מול המצוקות שלי, אני אומנם מחייכת, אבל החיוך לא משקף את המצוקה שאני נמצאת בה".

ועקנין מבקשת להזכיר את האנשים שסייעו לה. "נעזרתי באנשים טובים באמצע הדרך במאבק המתמשך בנושא הדיור הציבורי".

בתור מי שנאבקת למען דיור ציבורי, ובתור מי שבעיית הדיור שלה עדיין לא באה על פתרונה, היא סבורה שהרשות המקומית חייבת לקבל אחריות בנושא הדיור ולהתעקש שבכל היתר לבניית דירות יוקצו אחוזים מסוימים למען זכאי הדיור הציבורי.

לדעתה, ראש העירייה, רוביק דנילוביץ', יכול להשפיע בתחום זה. עם זאת, ועקנין אינה משלה את עצמה והיא יודעת שמדובר במאבק שמצריך כוחות נפשיים עילאיים.

"המדינה אוהבת את הטייקונים", היא קובעת נחרצות. "צריך להגדיל את מלאי הדיור הציבורי גם בהסכמי הגג על מנת להעניק לתושבים שוויון בהזדמנויות. כאן נולדתי, כאן נולדו ילדיי וכאן אני רוצה לגור, אני לא רוצה לחפש מקום אחר, אני אוהבת את העיר שלי. ולכן חשוב לי שהממשלה והרשויות ישתפו פעולה כדי לתת פתרון ללא הבדל של מעמד סוציו־אקונומי כזה או אחר".

עם דב חנין. "לצערנו הרב המדינה שלנו לא רואה את האזרח החלש, אבל אני יודעת, והפעילים מאמינים, שלציבור יש את הכוח לשנות". צילום פרטי

בשביל החיוך
ועקנין מעורבת בפעילויות חברתיות רבות, ולדבריה, ההתנדבות היא שמעניקה לה את הכוח להמשיך. בייחוד ראוי לציין פעילות אחת של ועקנין הזוכה לתגובות חיוביות רבות ברשתות החברתיות.

זה 12 שנים היא ליצנית רפואית המשמחת ילדים במחלקות האונקולוגיות בבתי החולים. ועקנין באה למחלקות, פוגשת את הילדים, משוחחת איתם, ובעיקר משמחת אותם. עבורה זאת עבודת קודש שמעניקה לה הרבה כוח.

"בזמן שאני נלחמת בחיי היומיום על ההישרדות שלי, הילדים נלחמים על החיים. המלחמה הזאת מאוד הרסנית, מבחינתי הם לא רק לוחמים הם גיבורים שנלחמים על חייהם".

"חשוב לי מאוד לתת להם את הכוח לכמה דקות לברוח מהכאב, לשכוח היכן הם נמצאים, ולתת להם להבין שעל אף הקשיים אפשר להמשיך ולחייך למרות הכל יש תקווה ויש הרבה שניצלו. היו מצבים קשים מנשוא כשהגעתי וכבר החולים לא היו. זה דבר נורא. ליצנית רפואית הוא דבר שיש בו מעורבות רגשית, אתה צריך הרבה כוח נפשי ורגשי".

"ליצנית רפואית הוא דבר שיש בו מעורבות רגשית, צריך הרבה כוח נפשי ורגשי". צילום: הרצל יוסף

בשיחה עמה מודה ועקנין שהחיוכים שהיא מפזרת הם לא יותר מאשר מסכה, ובתוך תוכה יש לא מעט עצב. לדבריה, הליצנות והמפגש עם הילדים החולים הם סוג של טיפול עבורה.

"הלכתי ללמוד ליצנות רפואית בתל אביב, וזה כלי מאוד חשוב שמאפשר לך לשנות את האווירה ולקחת את הכל בגישה חיובית. הוא פשוט הופך לך את החיים. אני חיה עם אמונה שהכל לטובה ובורא עולם מנתב אותך אך ורק כדי להרים אותך למעלה. למרות שקשה, אני יודעת שאני יכולה להצליח וחשוב לי להעביר את המסר הזה לסובבים אותי. השמחה והחיוכים שאני מעבירה זה להעביר את התקווה שיש אור בקצה המנהרה".

מה אומרים בבית על הפעילות שלך?
"לפעמים מחזקים אותי ולפעמים שואלים אותי 'מה, משעמם לך, אין לך מה לעשות, תחפשי דברים אחרים'. מבחינתי זו אני. בחרתי להתמקד באני שלי, זו הדרך האמיתית שלי. חשוב לי להצליח, להוביל לשינוי ביחד עם פעילים אחרים, תמיד הקדשתי למען האחר, הנתינה תמיד היתה טבועה בי".

בלוח הזמנים הצפוף שלה המוקדש למחאות, הפגנות ומפגשים, לא נותר לה זמן לפעילות פנאי או תחביבים. בימים אלה למשל היא טרודה בלחפש עבודה כי בעלה הוא המפרנס היחיד ומשכורתו אינה מספיקה. "אין לי זמן לשעות הפנאי", היא מצהירה. "יש לי מטרות, חשובות לי המחאות, המאבק על הבית, לגדל את ילדיי ולשרוד. אני עסוקה כרגע בהישרדות".