שלמה פרידמן בביתו. אוסף נרחב של חפצים ופריטים משנות החמישים והשישים. צילום: הרצל יוסף

בהיותו ילד נהג שלמה פרידמן, תושב באר שבע, לאסוף פריטים משנות החמישים שאנשים לא מצאו בהם שימוש. עם השנים הלך וגדל האוסף של פרידמן והיום כמעט שאין פינה בביתו, כולל בחצר הבית, שאינה מאוכלסת בחפץ או פריט כזה או אחר מאותה תקופה.

כך אפשר למצוא אצלו משקל מאזניים ישן שעדיין עובד, גיגית ששימשה בעבר הרחוק לכביסה, מכונת תפירה של חברת 'זינגר' וגם בקבוקי סיפולוקס ישנים שהיו פריט חובה שניתן במתנה לזוגות שנישאו עוד הרבה לפני עידן ההמחאות השמנות.

חלק נכבד מהאוסף של פרידמן (64), עורך דין במקצועו וטייס מסוקים בחיל האוויר בעברו, מורכב ממסמכים רבים וכל מיני תעודות משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. אותם מסמכים מראשית שנותיה של המדינה חושפים מציאות של פעם, של צנע ומיתון, בלי קניונים ומרכזים מסחריים בבאר שבע ובערי הסביבה, שבכלל עוד לא קמו אז.

המכולת השכונתית או הצרכנייה היו פסגת החלומות ועל בגדי מותגים איש לא חלם. כולם הסתפקו בבגדים תוצרת 'אתא' או 'כיתן', שלכל אחד מהם היתה חנות ברחוב קק"ל בעיר העתיקה של באר שבע.

"כבר בילדותי נהגתי לאסוף כרטיסי אוטובוס שאנשים היו זורקים ברדתם מהאוטובוס", מספר פרידמן. "זה היה לי סוג של משחק. כשהייתי מרכיב מישהו על האופניים הוא היה צריך לתת לי סוכרייה או ממתק כלשהו והייתי נותן לו כרטיס שאספתי מהרצפה. כך גם אספתי כרטיסי קולנוע, כרטיסי רכבת, כרטיסים למשחקי כדורגל מאותה תקופה. זה כל הזמן מזכיר לי את הילדות בבאר שבע".

שובר קנייה. הרבה לפני עידן הסיילים ומבצעי הקנייה. צילום: הרצל יוסף

לא כמו היום
האוסף של פרידמן מתעד את המציאות הכלכלית של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, הימים שלפני עידן השפע הכלכלי, הקניות באשראי ומרכזי הקניות המפוארים הצצים במחוזותינו כמו פטריות אחר הגשם.

"פעם חיו טוב", נזכר פרידמן כשהוא אוחז בשטר מכר ששימש תיעוד לרכישת נכס נדל"ני, "היה אומנם הרבה פחות, אבל כל אחד הסתפק במועט. זה היה אז כורח המציאות".

איך אותה תקופה משתקפת בפריטים שבאוסף שלך?
"זה לא כמו היום. כמו כל ילד רציתי אז כל מיני דברים, אבל הבנתי שלא הכל הוא בר־השגה. אמא שלי היתה אוספת את כל הבקשות שלי, ואם הייתי מתנהג טוב, היא היתה מאפשרת לי לקנות רק פריט אחד".

"חולצות היו קונים רק בערב ראש השנה ובערב פסח והביגוד היה עובר מאח לאח. כך גם נעליים. בשר למשל לא היינו אוכלים במשך השבוע אלא רק בשבת. אגב, לא תמיד היה מגיע הבשר לחנויות. חיו אז בצמצום. לא התביישו לשמור את האוכל לכמה ימים. אנשים חיו על פי מה שיש. היינו אז מאושרים".

נסיעה טובה וזולה
את המציאות של חיים בצמצום אפשר לראות באוסף של פרידמן הכולל, למשל, כרטיס אוטובוס בקו עירוני בבאר שבע שעלה אז שישה גרושים.

כרטיסי אוטובוס. נסיעה באוטובוס בקו באר שבע-תל אביב עלתה אז, בשנות החמישים, 85 גרוש. צילום: הרצל יוסף

"במכנסיים של 'אתא' היה כיס מיוחד למטבעות האלה", נזכר פרידמן ועיניו נוצצות, "זו היתה חוויה להכניס את היד ולהוציא את המטבעות האלה מהכיס ולתת לנהג. זה היה משהו אחר. חשנו אז את הכסף בידיים ואת הקשר הישיר עם הנהג. לא רב־קו, לא עלייה בדלת האחורית. היום אתה עולה לאוטובוס, הנהג בקושי זורק מבט לעברך. הכל אוטומטי, דיגיטלי. אבד הקשר האנושי".

אתה מתגעגע לתקופה ההיא?
"איזו שאלה. אני מתגעגע לנקודה הזו שאתה עולה לאוטובוס ומברך את הנהג ב'בוקר טוב'. לא כמו היום, שאתה מצמיד איזה כרטיס פלסטיק למכשיר תיקוף ואתה בכלל לא יודע מי נגד מי. הנהג של אז היה מכיר כל נוסע. איפה יש נהגים כאלה היום. אז גם נהגים לא היו מורידים אותך מהאוטובוס אם היה חסר לך איזה גרוש כדי לשלם את דמי הנסיעה. היום זה אחרת".

כשפרידמן מגדיר את אותם ימים 'תקופה אחרת', הוא שולף לעברנו את כרטיס האוטובוס משנות החמישים שכתוב עליו שנסיעה מבאר שבע לתל אביב עלתה בסך הכל 85 גרוש, פרוטות במושגים של היום. אז נכון שבאותם ימים האוטובוסים לא היו ממוזגים, המושבים היו מעץ קשיח וגם רעש המנוע לא היה מרנין לב, אבל הנסיעה באוטובוס היתה חוויה, כאילו אתה נוסע לחו"ל.

הנה באה הרכבת
גם הנסיעה ברכבת שינתה את פניה מאז. הקטרים וקרונות הדיזל הישנים פינו את מקומם לקטרים וקרונות משוכללים שבקרוב יחושמלו. גם כרטיסי העלייה לרכבת נראו אחרת לגמרי: בשנותיה הראשונות של המדינה הכרטיס היה סוג של פיסת קרטון עבה שהפקח (קונדוקטור, בלשון העם) היה מנקב אותו כשהיה עובר בין הקרונות.

קו רכבת. את חנוכת קו הרכבת מבאר־שבע לתל אביב ציין דואר ישראל בהוצאה מיוחדת. צילום: הרצל יוסף

"היו שני סוגי כרטיסים", מספר פרידמן, "היה כרטיס חום והיה כרטיס ירוק. על הכרטיס היתה מוטבעת חותמת של הרכבת. הקונדוקטור היה עולה על הרכבת הוא ידע תמיד באיזו תחנה עלית וכך הוא היה מחשב את עלות הנסיעה".

"היה אז גם כרטיס של מקום שמור, שבאמצעותו יכולת לשבת בקרון הכי מרוחק מהקטר ולא לשמוע את כל הרעש שבוקע ממנו. זה היה כרוך בתוספת מחיר, אבל היה שווה. אני מכיר אנשים שנמנעו לקנות כרטיסים של מקום שמור ברכבת כדי שלא יאמרו עליהם שהם סנובים ושהם מחשיבים את עצמם".

חיים בצנע
ואיך אפשר לדבר על אותם ימים בלי להזכיר את שנות הצנע והמיתון הגדול של ראשית המדינה שזה עתה קמה. בהוראתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, הוכרז אז על תקופת הצנע. קראו לזה קיצוב.

כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. נוסף על כך הוטלו הגבלות על כמות הכספים שאפשר היה להוציא מהארץ והגבלות על מוצרי צריכה.

תלושי מזון. שנות החמישים והשישים היו בסימן הצנע והמיתון. צילום: הרצל יוסף

סיגריות אל על. סיגריות עגולות שהיו ארוזות בחפיסה ירוקה של 20 יחידות, כשעל חזית החפיסה מופיע באופן טבעי מטוס של החברה הלאומית. צילום: הרצל יוסף

"היה שוק שחור", נזכר פרידמן, "בתקופת הצנע חל איסור במסחר על מוצרי מזון. בבאר שבע היתה אז שכונה בשם משק עזר. לתושבי השכונה התאפשר לגדל פרות או כבשים. לפעמים, תנובת החלב של הפרה היתה רבה יותר מתצרוכת בני הבית, אז האנשים היו מוכרים את התנובה העודפת לחנויות המכולת. זה לא היה חוקי".

"הנהיגו אז מדיניות של קיצוב מזון. כל אחד קיבל מזון על פי תלושים בפנקסי מזון. היו מוכרים חצי כיכר לחם, הקציבו 400 גרם בשר למשפחה. עם זאת היה שוק שחור כשבעלי חנויות מכולת היו מעלימים עין מאותה מדיניות קיצוב והיו מוכרים מעבר להקצבה הזאת".

מדיניות הקיצוב התאפיינה גם בתוספת חלב ומזון לנשים הרות ובחלוקת בלוקים של קרח ששימשו תחליף למקרר. "מי חלם אז, בשנות החמישים, על מקרר?", אומר פרידמן, "חשוב לזכור שכל אותם פנקסי מזון היו אישיים ולא היו ניתנים להעברה. אי אפשר היה לשלוח מישהו אחר שירכוש את המוצרים האלה במקומך".

הכל במזומן
גם תחום הנדל"ן היה שונה מאוד מהיום. עו"ד פרידמן, המתמחה בתחום הנדל"ן, מחזיק באוסף שלו קושאן, שטר קניין מתקופת הטורקים המעיד על בעלות על מגרש כלשהו באזור הנגב. בסך הכל דף נייר ובו פרטי רוכש הנכס ופרטיו של המוכר וכמובן מתנוססת עליו חתימתו של הפקיד האחראי לקרקעות באזור מטעם השלטונות.

פרידמן. "הכסף קירב בין האנשים, הוא לא הרחיק אותם". צילום: הרצל יוסף

"היום חוזה נדל"ן זו חתיכת אנציקלופדיה", אומר פרידמן. "אז חוזה כזה היה מסתכם בעמוד אחד. היית צריך להציב ארבעה מוטות כדי להגדיר את גבולות המגרש, קורא למפקח על הקרקעות ותמורת סכום סמלי הוא היה מאשר את העסקה. היום זו כבר פרוצדורה הרבה יותר מורכבת".

"אז גם לא היה רישום מסודר של נכסי הנדל"ן. בשנותיה הראשונות של המדינה לא היה רישום מקרקעין (טאבו). מינהל מקרקעי ישראל ניהל אז את קרקעות המדינה. היה צורך לשלם כל שנה סכום כסף על הקרקע שעליה היה בנוי הבית שלך. רק בשנות השמונים סודרו העניינים לגבי הוכחת הבעלות על נכסי הנדל"ן בעיר".

הכל, כידוע, מתחיל ונגמר בכסף. כסף מזומן, כמובן כי בשנות החמישים והשישים פעולות כמו אשראי והעברות בנקאיות עוד לא היו נפוצות במחוזותינו ורובו ככולו של המסחר נעשה במזומן. פרידמן מחזיק באוסף שלו שטרות כסף של בנק ישראל עוד משנותיה הראשונות של המדינה.

"אנשים חיו אז ממה שיש, לא ממה שאין", מדגיש פרידמן. "אני זוכר בתור ילד כשהיינו צריכים לעבור מדירת חדר וחצי ברחוב השלום בבאר שבע לדירת שלושה חדרים בבניין שנמצא מאחורי הבית הקודם שלנו, והיה צריך להיות בעת רכישת הדירה שקט מוחלט בבית כי האנשים ספרו את שטרות הכסף. לא היו אז המחאות בנקאיות, גם לא היה אשראי. הכל התנהל במזומן. את העסקה היה מאשר עורך דין שהיה מדפיס את אישור הרכישה של אותה דירה במכונת כתיבה ישנה".

שטר 50 לירות. הונפק בשנת 1960, נשקפו דמויותיהם של צעיר וצעירה, חלוצים לכל דבר, על רקע התיישבות חקלאית בנגב. צילום: הרצל יוסף

מטבעות. למטבע בן 10 גרושים היה אז חור במרכזו ושוויו היה 100 פרוטות. צילום: הרצל יוסף

בגדים לעם
הנוסטלגיה צוברת כאן שעות נוספות. היום, בעידן הקניונים ומרכזי הקניות, מי זוכר שפעם אפשר היה להיכנס למכולת השכונתית ולקנות את המצרכים בהקפה. יותר נכון, היית מבקש מהחנווני שירשום בפנקסו את סכומי הקניות ובסוף החודש, עם קבלת המשכורת, היית מחזיר לו את החוב. החנווני לא היה שואל למצבך הכספי, הוא היה יודע מתי אתה מקבל משכורת, מתי אתה מקבל איזו קצבה וידע תמיד להזכיר לך שעדיין לא סולק החוב.

"הייתה אז אינטראקציה בין האנשים", מציין פרידמן, "זה היה המסחר אז. הכסף קירב בין האנשים, הוא לא הרחיק אותם".

ענף הביגוד וההלבשה שינה גם הוא את פניו ללא היכר. לפני יותר מיובל שנים תושבי באר שבע קנו את בגדיהם בחנויות 'אתא' ו'כיתן' בעיר העתיקה. "לא היו אז מתפרות בסין", מספר פרידמן, "גם לא היו מותגים. היית קונה חליפה או בגד כלשהו ומתאים אותו לפי מידותיך אצל החייט. המהדרין היו קונים חליפות ב'פולגת' שמפעלה היה בקריית גת".

"אחת לשנה אבא שלי היה קונה חליפה. זה היה המותג של אז. רובנו הלכו עם חולצות של 'אתא'. גרביים קנינו ב'כיתן'. זו היתה תקופה שפעלו בה הרבה חייטים ומתפרות. היום זה כבר עולם הולך ונעלם".

פרידמן. "אנשים חיו אז ממה שיש, לא ממה שאין". צילום: הרצל יוסף

לסיום, פרידמן מספר אנקדוטה משעשעת שקשורה לחנות של 'אתא'. "אני זוכר שבאותם ימים הודיעו בראש חוצות על כך שהחנות 'אתא' מתרחבת. מה התברר? שבסך הכל פתחו גם את המרתף של החנות לרשות הציבור. המרתף, ששימש קודם מחסן, הפך לקומת בגדי נשים והקומה מעליו היתה קומת בגדי גברים. זו היתה אז חגיגה אמיתית".