רויטל קוריאל. "אי אפשר להציל את כולם". צילום: הרצל יוסף

מיום שהיא זוכרת את עצמה רויטל קוריאל חיה ונושמת את עולם הרפואה. גם תרגום שמה הפרטי באנגלית, היא מציינת, הוא הענקת חיים מחדש (re-vital).

"כאשר אדם נמצא במצוקה בריאותית הוא מרגיש חסר אונים, ולדעתי זאת אחת התחושות הנוראיות ביותר", היא מדגישה. "כפראמדיקית אני מגיעה לאותם אנשים במצוקה ומנסה לעזור ככל האפשר. לפעמים אני מצליחה יותר, לפעמים אני מצליחה פחות, אבל אני תמיד מנסה. תמיד שואלים אותי איך אני ישנה בלילה, איך המראות לא רודפים אותך. אני בדרך כלל עונה בחיוך שחייבים להפריד בין העבודה לבית וכך אפשר לישון".

וזה עובד?
"האמת היא אחרת. המראות רודפים, הם חוזרים בחלומות, בריחות מסוימים ובעוד סיטואציות, אך כדי לגרום נחת לשואלים, מעולם לא עניתי בכנות".

לפני כחמש שנים, בעקבות שבוע קשה בעבודה בגלל שורה של החייאות שכשלו, נפל דבר בחייה של קוריאל. "אני חייב ללכת למקווה, אני מרגיש טמא", אמר הרופא בניידת שהיא שימשה בה פראמדיקית מתחילה, ואילו החונך שלה כינה אותה 'אשת השטן' שבגללה כשלו כל ההחייאות באותו שבוע.

"באותו היום", מספרת קוריאל, כשהיא חובקת את ספר הביכורים שלה, "נולדה אשת השטן, מה שהביא אותי לשבת ולכתוב את הספר שלי. כל דמות בספר היא אדם שפגשתי בחיי. חלק מהדמויות הן שילוב של מספר אנשים. כל מי שאשת השטן מצליחה לעזור לו בספר, אני לא הצלחתי בחיים האמיתיים. סיפור הפנטזיה הזה הוא בעצם היומן שלי. הרעיון לקחת מראות קשים ולעדן אותם עם הדמיון הוא שעוזר לי לישון בלילה".

רפואה שלמה
רויטל קוריאל (32), תושבת באר שבע, נשואה ואם לשלושה ילדים, פראמדיקית ב'איחוד הצלה', נולדה במצפה רמון. היא למדה בבית הספר היסודי 'רמון' ואחר כך בבית הספר התיכון 'השלום' על שמו של יצחק רבין. "הייתי ילדת טבע", היא מעידה על עצמה, "כזו שכל הזמן מתרוצצת ומטיילת בחוץ".

"יש ימים שאני נכנסת הביתה מפורקת והחיבוק של הבעל והילדים מרימים אותי. עם השנים למדתי לעשות את ההפרדה". צילום: הרצל יוסף

בהיותה בת 16 עברה עם משפחתה לבאר שבע. "ההורים שלי אמרו לנו שבבאר שבע יהיו לנו יותר אפשרויות להתפתח, לגדול ולהשיג יותר דברים", היא מסבירה.

עם המעבר לבאר שבע קוריאל התחילה להתעניין יותר ויותר בעולם הרפואה. "נכנסתי לפרויקט של פרחי רפואה וכל חיי החלו סובבים סביב הרפואה", היא מספרת. את לימודיה התיכוניים היא השלימה בבית הספר התיכון 'רגר' במגמת ביולוגיה ופיזיקה.

במפגש איתה, כשהיא דרוכה כל הזמן להזנקה אפשרית וכל הציוד הרפואי הנדרש ארוז ומוכן בתרמיל חובשים ענקי, מתברר שעוד בילדותה חלמה להיות רופאה, וליתר דיוק כירורגית.

"כשהייתי בת שבע ואחי הקטן היה בן שלוש וחצי שיחקנו מתחת לבית", היא מספרת. "הוא שיחק על החומה שהקיפה את החצר ואני שיחקתי לידו. במהלך המשחק הוא נפל ופתח את הסנטר. הרגעתי אותו והנחתי את כף ידי כדי לסגור את החתך שזב דם. אמא שלי שאלה אותי 'איך ידעת מה לעשות?', ולא הייתה לי תשובה. מאותו יום הבנתי שזה הכיוון שלי, שזה מה שאני רוצה לעשות. מאותו יום התעניינתי בציוד רפואי והיו לי משחקים שקשורים לתחום הזה".

אחרי הלימודים בתיכון היה זה אך טבעי שקוריאל תמשיך לשירות צבאי בחיל הרפואה. היא הייתה חובשת בבה"ד 10, בית הספר לרפואה צבאית, ומדריכה במדור להדרכות מקצועיות. בין לבין וכדי לשמור על כשירות מקצועית סופחה ליחידות לוחמות.

חודשיים לאחר שחרורה מצה"ל קוריאל כבר חבשה את ספסלי אוניברסיטת בן גוריון ולמדה תואר ראשון ברפואת חירום המיועד לפראמדיקים. היא גם מחזיקה בתואר שני ברפואת חירום עם התמחות בניהול אסונות ואירועים רבי־נפגעים.

בזמן הלימודים הייתה קוריאל פראמדיקית בבית החולים 'סורוקה' ו'קפלן', הדריכה בעזרה ראשונה בחברות פרטיות, והיום היא מדריכה בכירה של רופאים, אחיות ופראמדיקים מטעם 'איחוד הצלה' ומטעם חברות פרטיות.

חשוב לציין שקוריאל היא הפראמדיקית האזורית של 'איחוד הצלה', היחידה בכל אזור הנגב, והיא חולשת על השטח המתפרש מדרום הר חברון ועד אילת, כולל אזור עוטף עזה. כבר חמש שנים היא נושאת בתפקיד הזה שבמסגרתו היא מכשירה חובשים, מלווה אותם בשטח ושומרת על מקצועיותם של הפראמדיקים.

רויטל קוריאל בזירה. מראות לא קלים. צילום פרטי

שבוע נאחס
העיסוק בתחום רפואת החירום מספק רגעים מרגשים ודרמטיים כאחד. קוריאל נזכרת בסיפור מיוחד. "יצאנו אמי ואני עם בת דודה שלי לטקס של הפרשת חלה בקריית־מלאכי. אני נהגתי ברכב. בזמן הטקס קיבלתי קריאה על אישה הכורעת ללדת ברחוב הסמוך. כשהגעתי למקום מצאתי תינוקת שזה עתה נולדה עם חבל טבור מסביב לצוואר שלה".

"בפעולה מיומנת שחררתי את חבל הטבור מסביב לצווארה וזיהיתי שהיא אינה נושמת. מיד התחלתי בפעולות החייאה מתקדמות בעזרת הציוד הרפואי שאני מחזיקה איתי. לאחר זמן קצר של החייאה התינוקת חזרה להכרה והתחילה לבכות. הסיפור הזה ילווה אותי כל חיי", היא מספרת.

לעומת הסיפור הזה שנגמר בטוב חוותה קוריאל לא מעט מקרים שהסתיימו במוות. כשהייתה עדיין פראמדיקית מתלמדת ניתן לה הכינוי "אשת השטן", שלימים יהיה שמו של ספר הביכורים שלה.

למה זכית לקבל את הכינוי הזה?
"זה התחיל ממשהו נוראי ואני הפכתי אותו למשהו אחר. במהלך ההשתלמות שלי, כשהייתי עדיין מתלמדת, היה לנו שבוע מאוד קשה שבו כל ההחייאות של ילדים ומבוגרים היו לא מוצלחות והסתיימו במותם של הנפגעים. זה גמר אותי. זה ממוטט אותך".

"ביום החמישי של ההשתלמות ירד החונך שלי מהאמבולנס ואמר לי שהוא יודע למה כל אותם נפגעים שנקראנו להציל את חייהם מתו. הוא אמר לי שזה בגלל שאני אשתו של השטן, אחרת אין הסבר לשבוע הנאחס הזה. הוא פשוט זרק עליי את כל האחריות".

איך הגבת לאמירה הזאת?
"חזרתי הביתה הרוסה ושבורה. בן הזוג שלי, שלימים הפך להיות בעלי, אמר לי שהוא לא יכול לראות אותי במצב הזה, ושאם אני לא מספרת את מה שקרה לי למישהו, אז אני חייבת לכתוב על זה. לקחתי יומן והתחלתי לכתוב. זו הייתה למעשה תחילת העבודה על הספר. עולם של פנטזיה שאליו הייתי בורחת בכל פעם שהיה לי קשה".

איך חיים עם הכינוי אשת השטן?
"האמת היא שבאותם ימים בעבר שכינו אותי כך, מאוד לא אהבתי את זה. זה מאוד כאב לי. היום זה כבר אחרת. היום יש מי ששמח שאני מגיעה. במשך שנים הייתה לי תחושה שאני חייבת להוכיח לאותו חונך שכל מה שהוא הטיח בי לא נכון. נראה לי שזה מה שהעצים אותי. זה מה שדחף אותי ונתן לי רק לגדול ולצמוח. לקחתי את זה לכיוון אחר. רציתי להוכיח למי שכינה אותי אשת השטן שהוא טעה".

"יש מקרים שאנחנו נמצאים בארוחת שבת ופתאום את מקבלת קריאה שיש לבצע החייאה לילד שנחנק, אז עם מבט מתנצל את קמה ויוצאת לאירוע". צילום: הרצל יוסף

קמים לתחייה
ספרה של קוריאל (בהוצאת "ספרי ניב", המסייעת לסופרים המעוניינים להוציא לאור את ספריהם בהוצאה עצמית) מאגד מבחר מחוויותיה שחוותה בעבודתה.

כך למשל היא כותבת על החולה הראשון שהיא פגשה שסבל מהתקף אלרגיה קשה. "היה מאוד מלחיץ לראות את זה", היא משחזרת, "מה גם שהיו ניסיונות קודמים לסייע לו. נתנו את כל מה שהיה אפשר ולא ידעתי מה לעשות. עשינו החייאה שלצערי לא צלחה ונגמרה במוות.".

"הסיפור שלו בספר מסתיים דווקא בהפי־אנד, כשההחייאה הצליחה והחולה ניצל ונשאר בחיים. כל האנשים שאני מספרת עליהם בספר אומנם לא שרדו בחיים במהלך הפעילות שלי, אבל בספר הם קמים לתחייה".

זה לא עיוות של המציאות?
"בספר יש כוחות־על. זו פנטזיה".

קוריאל נזכרת במקרה של תושב באר שבע שסבל מבצקת ריאות קשה. "הגענו אליו והוא נראה בסדר גמור", היא מספרת, "אבל לאט לאט מידרדר מצבו. היה לו קושי לנשום. החלטנו על פרוטוקול טיפול. התחלתי לטפל בו ואני רואה שזה לא הולך והחולה לא מגיב לטיפול. עשינו החייאה ופינינו אותו במצב קשה לבית החולים, שם הוא נפטר כעבור מספר ימים. בספר אני בעצם מצילה את האיש. אלה מסוג הסיפורים שאקח איתי לנצח".

לשתף בחוויות
עוד סיפור עוסק בשלושה מטופלים בזירת תאונת דרכים בבאר שבע. גם במקרה זה בחרה קוריאל לעוות את המציאות. "היו לנו שלושה מטופלים בזירה ואתה צריך להתחיל לטפל", היא מספרת. "הייתי פראמדיקית אחת בשטח ואת מרגישה שחייבים לעשות סדרי עדיפויות ובמי מטפלים קודם. הייתי בטוחה שאנחנו פעלנו נכון, אך בסוף מישהו מהנפגעים לא שרד ונפטר מפצעיו. 'אשת השטן' הייתה צריכה לבחור בין שלושה נפגעים ובסוף מישהו מת והיא צריכה לחיות עם ההחלטה הזו".

רויטל קוריאל עם הספר. המראות חוזרים בחלומות. צילום: הרצל יוסף

מה הביא אותך לכתוב את הספר?
"לא היה פשוט לשחרר ולשתף את הציבור בחוויות שחוויתי. שנים אני מכשירה חובשים מאפס, מלווה אותם, חונכת אותם. באחד הימים, לאחר תאונת דרכים קשה מאוד באזור הנגב, כאשר אספנו את הציוד, שאל אותי אחד החובשים - 'איך את ישנה בלילה? כי אני כבר לא ישן'. עניתי לו שלומדים לחיות עם זה. זה בעצם לא נכון. קשה לחיות עם זה. הבנתי את המצוקה, התלבטתי והחלטתי לספר לו".

מה סיפרת לו?
"שיש לי עולם פנטזיה שאני חיה בו. כאשר קשה לי אני שמה אוזניות ואני בעולם אחר ואני מישהי אחרת ויש לי כוחות־על וכל העולם נראה אחרת. אותו חובש היה מרותק מהתשובה שלי עד שהוא אמר לי שאני חייבת לכתוב ספר".

כלומר, כתיבת הספר היא למעשה סוג של התמודדות שלך עם המציאות שאת חווה ביום יום?
"נכון מאוד. אני רואה שלאף אחד אין כלים להתמודד עם אותה מציאות. אולי אני אהיה זו שאוציא החוצה ואזעק שקשה לנו, מצד אחד, ושגם אפשר להתמודד, מצד שני. לספר הביכורים שלי יש מסר ברור שאי אפשר להציל את כולם. ברגע שאתה מבין את זה, אז גם יותר קל להתמודד עם המציאות שאתה נמצא בה. לא הכל בשליטתך. צריך לדעת להתמודד ולא להדחיק את הרגשות".

את מביאה את העבודה הביתה?
"לא. אני יודעת לעשות את ההפרדה. זה לא תמיד קל. בכנות, אני יכולה לומר לך שיש ימים שאני נכנסת הביתה מפורקת והחיבוק של הבעל והילדים מרימים אותי. עם השנים למדתי לעשות את ההפרדה".

מצאה את ייעודה
נוסף על עבודתה התובענית, קוריאל היא גם אמא לשלושה ילדים קטנים. "קודם כל צריך לעשות הפרדה מלאה, לדעת לוותר לפעמים", היא מסבירה כיצד היא משלבת בין היותה אמא לבין היותה פראדמיקית בכירה.

"לא הכל בשליטתך. ברגע שאתה מבין את זה, אז גם יותר קל להתמודד עם המציאות שאתה נמצא בה". צילום: הרצל יוסף

"יש מקרים שאנחנו נמצאים בארוחת שבת ופתאום את מקבלת קריאה שיש לבצע החייאה לילד שנחנק, אז עם מבט מתנצל את קמה ויוצאת למקום האירוע. גם היה מקרה שהיינו בדרך מההורים שלי הביתה ופתאום הוזעקתי לאיזה מקרה חירום. בעלי והילדים נשארו ברכב ואני עליתי לאותה דירה, טיפלתי ואחרי זה המשכנו הביתה".

עם זאת, לפעמים קוריאל לא יכולה לצאת לקריאה כיוון שבעלה בעבודה והיא לבד עם הילדים. "זה בוער לי בפנים. יש תחושה של תסכול במקרים כאלה, שבצד השני יש מישהו שהוא במצוקה וזקוק לעזרה רפואית, ויכול להיות מצב שהוא ימות בגלל שהעזרה הראשונה לא הגיעה אליו בזמן".

"למדתי עם השנים שאני לא רק פראמדיקית אלא גם אמא לילדים שלי. זה גם בריא לנפש שלי. באותה נשימה אני גם אומרת לעצמי שבעוד רגע אני שוב אצא להציל מישהו או ליילד יולדת".

יש רגעים שאת אומרת לעצמך בשביל מה את צריכה את כל זה ושעדיף היה לבחור במקצוע אחר?
"בכלל לא. אם כולם יחשבו ככה, אז מי יעשה את העבודה הזו? אם יש לי את היכולת לעזור ולהציל, אני לא אוותר על זה אף פעם. זה הייעוד שלי בחיים".

"ספרה של רויטל", מציין מנכ"ל הוצאת "ספרי ניב", יהודה ניב, "משרטט יומן חיים מרתק ומרגש על החוויה המורכבת של פראמדיקית העוסקת יום יום, שעה שעה, בהצלת חיי אדם, מבוגרים וילדים בנסיבות שונות ולרוב טרגיות. הספר מעניק הצצה לעולם מורכב מזווית ראייה, שמעטים מאיתנו זוכים להיחשף אליה".