אורן כהן והשחקנים על הבמה. ההתרגשות בשיאה. צילום: הרצל יוסף

מרילה: 'את? לא ידעת לדבר? קשה לי להאמין. תגידי לי אן... למדת פעם בבית ספר?'
אן: 'לא... אבל אני יודעת לקרוא ולכתוב. אני מאוד אוהבת לקרוא. אני קוראת המון ספרים, הם לוקחים אותי למקומות אחרים. דמיון זה דבר נפלא! את לא חושבת?'" (מתוך המחזמר "האסופית").

כאשר הבמאי והשחקן הבאר שבעי אורן כהן קיבל על עצמו לביים הצגה שתורכב כולה משחקנים ורקדנים תושבי נתיבות, שמעולם לא למדו משחק, הדמיון שלו היה צריך לעבוד שעות נוספות.

למרות העבודה הרבה שהיתה צפויה לו, הוא לא התמהמה ולקח על עצמו את המשימה. "ידעתי. פשוט ידעתי שאני הולך על הפרויקט הזה מכל הלב. עוד מהרגע הראשון שבו הגעתי לבחון תושבים לאודישנים, אי אפשר היה להתעלם מהצמא של התושבים לתרבות התיאטרון. הרעב של מקבלי ההחלטות בעיר הנפלאה הזאת לעשייה מזכיר את באר שבע שלפני כעשר שנים", מספר כהן (38), מי שנחשב לאחד השמות המבטיחים ביותר בתעשיית התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות.

"נולדתי וגדלתי בשדרות ויש משהו בילדים הצעירים האלה בנתיבות שמאוד הזכיר לי את עצמי כנער. אני חלילה לא רוצה להישמע מתנשא או שחצן, אבל הרגשתי שאני מבצע סוג של שליחות עבור האנשים המדהימים הללו. אני מאמין שכל דבר שקורה לנו בחיים מגיע בטיימינג הנכון. כרגע אנחנו נמצאים בתקופה שהיא קצת פחות חזקה מבחינת ההצגות שבהן אני משחק, ולכן התפניתי לפרויקט העצום הזה. אפשר בהחלט לומר שגם התגעגעתי לחום ולאהבה של הדרום".

אורן כהן מביים. לימד את התושבים את רזי המשחק. צילום: הרצל יוסף

עושים תיאטרון מאפס
הפרויקט הייחודי שיעלה בשבוע הבא בשתי הצגות הוא פרי יוזמתה של חברת 'נתיבים' העוסקת בתרבות ופנאי בנתיבות.

"'נתיבים' פנו לתיאטרון באר שבע עם רעיון להרים מחזמר המורכב כולו מתושבי המקום, והנהלת התיאטרון שאלה אותי אם ארצה לקחת את ההפקה עליי. לא הסכמתי מיד, אלא אמרתי שלפני שאנחנו רצים קדימה, אני אגיע לבחון את תושבי המקום כדי לראות האם בכלל ניתן לעבוד איתם", מספר כהן.

"שוב אני רוצה להדגיש שזה לא בא ממקום יהיר, אלא שכמו שבהפקות שבהן אני משחק, מוציאים ממני את המקסימום, כך גם אני רוצה לקבל את המקסימום מהם. לא ויתרתי להם לרגע וירדתי איתם לפרטים הכי קטנים. הבמה מבחינתי היא קודש ומקום למצוינות, לכן לא הסכמתי להתפשר על 'שחקנים' שהם פחות ממצוינים", מסביר כהן.

השמועה על האודישנים המתקרבים יצרה סקרנות והמולה בקרב תושבי העיר ולא מעט מהם הגיעו להיבחן בקטעי שירה ומשחק. "לא חשבנו על מחזמר מסוים, אלא באופן כללי רק להבין מה אופי ה'קאסט' (צוות השחקנים - ד.כ) שאני יכול לגבש כאן. על פי זה חשבתי להתאים את עלילת המחזמר", מסביר כהן.

בתום האודישנים, כהן גיבש צוות של כ־50 שחקנים ורקדנים שיופיעו על הבמה. לא רק שחקנים מקומיים יככבו בהצגה, אלא גם הצוות שמאחורי הקלעים מורכב מתושבי העיר. "המפיקות שלנו, סיוון כהן וסופה סויד, הן תושבות העיר. כך גם מפיק המוזיקה המוכשר רוי יפרח. הכוריאוגרפיה נעשתה על ידי מרים כץ שגם היא מתגוררת בנתיבות", אומר בגאווה כהן.

האסופית, גרסת נתיבות. צילום: הרצל יוסף

האסופית, גרסת נתיבות
השלב הבא של הבמאי היה למצוא תסריט שיתאים כמו כפפה ליד לקאסט השחקנים המקומיים. אחרי הכל הם לא למדו משחק וזו טבילת האש הראשונה שלהם בעולם התיאטרון.

"היו כל מיני רעיונות טובים, אבל הם נפלו מכיוון שאופי השחקנים היה קצת שונה ממה שראיתי בחזוני", מסביר כהן. בסופו של דבר, בחר הבמאי ללכת על המחזמר "האסופית", המבוסס על ספר ילדים שנכתב בתחילת המאה ה־20.

לטובת מי שלא מכיר את עלילת המחזמר, סיפורה של "האסופית" מתאר שני אחים מבוגרים, מת'יו ומרילה, המבקשים לאמץ נער שיסייע להם בעבודת המשק בחווה. למרבה ההפתעה, במקום נער חסון מגיעה אליהם ילדה בשם אן שירלי היתומה מאב ומאם, וכמהה לחום ואהבה. האחים מרחמים על אן ומשאירים אותה אצלם עד להסדרת הטעות. עם הזמן, נשבים כולם בקסמה של הילדה ומגדלים אותה אצלם.

יחד עם כהן, קיבצנו לראיון גם את ניסים יפרח (60) המשחק את מת'יו, ז'קלין דהאן (58) שתשחק את מרילה, והכוכבות הצעירות עמית מן (18) ונועה זוהר (12) שמשחקות את אן שירלי - 'האסופית'.

חלק מצוות השחקנים והשחקניות. עבדו קשה על ההצגה. צילום: הרצל יוסף

עסוקים בחזרות. צילום: הרצל יוסף

"חשוב לי לומר שזה כבוד גדול עבורנו ללמוד משחקן ויוצר כמו אורן כהן", מדברת דהאן בשבחו של הבמאי. "יצא לי בעבר לעמוד קצת על במה ולהשתתף בכל מיני טקסים עירוניים, אבל הידע המקצועי שקיבלתי מאורן, זה משהו שלא התקרב אפילו למה שהיה לי לפני כן".

יפרח מוסיף כי "גם לי יש מעט ניסיון על במה עם ז'קלין, אבל בשורה התחתונה, אנחנו אנשים שלא באים מהתחום ולא מכירים את עולם הבמה. הגדולה של אורן היא שהוא תמיד רגוע. הכל על מי מנוחות. האווירה שהוא משרה כאן היא מדהימה. כולם מקבלים את מקומם להתבטא, אך עדיין יודעים את הגבולות שלהם. אני חושב שאם הייתי מכיר את אורן לפני 30 שנה, הייתי במקום אחר", מעיד יפרח על הבמאי הבאר שבעי.

"אני כבר אמרתי לו פעם שהוא יכול היה להיות ג'ורג' קלוני הישראלי", אומר כהן וכולם צוחקים.

איך מתקבל בנתיבות, עיר שיש בה אוכלוסייה דתית גדולה, עירוב של בנים ובנות על במה אחת?
יפרח: "זו לא פעם ראשונה שעולות הפקות משותפות לגברים ונשים. חלוקת האוכלוסייה החילונית והדתית בעיר היא בערך 50/50 והמגוון אף רחב יותר. יש כל מיני טקסים שבהם השתתפנו ביחד בעבר, אבל מבחינת הפקה של ממש עם משחק והכל, זו הפעם הראשונה".

דהאן: "הפרגון בעיר שלנו הוא גדול וכולם מבינים שמדובר בפרויקט דגל. אז דווקא להפך, אני מרגישה שכולם פתוחים ומקבלים את העניין בשמחה".

בשלב זה כהן וצוות השחקנים קוראים לתושבים להצביע ברגליים ולהגיע לצפות במחזמר הנפלא שהתושבים הרימו. "אין כאן סצנות שעלולות להיות בעייתיות מבחינה דתית אלא להפך, יש כאן בנות שלומדות באולפנה ובבתי ספר דתיים אחרים, ואנחנו מקפידים לכל אורך הדרך על היצמדות לערכים", מסביר כהן.

הולכות לשחק אותה
התפקיד הראשי במחזמר חולק בין שתי בנות, עמית מן ונועה זוהר. בהצגה הראשונה צפויה להופיע מן, תלמידת כיתה י"ב ממקיף כללי 'דרכא' בעיר, ובהצגה השנייה, ביום למחרת, תופיע נועה זוהר, תלמידת כיתה ו' מבית הספר היסודי 'נועם אורות' בעיר.

את התפקיד הראשי חולקות שתי שחקניות. צילום: הרצל יוסף

אורן: "יש משהו בילדים הצעירים האלה בנתיבות שמאוד הזכיר לי את עצמי כנער". צילום: הרצל יוסף

"נועה היא קוביית הסוכר של ההפקה שלנו", אומר בחיוך כהן וגורם לזוהר להסמיק במבוכה. "עכשיו עם קצת רצינות, זה היופי כאן, ניסים הוא האדם הכי מבוגר בהפקה, ומצד שני, נועה היא הכי צעירה בהפקה".

"יש לי בת מצווה יומיים אחרי ההצגה", מספרת נועה בשמחה.

כיצד אתן מצליחות לשלב לימודים עם החזרות? אתן זוכות להתחשבות מצד צוות המורים?
עמית: "אני בעצמי לא מוכנה לוותר. אני רואה את ההשקעה של שאר האנשים בהצגה ופשוט לא מרשה לעצמי לזלזל בזה. אני גם מתנדבת במד"א, גם לומדת וגם מגיעה לחזרות. אני נהנית מכל שנייה ובהחלט ארצה להשתלב בעתיד בלימודי משחק. זה מעניין אותי".

נועה: "אני ילדה קצת 'חנונית' ואני שואפת לציונים הכי טובים שאפשר. סיימתי בממוצע 95 בתעודה לא מזמן, וזה אפילו אכזב אותי קצת. אני יודעת שאני יכולה יותר מזה".

ההשקעה של "קוביית הסוכר" מתבטאת גם בלמידה עד שעות מאוחרות. "היום סיימתי בבית הספר, הלכתי להקלטות של שירים באולפן של רוי, ומשם הגעתי ישר לחזרה. אם יש לי מה לעשות לבית הספר, אז אני אשאר עד מאוחר ואלמד למבחן או אכין שיעורי בית. אני לא מוכנה לוותר לעצמי", אומרת השחקנית הצעירה ומלאת האנרגיה.

גם העבודה מול כהן בהחלט גרמה לזוהר להתרגש. "אני מכירה את הסיפור של 'האסופית' וגם ראיתי באינטרנט כל מיני הפקות שאורן שיחק בהן. אמאל'ה הוא אליל. הוא שחקן מוכשר מאוד ולמדתי ממנו הרבה", מחמיאה נועה במבוכה לבמאי ההצגה, וכהן לא נשאר חייב: "היא שואלת שאלות חכמות. שאלות שמראות על אינטליגנציה גבוהה לדמות שהיא משחקת. היא מערימה קשיים ואנחנו לוקחים את זה בחיוך ובגאווה גדולה".

ניסים: "יש פרגון גדול בעיר". צילום: הרצל יוסף

ניסים: "יש פרגון גדול בעיר". צילום: הרצל יוסף

תוך כדי תנועה
התפקיד היחיד אותו לא הצליח לאייש כהן עם תושבי המקום, הוא הדמות של גילברט בלייט, חבר לכיתה של אן שירלי, שבתחילת הדרך לא מסתדר עם הילדה היתומה. בסופו של דבר, השניים הופכים לידידים טובים ובהמשך הידידות הופכת לסיפור אהבה.

מי שהובא לשחק את התפקיד הוא שחקן התיאטרון והטלוויזיה, אור אדרי, המוכר גם מדמותו בן לולו מהסדרה תאג"ד.

"יש בינינו הרבה מן המשותף ולמדתי ממנו המון", מספרת עמית. "קודם כל, אני גם אוהבת לשיר ואני גם מתנדבת במד"א. גם אור אוהב לשיר, ובסדרה תאג"ד הוא סיפר לי שהם ממש למדו איך להיות חובשים", מספרת מן בחיוך. "אור עזר לי מאוד להיות שחקנית טובה יותר. הוא העלה את הרמה שלי ואני שמחה שנפלה בחלקי הזכות לשחק לצד שחקן כמוהו".

במהלך הכנת הכתבה נכחנו באחת החזרות האחרונות לפני המופע הגדול שיעלה בשבוע הבא בימים רביעי וחמישי במשכן לאומנויות הבמה החדש בנתיבות. למרות המשחק המשכנע של השחקנים, ניכרת הבוסריות של כולם בכל מה שקשור לחוקי הבמה.

"שבוע וחצי זה ממש מעט זמן. כאן אתה מרגיש בצורה ברורה שאתה עובד עם אוכלוסייה שלא מורכבת משחקנים מקצועיים", מסביר כהן. "אם היה לנו את כל הזמן הדרוש, הייתי מלמד אותם שנה שלמה קודם כל איך מתנהלים על במה. עדיין אנחנו עובדים על דגשים של לא לעשות גב לקהל למשל", מסביר כהן.

"ה'אני מאמין' שלי אומר שהדרך לתוצר הסופי חשובה לא פחות מהתוצר הסופי עצמו. לכן, בחמישה חודשים קשה מאוד להרים מחזה מקצועי, אבל למדנו ולימדנו תוך כדי תנועה", אומר כהן.

"אורן לימד אותנו כל מיני שיטות ללמוד טקסטים בעל פה, להיראות מקצוען על הבמה ולהביא את עצמך לידי ביטוי באופן העמידה על הבמה בכלל", מפרגנת דהאן לבמאי המסור.

ז'קלין דהאן, מגלמת את מרילה: "אורן לימד אותנו איך להיראות מקצוען על הבמה ולהביא את עצמך לידי ביטוי". צילום: הרצל יוסף

ניסים יפרח, מגלם את מת'יו: "אנחנו הגדולה של אורן היא שהכל על מי מנוחות". צילום: הרצל יוסף

אין ספק שההצגה בנתיבות תהיה הדיבור הכי חם בעיר בשבוע הבא. בני משפחותיהם של "השחקנים" והתושבים הסקרנים יבואו לראות איך בחודשים ספורים מצליחים להעלות הצגה שמבוססת על טהרת תושבי המקום. אז מה אם הם לא צברו לפני כן דקות מסך על מרקע הטלוויזיה או כיכבו במחזות תיאטרון? יש להם רצון גדול להוכיח שיש להם את זה ולכם רק נותר לקבל אותם במחיאות כפיים סוערות.

הכמיהה של התושבים למנף את חיי התרבות והפנאי בעיר אפילו גורמת להם לחלום על הקמת בית ספר מקצועי למשחק בנתיבות. "אני מאוד מקווה שבהמשך ייבנה כאן בית ספר למשחק מקצועי שאורן יעמוד בראשו", אומרת דהאן. "יש לו את כל הכישורים והיכולות לעשות את זה".

כהן, שמכיר היטב את כללי המשחק בעולם התיאטרון, משיב לה באופטימיות זהירה: "אולי בהמשך נחשוב על עוד מחזמר בקונספט הזה. בית ספר למשחק זה עוד משהו שרחוק בדמיון. אבל דמיון זה דבר נפלא. את לא חושבת?", הוא אומר בחיוך.