היא בת 55, נשוואה לאלכסנדר, אמא ליואל, בן ושירה, וסבתא לנעם ועלמה. רגע לפני סוף השבוע, מרינה גלזר, מנהלת ומפיקת פסטיבל ערד ותושבת העיר, מדברת על השבת שלה. 

גלייזר. "רגעי קסם משותפים" | צילום: הרצל יוסף 

מרינה, מתי מתחילה השבת שלך?
"השבת מתחילה ביום שישי אחרי שבוע עמוס ומאתגר במשימות רבות במגוון הנושאים בהם אני מטפלת. בימים אלו רוב תשומת ליבי נתונה להכנות אחרונות של פסטיבל ערד שאמור להתקיים בחודש הבא בפעם ה־37. השנה הפסטיבל יארח מגוון אמנים ותיקים לצד חדשים, וכמובן מבחר מופעי זמר עברי. כשמגיע יום שישי אני עוצרת את העבודה ומקדישה את עצמי למשפחה ולחברים. אלו השעות האהובות עליי. רגעי הקסם המשותפים שלנו".

מי מכין ומה מכינים לארוחת השבת?
"לרוב אני אמונה על הבישולים. בן זוגי אחראי על הקניות. הוא מעדיף לעשותם לבד. אם אני מצטרפת, לרוב זה יהפוך לעוד יום עבודה, כי אני פוגשת כל כך הרבה אנשים ותמיד יש להם שאלות על מה צפוי בפסטיבל השנה ומה הן פעילויות התרבות הקרובות. אני מרגישה אחריות ותמיד עונה לכולם. אני מבשלת לכל אחד את מה שהוא אוהב במיוחד. המנות רבות. הבנים אוהבי בשר, בתנו הצעירה היא טבעונית והנכד צליאקי. יש התייחסות לכולם. ילדיי כולם בשלנים מצוינים, ולכן הרבה פעמים כולם עוזרים ומכינים ביחד. אפילו הנכד בן השלוש אוהב לעזור וכבר מסוגל לשטוף ירקות לסלט, וגם לטעום מכולם".

מה המאכל המועדף על שולחן השבת?
"בערב שבת יש מבחר גדול וקשה לבחור. בשבת בבוקר יש מסורת ארוכת שנים של ארוחה מיוחדת ואהובה על כל המשפחה הרחבה. סלטים רבים, מחבת ענקית עם תפוחי אדמה פרוסים לעיגולים מטוגנים עם הרבה שום, עד שהופכים לפריכים וטעימים בטירוף, דגים מעושנים ומלוחים וביצים במגוון אפשרויות הכנה. ארוחה מנצחת".

את מצליחה לנוח בשבת?
"כמעט שלא מצליחה, וזה בסדר. תמיד עסוקה, בעיקר במטבח. גם לארוחות שאוכלים ביחד וגם להכין ולשלוח בקופסאות. תמיד מקפידים להחזיר קופסאות. זה משתלם".

מהו בילוי השבת המשפחתי המועדף עלייך?
"בשבת האחרונה יצאנו מוקדם בבוקר לפארק חדש שנחנך בערד. חוויה מדהימה לראות את הילדים נהנים כל כך. בכלל, הבילוי המועדף עליי הוא עם המשפחה והנכדים".

זיכרון ילדות מיוחד מהשבת?
"הזיכרון הכי משמעותי מהשבת הוא מילדותי בברית המועצות. סבתא וסבא שלי גרו בבית באזור בו היה גטו בזמן המלחמה. סבתא שלי היתה מדליקה נרות רק אחרי שהגיפה את התריסים מעץ וכדי שלא יבצבץ אור הנרות מהחלון היא היתה תולה שמיכה עבה. רק אחר כך היא היתה מוציאה מהמזווה את הפמוטים, מניחה אותם על השולחן בחרדת קודש ומדליקה את הנרות, אנחנו היינו צופים בכל ההכנות כמו במחזה מרתק. הפמוטים אצלי הרבה שנים. הם יעברו בירושה לבתי והיא תמשיך את המסורת"