נמרוד רוגל בכבאית שלו. "התגובות מאוד חיוביות". צילום: הרצל יוסף

כבר בגיל עשר, כשכל החברים של נמרוד רוגל (34) חלמו להיות כבאים, הוא למד להכין פסטה ברוטב שמנת ופטריות לאחיו הקטנים. שנתיים אחר כך, כשהיה בן 12, הופקד בידו המנגל המשפחתי ביום העצמאות, ובערך ובאותה תקופה הוא גם הבין במה הוא ירצה לעסוק כשהיה גדול - עולם הקולינריה.

יותר מעשרים שנה חלפו מאז, ובינתיים רוגל הספיק לעבוד במסעדות הנחשבות ביותר בארץ. כשעבר עם משפחתו למושב קלחים בנגב המערבי הוא החליט לצאת לדרך עצמאית, והיום הוא עומד מאחורי אחד הפרויקטים הייחודיים יותר באזור בתחום האוכל - כבאית האוכל Meating Point 102, כבאית צה"לית ישנה שהוסבה למשאית אוכל (פוד טראק) ושממנה הוא מוכר מנות טעימות להפליא כמו המבורגים, בורקס עראיס, ולחמעג'ון - והכל תוצרת המקום.

ירושלמי בנגב
רוגל, נשוי למלי ואב לשתי בנות - גבי (5) וירדן (2.5), עבר עם משפחתו לקלחים לפני כשנתיים. לפני כן הם התגוררו במבשרת ציון. "האמת שאין לי קשר לדרום. כל חיי גדלתי בירושלים וגם אשתי במקור מהעיר, משכונת גילה", הוא מספר.

"כאשר נולדה הבת הקטנה שלנו ירדן חיפשנו לקנות דירה גדולה יותר במבשרת או בירושלים, אבל זה היה על סף הבלתי אפשרי מבחינה כלכלית. התחלנו לחשוב אולי לצאת מירושלים. במקביל היינו מגיעים מדי פעם למושב כדי לבקר זוג חברים שמתגוררים כאן, והתחלנו לשקול מעבר לנגב".

"המרחבים, השטחים ובעיקר בית קרקע עם גינה הם משהו שחלמתי עליו תמיד כבית שלי", אומר רוגל. "הקהילה הצעירה כאן והחום האנושי של הדרום הרשימו אותנו מאוד והחלטנו שזה המקום לגדל בו את שתי הבנות ולחזק את הקן המשפחתי שלנו. רצינו להוריד קצת רגל מהגז במירוץ החיים".

מאז היה ילד התעניין רוגל בבישול ובכל מה שקשור לאוכל, ואולם אחרי שהשתחרר מצה"ל הלך ללמוד דווקא תקשורת אינטראקטיבית במכללה האקדמית הדסה. "יצירה ועיצוב הם חלק בלתי נפרד מהמטבח", הוא מסביר. "יש אמירה ידועה ש'העין אוכלת', וזה מאוד נכון. בגלל שאני כאדם מאוד מתחבר לצד העיצובי, בחרתי ללמוד מקצוע שיישמש אותי בכל מיני תחומים בחיים ולא רק בעבודה שלי במטבח. אשתי מלי כל הזמן צוחקת עליי שאני 'מצלחת' את ארוחת הערב לנו ולבנות".

"בסופו של דבר עברנו לכאן כדי להגשים את החלום שלנו לגדל את הבנות שלנו בדרך שנראית לנו נכונה כהורים". צילום: הרצל יוסף

בזכות הניסיון
כדי לממן את לימודיו, התחיל רוגל למלצר במסעדת 'מחניודה' של השף אסף גרניט בירושלים. לאחר כשנה הפך להיות ברמן והמשיך הלאה בשרשרת התפקידים עד שהפך למנהל המסעדה.

"כל התהליך עצמו לקח ארבע־חמש שנים, שזה כלום בעולם הזה", הוא אומר בצניעות. "העברתי הדרכות על יין, אוכל, תודעת שירות, ועוד. בגלל שעבדתי בכל תחנה אפשרית במסעדה, אני מכיר את עולם המסעדנות מ־360 מעלות".

מה גרם למנהלי קבוצת 'מחניודה' להפקיד את המסעדה בידיים של בחור שאין לו אפילו תעודת טבח?
"עולם המסעדנות בכלל, ו'מחניודה' בפרט, מבוסס לרוב על אנשים טובים שהוכיחו את עצמם. ברגע שאתה נאמן למעסיק שלך ופועל מתוך לויאליות זה עדיף על אדם עם הכשרה מקצועית. כמובן שמקצועיות זה מבחן התוצאה. אבל בוא נהיה כנים עם עצמנו - מה זה הכשרה בסופו של דבר? בית ספר? אוקיי, אז אני לא מוכשר כטבח או שף. אבל תאמין לי שהניסיון שצברתי בעשר השנים האחרונות בתחום המטבח והמזון, במטבחים הנחשבים ביותר בארץ, הוא משהו שמעט טבחים חוו בעצמם".

השילוש הקדוש
עם התרחבות קבוצת 'מחניודה' ופתיחת מסעדות נוספות, קיבל רוגל את המושכות לידיו לפתוח מסעדות עבור היזמים הירושלמים, ובראשן מסעדת 'טלביה' בירושלים שאותה פתח ואחר כך ניהל כשנה וחצי.

לדבריו, אחרי התקופה ב'טלביה' הוא הרגיש צורך להתאוורר מהאינטנסיביות של עולם המסעדנות. רוגל החליט לעבור לתחום המלונאות וניהל את מסעדת מלון 'כרמים' היוקרתי בהרי ירושלים, אבל הרגיש שהוא לא מוצא את עצמו במסעדת המלון וכעבור זמן מה עבר לנהל את מסעדת 'אנה' בבית אנה טיכו במרכז ירושלים. צוות העובדים של רוגל הורכב מבני נוער בסיכון, בדומה למסעדת רינגנבלום בשכונה ד' בבאר־שבע.

"אני אדם של בשר ובמסעדת 'אנה' הייתי אוכל פסטה ברוטב שמנת בצהריים ולא אוהב את זה", הוא אומר וצוחק. "מבחינתי השילוש הקדוש, וגם מה שאנחנו עושים כאן בכבאית, הוא שילוב של לחם, בשר וירקות".

חלק מהמנות שמגיש רוגל. מנות בשריות מלאות טעם. צילום: הרצל יוסף

השילוש הקדוש - לחם, בשר וירקות. צילום: הרצל יוסף

כמו באמריקה
עם המעבר לדרום משפחת רוגל התחילה להתרגל לחיים החדשים במושב קלחים, אבל לרוגל עדיין היה חסר משהו. "ביאס אותי שבשעה 20:00 בערב אין מה לאכול כאן בסביבה", הוא משתף. "לא תמיד נוח לנסוע חצי שעה לבאר־שבע, לשדרות או לאשקלון כדי לאכול משהו. הרעיון הראשוני להקמת מסעדה הוא שהיא תשרת את תושבי האזור ולספק אפשרות לאכול המבורגר בלי לצאת מהמושב או מהסביבה המיידית שלנו".

כבר בכניסה למושב קלחים אפשר לראות מרחוק את הכבאית המיוחדת שרוגל מבשל בה. זרנוקי המים הוצאו ובמקומם הוכנס לכבאית טאבון, מקררים, משטחי עבודה וכל מה שמטבח צריך.

מה זה בכלל פוד טראק ולמה החלטת לפתוח דווקא כזה ולא מסעדה רגילה?
"בתרגום מילולי ההסבר הוא משאית אוכל. הקונספט די מובן בגלל השם. חייתי בעבר כמה שנים בלוס אנג'לס. בארצות הברית העניין הזה של הפוד טראק מאוד נפוץ, אבל לאט לאט רואים שזה מתחיל להתגבש גם בארץ. הרעיון הוא לבנות מטבח בתוך משאית שתהיה ניידת ולעבוד כל פעם ממקום אחר לפי בחירה שלי. אילוצים שונים כמו חיבור לחשמל, קירבה לברז מים, ועוד, מונעים ממני בינתיים להגשים את החלום באופן מלא".

איך השגת את הכבאית?
"התייעצתי עם כמה אנשים מהתחום שהפגישו אותי עם בחור שקנה כבאית צה"לית שהיתה מיועדת לפירוק, שיפץ אותה והפך אותה לפוד טראק ורצה להעמיד אותה בתל־אביב. סיכמנו על שותפות ושהכבאית תעמוד כאן בדרום. היא אומנם נוסעת, אבל היא לא יכולה לעבוד כמו 'גזלן'. אז אם כבר לעמוד, אין יותר נוח מ־200 מטר מהבית. כשאתה נמצא ליד החברים שלך, ליד המשפחה שלך, וכולם עוזרים בשיווק ומפיצים את הבשורה על הכבאית שלנו - זה מדהים".

" הרעיון הוא לבנות מטבח בתוך משאית שתהיה ניידת ולעבוד כל פעם ממקום אחר לפי בחירה שלי". צילום: הרצל יוסף

אין תלונות
הכבאית של רוגל עובדת בסך הכל כחודשיים, לראשונה פתח אותה באירועי 'דרום אדום' בסופי שבוע שבמהלכם האכיל בעיקר מבקרים שבאו מאזור המרכז. "חבל שכיום מגיעים פחות תושבי המרכז", הוא אומר. "יש כאן מקומות מאוד יפים שכדאי לבקר בהם, לא רק כשכל עם ישראל יוצא לשטח כדי להצטלם עם הכלניות. אין לי תלונות. מגיעים אליי לקוחות מבאר־שבע, אשקלון, אשדוד, וכמובן שהמושבים בסביבה ואפילו מרהט מגיעים, והתגובות מאוד חיוביות בעיניי כולם".

רוגל נזכר בסיפור מצחיק. "חבר מהמושב סיפר לי שהיה בנתיבות עם בנו הקטן. בדרך הם ראו רכב כיבוי והילד נורא התלהב ואמר 'הנה כבאית'. המחשבה הראשונה שעלתה לאבא לראש היא שבא לו המבורגר".

מה אתה חושב על מה שקורה בדרום בתחום הקולינריה לעומת ירושלים ושאר אזור המרכז?
"אתה מרגיש שכאן הדברים מתנהלים יותר על מי מנוחות. אם במרכז מקפידים על כל גרגיר, אז כאן יש סוג של ותרנות. יש לזה סיבה והיא שבסופו של דבר גם הלקוחות מוותרים לך, ולכן בעלי מסעדות עושים הנחות לעצמם. התחרות בדרום פחות מורגשת בעיניי, וככל שתהיה תחרות גדולה יותר כך תעלה הרמה והעבודה לכולם. חשוב גם לזכור שהמצב בדרום גורם לבעלי מסעדות להתחשב באילוצים שונים כמו מצב ביטחוני רגיש שמונע מהעובדים והלקוחות להגיע למסעדה".

נמרוד רוגל השבוע במושב. מגיעים מכל האזור. צילום: הרצל יוסף

ממשיך לחלום
נכון לעכשיו המסעדה של רוגל פתוחה בימים שלישי עד חמישי משעות הצהריים ועד הערב. ביום שישי המסעדה פתוחה בשעות הצהריים בלבד. "זה הזמן שהקצבתי לעצמי לעבודה כאן", מסביר רוגל. "בסופו של דבר עברנו לכאן כדי להגשים את החלום שלנו לגדל את הבנות שלנו בדרך שנראית לנו נכונה כהורים".

למה לדעתך אנשים היום מעדיפים אוכל פשוט?
"בארץ אנשים לא אוהבים אוכל מתנשא. אגב, זה לא קורה רק בדרום, אלא זו מגמה שעולם הקולינריה באופן כללי הולך אליה - בישולים של בית, אוכל שאוכלים בידיים, וכדומה. אנשים רוצים לאכול משהו פשוט ומוכר".

"יש גם מסעדות שמביאות בשורה עם כוכבי מישלן ואפילו קשה להגיד את השמות של המרכיבים במנות, אבל רוב האוכלוסייה כאן אוהבת דברים שמוכרים לחך שלהם. אם אני אומר בשר מפורק אנשים לא יבינו על מה מדובר, אבל אם אני אומר אסאדו הם כן יקחו את המנה".

נמרוד רוגל. כבר חושב על מסעדות נוספות. צילום: הרצל יוסף

אם חשבתם שרוגל הגיע למנוחה ולנחלה, אז כדאי שתחשבו שוב. הוא אומנם בדרך להגשים את החלומות המשפחתיים שלו, אבל בתחום העסקי היד עוד נטויה. "כרגע יושב לי בראש רעיון לעצב גם ניידת משטרה או אמבולנס מד"א שיצאו משירות הביטחון ולהקים אותם מחדש כפוד טראק", הוא מגלה. אני מאוד מקווה שנוכל להשמיש רכב כזה כמטבח שגם נוכל להסתובב איתו כמו פוד טראק אמיתי".

"במקביל, אני עושה כאן במושב גם אירועים פרטיים לעד מאה איש. אני מאוד רוצה לפתח את זה ושלא תחסר עבודה אצלנו. באירועים כאלה העובדים שאני מגייס הם בני המושב וכולם נרתמים לעזרה. האחדות והחום שיש כאן הם משהו שמאפיין אותנו כישראלים ואפילו יותר את תושבי הדרום. בסופו של דבר אסור לשכוח שאנחנו ממשיכים לחיות. אני מקווה מאוד שכבאים אמיתיים יגיעו לכאן בהמוניהם ויתרשמו גם הם מיצירת האומנות הזו".