מאיר בביוף. "תודה לאל, חזרתי לעצמי". צילום: הרצל יוסף

אל המשרד שלו שנמצא בקומה השנייה בבניין ההסתדרות בבאר־שבע, עולה מאיר בביוף מדי יום במדרגות במקום במעלית. הוא נוהג כך לא רק כדי לשמור על הגזרה ועל אורח חיים ספורטיבי, אלא גם בגלל המפגשים הבלתי אמצעיים עם אנשים שהוא פוגש בחדר המדרגות.

מאיר בביוף (69), נשוי ואב לשלושה ילדים ושישה נכדים, מכהן בתפקיד יו"ר הסתדרות הכללית במרחב הנגב זה 27 שנים, והמסירות שלו לעבודה היא טוטאלית.

לפני כשנתיים השתנו חייו ללא היכר, כשהתבשר לתדהמתו שחלה בסרטן. האבחנה נפלה עליו כרעם ביום בהיר ואילצה אותו להיעדר מהעבודה שהוא אוהב כל כך לזמן ממושך.

"הרגשתי מנותק, הרגשתי ממש במצוקה כי אני תמיד רגיל להיות עם אנשים, תמיד רגיל לדבר או במשרד או במפעל או באיזו הפגנה ופתאום להיות רק בבית ולהיות עם תהליך שגורם לך קושי פיזי, אפילו סבל פיזי, היה בהחלט קשה", הוא משתף השבוע בראיון בלעדי ל"ידיעות הנגב".

אבחנה קשה
את הבשורה שהוא חולה סרטן קיבל בביוף מיד לאחר מערכת הבחירות להסתדרות הכללית שהיתה מערכת בחירות קשה ומלאת יצרים. בביוף תמך בכל כוחו במתמודד אבי ניסנקורן, שכידוע נבחר בסופו של דבר לתפקיד, ונתן את כל כולו בכנסים, נאומים, ארגון, ושיחות שכנוע. לקראת סוף מערכת הבחירות וביום הבחירות עצמו הרגיש בביוף תשוש, חלש ועייף.

"הרגשתי שאני בקושי סוחב את עצמי מבחינה פיזית", הוא נזכר. הוא לא ייחס לתחושות אלה חשיבות רבה, וסבר שהתשישות נובעת מהפעילות המאומצת בתקופת הבחירות.

כדי להירגע ולזכות בכמה רגעי שלווה נסע בביוף אחרי הבחירות לחופשה בבית מלון בצפון עם רעייתו בת שבע. אלא שהקושי הפיזי הלך והתגבר, ובשלב זה בביוף הבין שהוא חייב לראות רופא. בבדיקות הראשונית נמצא בדמו מחסור בהמוגלובין ובעקבות כך שלחה אותו הרופאה לבדיקות נוספות.

"במבט לאחור, כל הארבעה־חמישה חודשים עד שגילו לי את הסרטן היו פשוט חוסר ידע", אומר בביוף, ובאותה נשימה מודה שלא הקפיד לעשות בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית שלגברים בגילו מומלץ לעשות. בהמשך ביקר בביוף אצל פרופסור מוכר וזה בישר לו לתדהמתו שהוא חולה בסרטן הערמונית.

"הייתי בהלם", הוא מספר. "אני בדרך כלל גבר שלא מתרגש במיוחד ולא בוכה לעיתים קרובות, אני לא זוכר בכלל מתי בכיתי אי פעם בחיי הבוגרים, אבל ישבתי מול הפרופסור והתחלתי לבכות. כשהוא אמר לי 'יש לך סרטן אלים', השמיים נפלו עליי". מאוחר יותר התברר שבביוף חולה לא רק בסרטן הערמונית אלא גם בלימפומה - סרטן בלוטת הלימפה.

"עבר עלי, לצערי, מה שעובר על הרבה מאוד אנשים. מחלה קשה מכניסה אותך להלם, אתה לא יודע אם תשרוד, אתה לא יודע אם תחייה". צילום: הרצל יוסף

תחושת הלם
מטבע הדברים, בני משפחתו של בביוף הגיבו קשה מאוד לאבחנה שהוא חולה בסרטן מתקדם. "כל משפחה של כל אדם ברגע שהיא שומעת את המילה סרטן מיד נכנסת להיסטריה", אומר בביוף.

"הבית היה בהלם, המשפחה, הילדים, האשה. אבל יש לי מזל גדול שיש לי משפחה ממש טובה, ילדים מסורים ונאמנים ואשה נהדרת, והם קיבלו החלטה מיידית שהם מלווים את אבא לאורך כל הדרך עד להחלמה וזה מה שקרה בפועל. המשפחה, שלושת הילדים שלי והאשה, ליוו אותי על כל סנטימטר מרובע שדרכתי בו".

בביוף ממשיך ואומר, "לצערי הרב, למחלה הארורה הזאת יצא שם, ובמידה רבה בצדק, של מחלה שקשה מאוד לצאת ממנה. מאז הפכתי לדוקטור לסרטן מבחינת הידע, לא מבחינת יכולת הטיפול. אני טיפוס אוטודידקטי ואני קורא הרבה ולומד הרבה, והבנתי שיש מאתיים סוגי סרטן בגוף האדם הקטן הזה ולכל סרטן יש את הטיפול שלו והתרופות שלו".

מה היו מחשבותיך באותם ימים?
"קל מאוד להיגרר לקלישאה הזאת שהנה הגיע סוף העולם, שזה הסוף שלי, שאני עומד להיפרד ושאני צריך לעשות סדר בעניינים האישיים שלי. זו מחשבה של בני אדם וזה טבעי, אבל מהר מאוד יצאתי מזה ואני חייב לומר שזכיתי לליווי של רופא פסיכיאטר מהרמה הגבוה ביותר ברפואה הציבורית".

"הרופא הזה הוצמד אליי מהרגע הראשון שלא ידעו שיש לי סרטן בכלל, רופא מ'סורוקה' שליווה אותי לאורך כל הסבל והמחשבות וההתלבטויות והייסורים והוא עודד אותי וחיזק אותי. הרבה מאוד בזכותו הצלחתי לייצב את עצמי ולדעת מול מה אני עומד, ואיך אני מתמודד עם זה".

ניצח את המחלה
היום, בביוף יכול להכריז שהוא ניצח את הסרטן. "אני יכול להגיד לך מה שהרופאים אומרים, הרי היו לי שתי מחלות והתמודדתי עם שתיהן. הייתי בשבוע שעבר בביקורת אצל הפרופסור שטיפל בהקרנות בפרוסטטה בבית החולים שיבא. 25 ימים רצופים של הקרנות, יום אחר יום נסעתי מבאר־שבע לתל השומר".

"אותו פרופסור, אחד המפורסמים בארץ ומנהל המכון לרדיותרפיה להקרנות, ואדם מדהים, אמר לי אחרי שראה את הנתונים של הבדיקה: 'מר בביוף, אני יכול לומר לך שאין שום סימן בגופך למחלה פעילה', זאת ההגדרה הרפואית", הוא מספר.

עם זאת, בביוף אינו משלה את עצמו. "היות שאני מפוכח לחלוטין ולא ממציא שום גלגל, בסרטן אתה נמצא כל הזמן עם איזשהו סיכון שחס וחלילה יום אחד זה יחזור ובגלל זה עושים לך כל כמה חודשים ביקורת. השבוע יש לי ביקורת ב'סורוקה', שם טופלתי בלימפומה במחלקה ההמטולוגית ויש שם צוות מדהים. אני בביקורת על המחלה השנייה ואני כבר יודע את התשובה כי כבר יש לי את תוצאות בדיקות הדם, ואני יודע שגם שם אני בסדר גמור", הוא מציין.

"תודה לאל (נוקש בשולחן) חזרתי לעצמי והתחזקתי פיזית. כשסיימתי את הטיפולים הכימותרפיים הייתי ממוטט. זה פוגע לך בגוף, מפרק לך את השרירים והופך אותך לסוג של סמרטוט. היום אני יכול לומר שהתחזקתי פיזית ואני מרגיש ממש שחזרתי לעצמי. אני עובד במשרה מלאה".

העובד הכי ותיק בהסתדרות. "אני אוהב את מה שאני עושה". צילום: הרצל יוסף

ממשיך לעבוד
מאיר בביוף מכהן בתפקיד יו"ר ההסתדרות במרחב הנגב עוד מהימים שהתפקיד כונה מזכיר מועצת הפועלים. אף שחצה את גיל הפרישה, הוא ממשיך לעבוד, כחלק ממדיניות הנהוגה במקומות עבודה רבים בישראל, כולל בשירות הציבורי, המאפשרת לעובדים שטובים בעבודתם ושמצבם הבריאותי תקין להמשיך לתרום מניסיונם העצום, גם לאחר שעברו את גיל הפנסיה הקבוע בחוק.

"זאת מדיניות שהתחילה בהסתדרות לפני כמה שנים, ואני לא היחיד. יש עשרות בכירים בהסתדרות שהחליטו לאפשר להם לעבוד מעבר לגיל הפרישה הרגיל בגלל היכולות שלהם, הניסיון והוותק".

בביוף הוא דמות ציבורית מוכרת וידועה מאוד, בעיקר בכל הקשור לזכויות עובדים. גם כשהיה חולה המשיך לעבוד, לעיתים קרובות מביתו, והמשיך לדאוג לתנאי העסקה של חברי ההסתדרות ולפתור משברים במקומות עבודה. אין ספק שבביוף חי ונושם את התחום, ובמרוצת השנים המאבק למען תנאי עבודה שווים והוגנים הפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו.

מה ההסבר לכך שאתה מגויס כל כך למטרה?
"ההסבר פשוט מאוד, אני אוהב את מה שאני עושה. אני אדם לא דתי, אבל אני מאמין בהשגחה עליונה, וזה התחזק אצלי יותר בעקבות המחלה. לא שהפכתי להיות דתי, לא שחזרתי בתשובה, אבל האמונה בהשגחה עליונה קיימת אצלי".

תחושת שליחות
בביוף הצטרף להסתדרות במקרה לחלוטין. בתקופת לימודיו באוניברסיטה, בתחילת שנות ה־70, הוצע לו להיות מדריך נוער בארגון. מאז חלפו 47 שנים והיום בביוף מחזיק בתואר הלא רשמי של העובד הכי ותיק בהסתדרות בישראל.

"אני גאה בזה", הוא מצהיר. "אני אוהב מאוד לעזור לעובדים, אני אוהב מאוד להתמודד עם מעסיקים בעייתיים ולנצח. אני אוהב מאוד לאגד מקומות עבודה חדשים, אני אוהב מאוד לפתור את הבעיות של האנשים הפשוטים ביותר".

"אין דבר שגורם לי יותר אושר ונחת מאשר כשבא לפה עובד הכי פשוט, שאיכשהו לא התקבל אצל מישהו מלמטה ולא זכה לטיפול ראוי, והוא בא אליי להתלונן ואני אומר לו 'עזוב את מי שטיפל בך, מרגע זה אני מטפל בך', ואני לוקח אותו לטיפולי האישי, למרות שיש לי פה 37 עובדים. אני מטפל בו מרגע שפגשתי אותו ועד הרגע שאנחנו מנצחים והוא מקבל את כל מה שמגיע לו".

בהפגנת עובדי 'טבע טק' לפני כשנה. צילום: דוברות ההסתדרות

באסיפת הסברה במפעל "חרסה". צילום: דוברות ההסתדרות

העבודה היא עבורך סוג של תרפיה?
"זה סוג של סיפוק. לא כולם מתנהגים בצורה כזו בעיקר כשאתה בוס, ובייחוד בוס גדול. להיות יו"ר ההסתדרות בנגב, משמעותו לחלוש על האזור השלישי בגודלו במדינת ישראל מבחינת חברים ומבחינת שטח. אני מייצג כ־42 אלף חברי הסתדרות, אני במקום השלישי בארץ, יותר מתל־אביב אפילו. זה נותן לך קצת פרופורציות".

"בוסים גדולים אומרים 'רגע, יש לי פה עשרה עובדים מתחתיי, כל אחד יש לו את המשימה שלו'. אני לא ככה. אני אומר לעצמי שזאת השליחות שלי - לקחת את האנשים הכי פשוטים והכי מסכנים ולטפל בהם".

לא גורו
גם בתקופה שהיה חולה בביוף התערב במשברים במקומות עבודה באזור הנגב. אחד מהם היה המשבר במפעל 'טבע־טק' בנאות חובב כשכ־175 עובדים מצאו עצמם בסכנת פיטורים בעקבות תוכנית התייעלות בחברת טבע.

"אני אומר לעצמי 'מאיר אתה חולה או לא חולה, אין דבר כזה. מי מסוגל להתמודד אם לא אתה?'. ואז נתתי יד לתהליך עם ועד העובדים על מנת להציל את המפעל", הוא אומר.

בביוף. אוהב לפתור בעיות. צילום: הרצל יוסף

יש אולי מסר שהיית רוצה להעביר בעקבות ההתמודדות שלך עם מחלת הסרטן?
"זה עניין מאוד אישי ואני לא חושב שאני הולך להיות פה איזה סוג של מורה נבוכים כמו שקורה הרבה לאחרונה שכל מיני אנשים שעבר עליהם איזשהו תהליך פתאום הופכים להיות איזה גורו, מרצים הרצאות ומוציאים ספרים. אני אדם שעבר עליו, לצערי, מה שעובר על הרבה מאוד אנשים. מחלה קשה מכניסה אותך להלם, אתה לא יודע אם תשרוד, אתה לא יודע אם תחיה".

לבביוף היו באחרונה הרבה מאוד רגעים קשים: הבשורה שהוא חולה בסרטן, הטיפולים הקשים, וכמובן הניתוק הזמני מהחברים ומהעבודה השוטפת בעקבות הטיפולים. אבל יש עוד רגע אחד שחקוק בזיכרונו - הרגע שכינס את עובדי ההסתדרות והודיע להם שהוא חולה.

"אספתי את העובדים שלי, כי הם כבר שמעו שמועות וראו מה שעובר עליי חודשים. הם ראו שאני נראה לא טוב, הם הבינו שאני חולה, רק לא ידעו במה. הם קיוו שזה סתם כאבי בטן. עד אז לא כל כך דיברתי עם אנשים, רק עם הקרובים ביותר אליי".

אחרי שכינס את עובדיו, בישר להם בביוף שחלה. "באתי אליהם ואמרתי להם 'אני חייב לספר לכם שאני חולה סרטן, שתי מחלות, לא אחת, וקשות. אני צריך לעבור סדרה של טיפולים קשים. אני לא יודע איך ארגיש, אני לא יודע איך אשרוד את הטיפולים ואני מקווה שאני אצא מזה. אני לא יכול לחתום לכם שאני אצא מזה, לא יכול לחתום לעצמי שאני אצא מזה, אבל אני רוצה שתדעו שאתם לא תראו אותי בחודשים הקרובים כמו שהייתם רגילים, ואתם צריכים להבין שאני הולך לעבור תהליך'".

ואיך הגיבו העובדים?
"האווירה היתה מאוד קשה. חלק מהעובדים, עובדות במיוחד, בכו. רובם המוחלט איחל לי בהתרגשות רבה איחולי החלמה והתאוששות. זה היה רגע קשה מאוד".

אחד העובדים צילם את האסיפה, וכשבביוף צפה חודשים אחר כך בסרט, הוא התקשה להאמין שזה הוא. "הייתי המום מעצמי, איך אני מסוגל לדבר לפני העובדים שלי על המחלות שלי ועל זה שאני בסכנת חיים בצורה כזאת שלווה, בקור רוח, בלי התרגשות, בלי בכי, אלא בצורה עניינית. ניתחתי את המצב והסברתי להם. אנשים פשוט היו המומים מהיכולת שלי לעמוד ולנתח את זה ולהסביר להם מה קורה איתי".