עודד חננייב. "לכו עם החלומות שלכם קדימה ותגשימו אותם". צילום: הרצל יוסף

שחקן נשמה. מאז ילדותו מתמודד עודד חננייב מבאר שבע עם לא מעט קשיים, אבל למרות הגורל הלא פשוט שפקד אותו ואת משפחתו, הוא לא ויתר אף פעם, ודווקא המכשולים הרבים שנקרו בדרכו הביאו אותו להגשים את חלומו ולהיות שחקן.

כשחננייב מתיישב לספר לנו את סיפור החיים המטלטל שלו, לא פעם תהינו מהיכן מגיעות תעצומות הנפש של הבחור בעל המראה הקשוח והצלקת הגדולה, שמתחתיהם מסתתרת אישיות ביישנית ונעימה.

"נתחיל מהסוף. אני אדם שמאמין שכל מה שקורה הוא לטובה. באמת ובתמים. כל אירוע שקורה לנו בחיים, ולו הדבר הקשה ביותר, נועד בסוף ללמד אותנו לקח", אומר חננייב כשחיוך מרוח על פניו. "אני חושב שהרבה אנשים היו מתפרקים ממחצית האירועים שחוויתי ועברתי בחיי. מה שהציל אותי לא פעם היתה האהבה לבמה, הן בתפקידים בטלוויזיה והן במשחק בתיאטרון. כך החיים שלי ניצלו".

בעולם המשחק הוא התאהב עוד בילדות. "במסיבת הסיום של בית הספר היסודי שלי הפיקו הצגה וקיבלתי שם תפקיד. בכל מהלך החזרות לא ממש ייחסתי חשיבות לטקסט ולמשחק, אך ביום ההופעה, כשראיתי את בני המשפחה והמורים שלי שהגיעו לאולם, התמלאתי באנרגיות", נזכר השחקן הצעיר.

"היתה לי תובנה מאוד עמוקה שהאחריות שלי עצומה ועבר בי מין חשמל בגוף. אתה מודע לזה שיכולות המשחק שלך הן שיקבעו את גורל ההצגה ומה הקהל באולם ירגיש. שאתה מגיע למסקנה כזו עמוקה בגיל כל כך צעיר, זה הולך איתך לאורך כל הדרך".

אסון רודף אסון
חננייב (34), רווק, הוא הילד שלישי מתוך חמישה אחים ואחיות. בילדות התגורר בשכונה ה' וכשהיה בן שש עברה המשפחה לשכונה י"א שבה היא מתגוררת עד היום.

"בחרתי לחיות". צילום: הרצל יוסף

המוטיב החוזר בחייו של חננייב הוא ירידה לצורך עלייה, ובדיוק כמו בשיר של "שב"ק ס'", כך גם דרכו של השחקן הצעיר ארוכה ומפותלת. אבל בכל מקרה, הוא תמיד הצליח להתרומם. נראה שהאש הפנימית שבוערת בו עוד מילדות גורמת לו להתגבר על כך המכשולים.

האירוע הטרגי הראשון שנחת על משפחת חננייב ופתח מסכת של אירועים קשים התרחש כשנה לאחר ההצגה שבה גילה את הבמה. העיניים שלו מבריקות כשהוא מספר על אותו יום נוראי.

"אחותי הגדולה הדס יצאה יחד עם האחות הקטנה נופר לגן המשחקים שליד הבית, ובזמן ששתיהן שיחקו יחד, נופר נפלה וקיבלה מכה בראש מבורג בולט שהיה ברצפה. היא התחילה לבכות ולכן הדס החזירה אותה הביתה. בדרך הביתה פגשה הדס חברה שמיד הבחינה שהראש של נופר כחול. הדס קראה לאבא שלנו ויחד הם טסו לבית החולים כשנופר במצב לא טוב בכלל", הוא מספר, "באותו הזמן לא הייתי בבית. כשהגעתי הביתה אמרו לי שנופר נפלה והמצב לא טוב וצריך להתפלל. כעבור 12 שעות היא נפטרה".

ההתמודדות עם מותה של אחותו הקטנה הביאו את הנער הצעיר להתחבר לטיפוסים מפוקפקים. "בגיל 15 הכרתי כמה חברים שגרו בשכונה והתחברתי לשני ילדים בצורה קרובה יותר", הוא נזכר. "אהבנו להסתובב ביחד, לדבר על כל מיני דברים שמעניינים ילדים בגיל הזה, ושם מצאתי סוג של תרפיה בתת־מודע לאירוע המטלטל שהמשפחה עברה", הוא מסביר.

באחד הימים הגיע חבר של שני החברים שלו ברכב. עקב לחץ שהפעילו עליו שני חבריו, נכנס חננייב איתם לרכב, וכעבור נסיעה של כשתי דקות התנגשו הארבעה בעמוד חשמל במהירות של כ־120 קמ"ש. "אותו נער לקח את הרכב מדודה שלו בלי ידיעתה והתנהג בצורה חסרת אחריות. החיים שלי ניצלו בנס לאחר שסבלתי מפגיעת ראש קשה ושברים בגפיים התחתונות".

עד היום צלקת גדולה מעטרת את ראשו, זכר לאותה תאונה קשה. "במשך חודש וחצי הייתי מאושפז בבית החולים והליך השיקום שלי היה לא פשוט בכלל. הלחץ שהיה שם מצד כולם היה אפילו גדול יותר, בעיקר בגלל הסיפור של נופר אחותי. לגבי הצלקת? היא מביאה לי פרנסה עד היום".

עודד חננייב. "הצלקת מביאה לי פרנסה עד היום". צילום: הרצל יוסף

נופל וקם
אחרי שהחלים מפציעתו גילה חננייב את הדת והחל תהליך של חזרה בתשובה. הוא עזב את בית הספר ונסע ללמוד בישיבתו של הרב זמיר כהן בבית"ר עילית. "כפועל יוצא מהלימודים בישיבה, עד היום לא סיימתי 12 שנות לימוד", הוא מציין.

לאחר כשנה וחצי בישיבה עבר התמוטטות עצבים ובעקבותיה חזר חננייב לבית הוריו בבאר שבע. "אחרי התאונה סבלתי מכמה בעיות, ובין היתר אני גם חולה אפילפסיה עקב פגיעת הראש. אני לא יודע אם זה קשור אחד לשני, אבל סבלתי גם מהפרעות קשב קשות מאוד", הוא מסביר.

בגלל הפרעות הקשב וכדי שלא יסתבך בעוד צרות, התגייס חננייב לצה"ל עוד לפני שמלאו לו 18 כנער מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות - ד.כ). ואולם כעבור חודשיים השתחרר מצה"ל. "לצערי, לא הצלחתי להשתלב במערכת הצבאית ונפלטתי ממנה", הוא אומר ומוסיף, "שם לדעתי התחילה ההידרדרות האמיתית של מסלול החיים שלי".

בתקופה שלאחר שחרורו, התמודדה משפחת חננייב עם עוד טראומה: שני אחייניו נפטרו בהפרש של כשנה אחד מהשני, והצער של המשפחה היה גדול מנשוא.

איך אתם כמשפחה התמודדתם עם אירועים מטלטלים כאלה שהתרחשו בזמן קצר כל כך?
"כמשפחה, בגלל רצף האירועים הטרגיים שקרו, כמעט שלא יצא שדיברנו על זה אחד עם השני. כל אחד סוחב איתו את המטען שלו ומתמודד בעצמו עם מה שקרה. עם יד על הלב, אף פעם לא ניהלנו שיחה משפחתית על האירועים הללו. אי אפשר לשפוט אם ההסתגרות הזו היתה נכונה או לא, אבל זה המצב".

"בלתי אפשרי להצביע על סיבה מסויימת למה שקרה, ואני גם לא חושב שנכון לחפש אשמים למה שקרה, אלא כמו שאמרתי מההתחלה - לא משנה כמה פעמים אתה נופל, משנה כמה פעמים אתה קם לאחר מכן".

"מה שהציל אותי לא פעם היתה האהבה לבמה, כך החיים שלי ניצלו". צילום: הרצל יוסף

לומד ברגליים
לאחר שהשתחרר מהצבא, עבד חננייב בעבודות מזדמנות והרוויח קצת דמי כיס. "הבעיה היא שהייתי המון שעות בבית וזה פשוט הוציא אותי מדעתי. חזרתי להסתובב בשכונה, הכרתי כל מיני טיפוסים מפוקפקים, ראיתי עישון סמים ואחר כך התחלתי לנסות ולעשן בעצמי. ראיתי שמי שסוחר מרוויח כסף לא רע בכלל, אז התחלתי גם לסחור בסמים".

חננייב נשלח פעמיים לבית הסוהר. בפעם ראשונה לתקופה של שנה, ובפעם שנייה לתקופה של שלוש שנים. "לאחר שהשתחררתי בפעם הראשונה, לקחתי קורס של כארבעה חודשים במשחק, וממש יום לפני חלוקת התעודות נעצרתי שוב בגלל עבירות סמים, רק שהפעם נשלחתי אל מאחורי הסורגים לשלוש שנים לאחר חקירה ארוכה שהתנהלה נגדי".

"אבא שלי תמיד נהג לומר 'מי שלא לומד בראש, לומד דרך הרגליים' ואני אף פעם לא הבנתי מה כוונתו. המוטיב הזה שאני אזוק ברגליים לימד אותי על בשרי למה הוא התכוון", הוא אומר בחיוך כואב. "המבט שלו רואה אותי עם אזיקים ברגליים לא יצא לי מהראש לעולם".

בימים שהיה כלוא בבית הסוהר בפעם השנייה, אחיו הגדול של עודד, פיני, היה סוהר בשב"ס. "זה קטע הזוי. תחשוב שיש שני אחים שכמעט שלא יכולים לדבר אחד עם השני גם כשהם מאוד רוצים. לכל אורך המאסר לא יצאתי לחופשות, ולאחי לא אישרו להגיע לבקר אותי".

נקודת מפנה
נקודת המפנה החיובית בסיפורו של חננייב התרחשה ממש לקראת שחרורו ממאסר. "בשבוע וחצי האחרון של המאסר עמדתי בצומת דרכים - או שאני לוקח את החיים שלי ומרים אותם או שאני הולך למסלול התרסקות ידוע מראש. בחרתי לחיות. ידעתי שאחרי השחרור אתעסק בדברים טובים ואגשים את חלומי להיות שחקן", הוא אומר בגאווה.

"לאחר השחרור התחלתי בלימודי משחק בצורה מקצועית בתל אביב, בבית הספר למשחק של ענת ברזילי, אך לצערי אירוע נוסף גרם לי לעזוב את לימודי המשחק באמצע".

"אולי במקום פנימי כלשהו המשחק הוא הדרך שלי לברוח מהמציאות". צילום: הרצל יוסף

האירוע שחננייב מדבר עליו קרה לפני כשנתיים. אחיו פיני נסע עם בנו בכביש 25 מדימונה לבית הוריו בבאר שבע ובדרך נפגע מרכב שלא נתן זכות קדימה. פיני נהרג במקום. "הסיפור של פיני אחי גרם לי להפסיק את לימודי המשחק וחזרתי לבאר שבע להיות קרוב למשפחה", מספר חננייב.

"עד היום אנחנו מנסים לעכל את המקרה הזה. אם יש משהו שאני יכול לומר עליו תודה לאל הוא שפיני זכה לראות אותי בתחום המשחק והתיאטרון. ידעתי שהוא היה גאה בי והוא היה מספר לחברים שלו שיש לו אח שחקן".

עם שובו לבירת הנגב התחיל חננייב להדריך בכפר השיקומי "רוח מדבר" המציע חלופת מאסר לנערים בעלי רקע פלילי. "הנערים כמובן לא ידעו שהייתי בעצמי אסיר, אבל הם מאוד התחברו לעניין של לימודי המשחק שלי ומצאו בזה עניין. המראה החיצוני שלי גם הרבה יותר קרוב אליהם מאשר זה של בן טובים. אז אולי זה מה שגרם להם להתחבר אליי".

חננייב הדריך במקום כחצי שנה. "ברגע שזה הפך להיות משהו מסודר יותר, ביקשו להכניס אדם בעל הסמכה מתאימה, ולכן נאלצתי לעזוב", הוא מסביר.

משתמש בניסיון
המראה הקרימינלי של חננייב משחק לטובתו גם בתחום הבמה. "לצד משחק קצר במערכונים ב'ארץ נהדרת' עם מריאנו אידלמן ואודי כגן, השתתפתי בכמה פרקים בודדים ובכמה סדרות בתפקידים שלרוב היו תפקידים מעולם הפשע בסדרה 'מלאך של אמא' ובעוד סדרה חדשה שאנחנו עובדים עליה בימים אלה שנקראת 'המדובב' שעליה אינני יכול להרחיב בשלב זה".

חננייב עם מריאנו אידלמן ואודי כגן. השתתף בין השאר ב'ארץ נהדרת'. צילום פרטי

עם עמוס תמם. צילום פרטי

חננייב עם רבקה מיכאלי. צילום פרטי

איך התחושה לשחקן צעיר כמוך לשחק לצד שחקנים ותיקים?
"קודם כל זה כבוד גדול לשחק לצד אנשים כאלה. אני משתדל לנצל את הזמן איתם וללמוד מהם כמה שיותר דברים. למזלי, המראה שלי מאפשר לי לשחק בלא מעט תפקידים פליליים. לרוב אלו הדברים ששיחקתי בעבר ואשחק בעתיד".

ניסיון העבר שלו מסייע לחננייב לא פעם להעניק לתפקידים שהוא מגלם אותנטיות. "היה פרק אחד בסדרה 'מלאך של אמא' שבו הייתי אמור לשחק עבריין שחותך עבריין אחר בתער", הוא מספר. "בתסריט היה כתוב שאני אמור להחזיק את התער ביד ולשלוף אותו לפני הפעולה. באתי לבמאי והצעתי לו שאשים את התער בפה ופשוט אפלוט אותו החוצה במהלך הסצנה".

לדבריו, הבמאי תחילה לא הבין מהיכן צץ לחננייב הרעיון הזה, אבל אמר לו שאם הוא יודע איך לעשות את זה שיינסה, וככה צולמה הסצנה. "אם אפשר לראות משהו חיובי מתקופת המאסר שלי, אז אני מביא ניסיון חיים עשיר לגילום דמות עבריינית", אומר חננייב בחצי חיוך, חצי מבוכה.

לומד מאחרים
בימים אלה משחק חננייב בתיאטרון "האנסמבל הדרומי" ששחקניו הם בוגרי בתי הספר למשחק ברחבי הארץ. "אנחנו כרגע עומדים לקראת סוף כתיבה של הצגה בנושא דיכאון לאחר לידה במטרה להעלות את המודעות למקרים הקשים הללו", מסביר חננייב. "אנסמבלים קיימים בלא מעט מקומות בארץ ויחד הם מעלים הצגות מסוימות. החברים שלי באנסמבל כאן כולם מוכשרים ומדהימים, ואני לומד מהם המון דברים", הוא מפרגן.

אתה רואה בעולם המשחק מפלט מהמציאות שגדלת בה?
"אני חושב שבסופו של דבר זה שילוב של כמה דברים. קודם כל, עוד לפני כל המקרים והטלטלות שעברתי בדרך, ראיתי את עצמי בעולם הזה. אני לא יודע לומר אם בגלל זה המשכתי במשחק, אבל אולי במקום פנימי כלשהו זו הדרך שלי לברוח מהמציאות. למרות שכמו שאמרתי, לרוב אני משחק דברים שניסיון החיים האישי שלי משמעותי מאוד עבורם".

את הראיון מסיים חננייב במסר ברור מאוד לדור הצעיר. "למרות הסיפור המורכב שלי, עיקר הדברים הם פשוטים מאוד - לכו עם החלומות שלכם קדימה ותגשימו אותם. למרות גילי המבוגר, רק לאחרונה התחלתי ממש לעבוד בעולם הזה ולדרוך בעולם המשחק. אם בגיל 30 פלוס הצלחתי על אף כל הקשיים, אין שום סיבה שמישהו אחר לא יצליח".