זה בידיים שלנו

ליזה ניקולאיצ'וק קוראת לכם לא לעצום עיניים ולהוקיע בכל דרך את האלימות המינית מהחברה הישראלית. "יחד נצליח לשבור את קשר השתיקה"

ליזה ניקולאיצ'וק (60)

עיסוק:  מנכ"לית מסל"ן, מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב.

מגורים: באר־שבע.

חשבון הנפש שלי: "כמו בכל שנה, גם השנה ימי חשבון הנפש שלי כרוכים בהתבוננות מעמיקה על פניה של החברה ואל פנים הנפש. אני רואה את כברת הדרך שעברנו בשנים האחרונות בהתמודדות עם תופעת האלימות הפיזית והמילולית והאלימות המינית, ועם זאת, לעיתים נדמה לי שאנחנו עדיין עומדים במקום. אלימות מינית היא נגע חברתי קשה וכואב. זוהי תופעה שנובעת ממבנה חברתי הירארכי־פטריארכלי המעודד כוחניות וניצול החלשים. עם זאת, אלימות מינית אינה מוכרת כבעיה חברתית ומיוחסת במקום זאת למרחב הפרטי והאישי. אמונות שגויות ומיתוסים מציגים את הנפגעות והנפגעים כמי שהביאו על עצמם את גורלם ולכן הם מקבלים את מה שמגיע להם. כך מוסרת האחריות, הן מהתוקף והן מהחברה והשורש החברתי האמיתי של הבעיה נשאר מוסווה.

ליזה ניקולאיצ'וק. "אנחנו עדיין עומדים במקום" | צילום: הרצל יוסף

כאן בדיוק נכנס החלק של כל אחד ואחת מאיתנו. חשבון הנפש שעלינו לבצע מדי תחילת שנה חדשה הוא לא רק אישי, אלא גם חברתי. כולנו צריכים לעצור לרגע ולבחון בעצמנו - האם שאלנו את השאלות הנכונות? האם היינו מוכנים לחשוף אמיתות גם כשהן לא נעימות? האם חיזקנו את ידם של אלה שהגיעה להם התמיכה? או שמא עצמנו עיניים והעדפנו לחפות על הפוגעים והמנצלים? כי הרי הרבה יותר פשוט להתנער מאחריות.

אני מאמינה בנו, בנו כבני אדם, ובנו כחברה ישראלית חזקה ורודפת צדק. אני מאמינה שיחד נצליח להעלות את המודעות לבעיית האלימות לסוגיה השונים, יחד נצליח לשבור את קשר השתיקה, ויחד נצליח להביא לשינוי המיוחל על מנת שכולנו נוכל לחיות פה בבטחה.

ההתבוננות אל פנים הנפש שלי, מה היא מגלה לי? הבנתי שאני אוהבת את הקמטים שלי, אשר הרווחתי ביושר, ושהם אינם מונעים ממני להמשיך ולחפש משמעות. דרך הקשיים והנפילות למדתי להעריך ולא להתאכזב מחברים ומקרובים. למצוא את הטוב אפילו במקומות בהם טוב היה הדבר האחרון שהייתי מצפה לו.

בימים אלה הסליחות שלי מופנות כלפי נפגעות ונפגעים אשר לא הצלחתי לעזור להם, כלפי חברים שלא הצלחתי להקדיש להם מספיק זמן, וכלפי משפחתי שרגעים רבים חסרתי להם. אני מאחלת לכולנו למצוא את השפיות בתוך כל הטירוף, את השקט בבלאגן ואת האיזון בין הטוב לרע בארצנו הקטנה, שאין עוד מלבדה".

עם סגולה

אלי מוגרבי תוהה מה היהודים עושים כדי להצדיק את התואר שקיבלו כ"עם הנבחר" וכדי להפוך את העולם למקום טוב יותר

אלי מוגרבי (64).

עיסוק: רכז הוועדה החקלאית המשותפת למועצות האזוריות בני שמעון, מרחבים ושדות נגב.

מגורים: מושב שרשרת.

חשבון הנפש שלי: "כרכז הוועדה המשותפת למועצות האזוריות בני שמעון, מרחבים ושדות נגב, הקמתי מרכז משתלמים לחקלאות לסטודנטים מנפאל, וייטנאם וקמבודיה. מדובר בפרויקט בינלאומי, בשיתוף משרד הפנים, משרד החקלאות ומשרד החוץ, שבמסגרתו חוזרים הסטודנטים למדינות מוצאם עם ידע חקלאי חדש שרכשו כאן אצלנו בישראל. תוכנית זו מסייעת גם ליחסים הדיפלומטיים של ישראל, כאשר סטודנטים אלו הופכים לשגרירים הכי טובים למדינת ישראל.

בשנים האחרונות מצאתי את עצמי עוסק במסגרת מרכז המשתלמים בשדות נגב בפיתוח גלובלי ותיקון עולם במדינות מתפתחות, והגעתי לאחד המחוזות בנפאל שנקרא 'נפלגאנץ', על גבול הודו. שם פגשתי בני איכרים צעירים על מנת לעניין אותם לבוא ללמוד ולעבוד בחקלאות בישראל.

אלי מוגרבי. אחריות גדולה | צילום: הרצל יוסף

אחת הצעירות הנפאליות הפתיעה אותי בשאלה: 'קראתי בתנ"ך שאתם היהודים, אתם העם הנבחר. אז מה אתם עושים עם זה?'. שאלה מעולה. האמת היא, שלאורך כל השיחה איתם לא הפסקתי לרגע לחשוב עלינו, על החברה שבנינו, על המדינה שקמה כנגד כל הסיכויים, ועל מה אנחנו עושים כדי לתקן את העוולות שנוצרו פה. על מה אנחנו עושים כדי להצדיק את התואר שקיבלנו, ואיזו אחריות יש לנו כלפי עצמנו וכלפי העולם, לא היתה לי תשובה.

ואולי זאת המטרה בכלל, לא למהר לענות, אלא דווקא להישאר עם השאלה המצוינת הזו - מה אנחנו עושים ועושות כדי להפוך את המקום הזה לטוב יותר?

בחקלאות למדתי על החשיבות הגדולה שיש לנו כיהודים בעולם, להכיר את האתגרים השונים הקיימים בעולם ולבקש להיענות אליהם. למדתי שלתיקון עולם אין גבולות, וגם שזה אפשרי לצרף לבבות סביב תקווה ושלום במהרה בימינו. שיהיה לכולנו יום חשבון נפש משמעותי ושנת 'תיקון עולם' נהדרת".

"חייבים לתבוע את מה שמגיע לנגב בדין"

המכרז לבית החולים הנוסף בנגב עדיין לא יצא וכספים ותקנים שהובטחו לשירותי הבריאות מגיעים בקצב איטי. פרופ' נדב דוידוביץ' מאשים את מקבלי ההחלטות בגרירת רגליים

פרופ' נדב דוידוביץ' (50).

עיסוק: ראש בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון.

מגורים: באר־שבע.

חשבון הנפש שלי: "בריאות, בתפיסה הרחבה אשר מדברת לא רק על היעדר מחלה, קשורה לאיכות חיים, לחוסן אישי וקהילתי. בריאות מושפעת לא רק משירותי רפואה. המשתנים הכלכלים־חברתיים המשפיעים על הבריאות כמו תעסוקה, דיור, חינוך וסביבה הינם קריטיים. לצערי, בשנים האחרונות אנו עדים לשחיקה הולכת ומתמשכת בשירותי הבריאות, כמו גם בתנאים מגדירי הבריאות. דבר זה בא לידי ביטוי במחסור האדיר במשאבים למערכת הבריאות, בין 10 ל־20 מיליארד שקל, כמו גם בהטייה של מדיניות ציבורית לטובת אינטרסים זרים של תאגידים שונים. כפי שאנו רואים ברגולציה בתחומים מגוונים החל מעישון, מזון ועד להליכי תכנון של משק האנרגיה הישראלי, אשר אינם לוקחים בחשבון את תחום הבריאות באופן משמעותי.

כל הקשיים הללו עוד מתגברים בהתייחס לתושבי הנגב. הנגב נמצא בעשור האחרון בתנופת פיתוח חסרת תקדים. יחד עם זאת, קיימים עדיין פערים ניכרים בין הנגב לבין מרכז הארץ הבאים לידי ביטוי בתחומים רבים, כולל בתחום הבריאות ושירותי הבריאות. מדדי בריאות, כגון תמותת תינוקות גבוהה ותוחלת חיים נמוכה, כמו גם תשומות בריאות שונות כגון שיעור רופאים ומקצועות בריאות לנפש, שיעור מיטות אשפוז נמוכים משמעותית מהממוצע הארצי.

פרופ' נדב דוידוביץ'. שחיקה מתמשכת בשירותי הבריאות בדרום | צילום: דני מיכליס, אוניברסיטת בן גוריון

תהליך הפיתוח המואץ של הנגב, הכולל שינוי דמוגרפי והשקעה ממשלתית, ישפיע גם על קידום מערכת הבריאות ועל תוכניות ממשלתיות, עירוניות וקהילתיות לצמצום פערי הבריאות וקידום בריאותם של תושבי הנגב. העובדה שתושב הנגב תוחלת חייו נמוכה מזו של תושב המרכז, אינה גזירת גורל. תושבי הנגב מבינים זאת היטב. אכן, בשנים האחרונות ישנה התעוררות שבאה לידי ביטוי במאבק של בעלי העניין השונים החל מתושבים, אנשי בריאות, אקדמיה וארגוני חברה אזרחית. לתושבי הנגב מגיעה נגישות לשירותי בריאות איכותיים בכל התחומים, החל מבית חולים וכלה בקהילה, החל משירותי חירום ועד לשיקום וקידום בריאות, כל זאת בדין כמו כל תושב במדינת ישראל.

בשנים האחרונות חל שינוי של פיתוח והרחבה של השירותים המצוינים הניתנים בנגב, בהרחבת שירותים בבית החולים ובקהילה, בפיתוח ההוראה והמחקר הרפואיים. אבל הכל נעשה בקצב לא מספק תוך גרירת רגליים במימוש החלטות ממשלה חשובות. עדיין לא יצא המכרז לבית החולים הנוסף בנגב, כספים ותקנים שהובטחו לתחומים של בריאות הציבור מגיעים בקצב איטי ולא מספק. הנגב עובר תנופה אדירה של פיתוח, וללא הדבקת הקצב בתחום הבריאות, לא נצליח למצות את הפוטנציאל האדיר הטמון בנגב.

בימים אלה של חשבון נפש, אנו חייבים להתייצב כולנו ולתבוע את מה שמגיע לנגב בדין ולהמשיך את התנופה של הפיתוח והעשייה. ממש לאחרונה נפתחה ההזדמנות תוך כדי שיתוף פעולה ייחודי בין הרשות לפיתוח הנגב ובין אוניברסיטת בן גוריון, מסלול מנהיגות בבריאות בתואר שני בניהול מערכות בריאות. תואר זה נועד להכשיר את דור העתיד של מנהיגי הבריאות שישמשו כקטליזאטורים לשינוי, תוך חיבור לשטח ולעשייה הרפואית. אנו מקווים שיוזמה זאת, יחד עם נוספות, יביאו בסופו של דבר לשינוי המיוחל".

ציון בלתי מספיק

הרבנית לאה שקדיאל (68) סבורה שעלינו לעבור דרך ארוכה עד שנשכיל לכבד את זכויות המיעוט במדינה, החל ממהגרי עבודה ופליטים, דרך עולים מאתיופיה ועד הערבים

הרבנית לאה שקדיאל (68).

עיסוק: אשת חינוך ופעיל חברתית.

מגורים: ירוחם.

חשבון הנפש שלי: "בט"ז בכסלו תרצ"ח כתב אבי, משה צבי שקדיאל, להנהלת ה'מזרחי', התנועה במסגרתה הקים בתי ספר דתיים ציוניים בארץ ישראל: 'בקבלי היום את האזרחות של מולדתנו החדשה, הנני להודיעכם כי לא מנדלבוים ייקרא עוד שמי בישראל, כי אם שקדיאל, לאמור - ישקוד ה' עליי ועל עמנו לטובה'.

השבוע השגתי את מסמכי בקשת האזרחות של הוריי החלוצים מארכיון ממשלת המנדט הבריטי. התעודה נמסרה למבקשים ביום 19.11.1937. בדקתי באינטרנט, זה היה יום שישי, ט"ז בכסלו תרצ"ח. אבי אם כן לא התפייט מליצה ריקה. ממש באותו יום הוא מיהר ממשרד הממשלה אל משרדו שלו כדי להדפיס מיד במכונת הכתיבה את ההכרזה הגאה הכפולה שלו, אזרחות של המולדת, הבית הלאומי, המדינה שבדרך והשם החדש, העברי.

אני הייתי בת הזקונים שלו. הוא נפטר בהיותי בת חמש וחצי. אור לג' באלול תשע"ט הוסמכתי לרבנות אורתודוקסית בבית המדרש הראל בירושלים, אחרי שלוש שנים מפרכות של לימודי הלכה. אני בטוחה, כי אבי היה מתגאה בי על ההליכה בדרכו. השאלה הגדולה היא, האמנם עשיתי די להגשמת החזון עליו הוא מסר את נפשו? האמנם עשיתי די כדי שהמדינה עליה נאבק תגשים את חזון הנביאים למימוש דרך ה', דרך הצדקה והמשפט? האמנם עשיתי די כדי שנהיה עם חכם ונבון, אור לגויים? ליתר דיוק, כמה הספקתי עד עכשיו ומה עליי לעשות מעתה, כאשר אני לא רק מורה ומחנכת ואקטיביסטית, אלא גם רבנית בישראל?

הרבנית לאה שקדיאל. מורה, אקטיביסטית ורבנית | צילום: ישראל יוסף

הנה רשימה חלקית של כל הגזרות בהן אני רושמת לעצמי ציון 'לא מספיק'. כחברת הנהלה של 'עוז ושלום', התנועה היהודית דתית לשלום, לא הצלחתי עדיין לחלץ אותנו מעמדת מיעוט בתוך ציבור דתי הולך וגדל שמתחזק כיבוש והתעמרות בפלסטינים בשטחים וגם בתוך הקו הירוק. לא עשיתי די כדי להפוך את המגמה של תמיכה בראש ממשלה חשוד בפלילים, שהיה צריך מזמן להתפטר ולעמוד לדין. לא עשיתי די להגן על הדמוקרטיה, המערכת הערכית היחידה שאיפשרה לעם היהודי לזכות במדינה לצידם של עמים אחרים, להגן על עצמאות הזרוע השיפוטית ועל הגדרת תפקידו של היועץ המשפטי כשומר הסף מפני עוולות השלטון ועריצות הרוב, להגן על חופש העיתונות והמחאה וההתארגנות, להגן על חופש המחקר האקדמי ועל חופש הביטוי של כל האומנויות. כל חירות נמדדת בחירות לבקר את השלטון המכהן. כל חירות נמדדת בהגנה על זכויות המיעוט, האחרים, מהגרי העבודה והפליטים, העולים מאתיופיה, הערבים, כולל הבדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב.

ולא עשיתי די למען הנשים. השבוע אתחיל למלא תפקיד חדש בתור הרב(נית) של מרכז צדק לנשים, הנאבק לשחרור מסורבות הגט משום שהדיינים אינם עוזרים להן מספיק להשתחרר מה'בעלות' של בני זוגן לשעבר. זאת כחלק אינטגרלי של תיאולוגיית השחרור היהודית ישראלית שלי. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".