ראובן ואורה רוזנבלט. "כל עץ זה סיפור בפני עצמו". צילום: הרצל יוסף

השביל המוביל לביתם של ראובן ואורה רוזנבלט במושב כפר מימון במועצה האזורית שדות נגב נמתח בין שדרת עצי זית, מצד אחד, ואילו מהעבר השני גפנים ועצי פרי שונים. ביתם של בני הזוג רוזנבלט, ממייסדי המושב, טובל כולו בעצים והוא למעשה ממוקם בלב בוסתן של עשרות מיני עצים, חלקם אקזוטיים, שספק אם יש להם אח ורע בארץ.

"מרוב עצים", אומר לנו ראובן רוזנבלט בחיוך, "כמעט שלא רואים את הבית, אבל בשבילנו, כל יום שמתעוררים ורואים את העצים הללו זו חגיגה בפני עצמה. אצלנו כל יום זו חגיגה לאילנות".

כאשר אורה מפנקת אותנו ב'זלביה', מאפה תימני, וראובן חולט לנו תה מהביל מתובל בעשב לימון שזה עתה נקטף מגינת התבלינים שלהם, אתה מרגיש שנקלעת לאיזו שמורת טבע, ולעובדה שאנחנו יושבים לא הרחק מגבול רצועת עזה אין ברגעים שכאלה כל חשיבות. להיפך, בני הזוג רוזנבלט משדרים אופטימיות יתרה כשהם מוליכים אותנו בשבילי הבוסתן המיוחד שלהם.

כמו גן עדן
"לפני 24 שנים", מספר ראובן רוזנבלט (83), "כשיצאנו לפנסיה, שמעתי איזו שהיא הרצאה בה נאמר שהדבר הכי גרוע לפנסיונר זה להתחיל להתבטל. אז אורה ואני החלטנו שצריך להתעסק עם משהו בהמשך החיים שלנו. מאחר שאנחנו גרים במושב והיה לנו שדה קוצים מסביב לבית, ניכשנו את העשבייה ואת הקוצים והתחלנו לשתול את העצים. הקדוש ברוך הוא עזר לי בעניין הזה".

במה התבטאה העזרה של היושב במרומים?
"באמצע השתילה נודע לי שיש עצים מיוחדים ואז במקום להתמקד בשתילת עצי תפוז ואשכוליות, נסענו למשתלה במרכז הארץ וקנינו עשרות זנים מיוחדים של עצים. התוצאה כיום - עשרות עצי פרי, חלקם בכלל לא ידועים בארץ. כל עץ זה סיפור בפני עצמו".

תן דוגמה.
"העץ הכי מיוחד אצלנו הוא 'עץ השוקולד'. כאשר אנשים שומעים את המושג 'שוקולד' הם בטוחים שמדובר בקקאו. מתברר שלא כך. בדרום ברזיל גדל עץ שקוראים לו 'ספוטה' שמניב פרי בעל קליפה דקה בגודל של תפוח וכל תוכו הוא בעצם ממרח שוקולד מוכן לאכילה. פשוט גן עדן.

בבוסתן שלנו יש גם את עץ ה'מרולה' שגדל בג'ונגלים של אפריקה. התברר שעדרי פילים המסתובבים באותם ג'ונגלים משתכרים מהפרי של העץ הזה, שברגע שהוא נושר מהעץ, הוא תוסס והופך לנוזל אלכוהולי. הפילים אוכלים את הפרי הזה ומשתכרים. זה אמיתי.

יש לנו גם את עץ 'שעועית הגלידה' שמוצאו מקוסטה ריקה. פרי בגודל של חרוב שיש לו טעם של גלידת וניל. יש פה גם שיחי צבר שמוצאם ממקסיקו. זה גן עדן לצמחונים. מהעלים של השיח הזה עושים שניצלים, שקשוקה, סלט חי, פירות כבושים, ריבות. צמחוני־טבעוני יכול לחיות מהצמח הזה".

ראובן ואורה רוזנבלט. "לנטוע עצי פרי בארץ ישראל, זאת עבודת קודש". צילום: הרצל יוסף

"הנקמה שלי בהיטלר"
לא רק לעצים יש סיפור מאחוריהם. גם, ובעיקר, סיפור חייהם של ראובן ואורה מרתק בפני עצמו. ראובן, יליד פולין, ניצול מחנות הריכוז ראוונסבריק וברגן בלזן.

"בקושי יצאתי משם חי", נזכר רוזנבלט, "ביום השחרור שלי ממחנה ברגן בלזן, הייתי אז בן עשר וחצי ושקלתי 15 ק"ג. המשפחה שלי הצליחה לשרוד את השואה. עלינו מהר מאד ארצה יחד עם הוריי והתגוררנו בתל אביב. לקראת גיוסי לנח"ל, הצטרפתי לגרעין שהקים את היאחזות כרם שלום ובהמשך הצטרפתי יחד עם אורה לגרעין שהקים את כפר מימון, נישאנו, הקמנו משפחה והשאר זו כבר היסטוריה".

רעייתו של ראובן, אורה (79), עלתה מתימן עוד לפני קום המדינה בהיותה בת שלוש, כשאת הדרך לארץ ישראל היא עושה ברגל. היא וכ־40 בני משפחתה החלו את צעדתם מבתיהם בצפון תימן לארץ ישראל. שלוש שנים ארך מסעם. הוריה לא שרדו את המסע. בגיל שש היא הגיעה ארצה, למדה במוסדות של 'עליית הנוער'.

"גם במקרה הזה", מציין ראובן רוזנבלט, "היה מעורב הקדוש ברוך הוא, כשמילא תפקיד של שדכן. התגייסתי לנח"ל כחבר גרעין שרוב חבריו היו ממוצא אשכנזי. אורה גדלה בקיבוץ שדה אליהו והתגייסה אף היא לנח"ל באותו זמן. שני הגרעינים שובצו אז להקים יישוב בנגב. רצה הגורל והגענו שנינו לכרם שלום שם הכרנו, אחרת לא היינו נשואים. אחרי השחרור מהצבא, התחתנו והצטרפנו לגרעין שהקים את כפר מימון. אנחנו נשואים זה 61 שנים".

נישואיהם של אורה וראובן הניבו משפחה ענפה למדי, שמונה כיום שישה ילדים, 25 נכדים ו־27 נינים. "מספרם של הנינים", מציין רוזנבלט, "משתנה כל הזמן. בשבוע שעבר היו לי 'רק' 25 נינים. תבואו לכאן בשבוע הבא וייתכן שהמספר הזה עוד יגדל. זו הנקמה שלי בהיטלר שהקדוש ברוך סידר לנו, נקמה שלא ברא השטן בפראפרזה על מה שאמר ביאליק. הנקמה שלי גם מתבטאת בהקמת התיישבות בארץ ישראל ובהקמת משפחה כזו גדולה".

עם יצחק שמיר ואיציק מרדכי. "התקופה השקטה ביותר לאזור הנגב היתה בתקופה שגוש קטיף היה קיים". צילום פרטי

עצים נדירים
חוזרים לבוסתן. "ההתחלה", נזכרת אורה רוזנבלט, "היתה בשתילת עצי הדר. יום אחד הגיע אלינו מישהו שסיפר לנו על משתלה באזור השרון שמתמקדת בעצים מיוחדים. נסענו לשם ורכשנו את השתילים שהפכו לעצים ולבוסתן. בהתחלה בכלל חשבנו שהבוסתן הזה ישמש רק את בני המשפחה, הילדים והנכדים".

"הגיעו לכאן ברבות השנים אנשי תיירות שהציעו לנו לעשות מהבוסתן הזה פרויקט תיירותי־חקלאי, ואכן עשינו מזה משהו. האמת היא שאני די פקפקתי בכך שהפרויקט הזה יצליח. שאלתי את עצמי 'מי יבוא לכאן לראות עצים למרות שזה משהו ייחודי שאין דומה לו בארץ".

עם השנים הפך הפרויקט הזה, "החצר של אורה", לאטרקציה תיירותית־חקלאית. כ־2,000 איש מבקרים במקום מדי שנה. "לא באים לכאן המונים", מודה אורה, "אבל מגיעים לכאן משפחות עם ילדים וגם אורחים מחו"ל. צריך גם לזכור שאנחנו נמצאים בעוטף עזה. יש תקופות שאף אחד לא בא לכאן".

מה בעצם ייחודו של הבוסתן הזה?
"לא רק שיש כאן עצים אקזוטיים וטרופיים. אנחנו גם עושים מהפירות האלה ליקרים. ליקרים שאנחנו עושים בעבודה עצמית כאן בבית מפירות קרמבולה, מרולה, חרוב, בננה, אשכולית אדומה, לימון ואפילו מאתרוג תימני, יש דבר כזה".

"אנחנו מייצרים גם ריבות ומיצים מהפירות שלנו. כשבתוך כל זה אתה גם משלב את הסיפור האישי שלנו, אז אנשים יוצאים מכאן נרגשים ביותר. לא אחת אנשים באים לכאן לראות את העצים המיוחדים ויוצאים עם הסיפור שלנו".

לא רק העצים כאן מיוחדים. גם העובדה שראובן, ממוצא פולני, נישא לפני למעלה מ־60 שנה לאורה, ממוצא תימני, שווה הרמת גבה. "אנשים שואלים אותי לא אחת, איך זה שפולני התחתן לפני 60 שנה עם תימנייה", מספר ראובן רוזנבלט.

ומה אתה משיב להם?
"שארץ ישראל היא ארץ מיוחדת. כמו שאפשר לגדל כאן יותר ממאה עצים עם 80 סוגים שונים על האדמה הזו, כך גם עדות שונות יכולות לחיות פה על אותה אדמה".

"הכרתי את אורה בעת שהיינו בכרם שלום. במהלך שמירה באחת העמדות בהיאחזות של אז, הגיעה אורה, חיילת יפהפייה, עם מגש של אוכל וכד מים על הראש כדי להשביע את רעבוני. לפתע נורה לעברה צרור מהצד המצרי. אורה לא איבדה את העשתונות ומיהרה לתפוס מחסה בעמדה בה הייתי מוצב. שם בעמדה סיפרנו כל אחד את סיפורו האישי, אני מפולין והיא מתימן. השאר זו כבר היסטוריה".

האכזבה מאריק שרון
בחצר ביתם של בני הזוג רוזנבלט ניצב עץ תמר גבוה. מאחורי אותו עץ, כך מתברר, יש סיפור בפני עצמו. ביום בו הושלם פינויים של היישובים במהלך ההתנתקות מגוש קטיף בקיץ 2005, לא רק נעקרו המתיישבים מבתיהם, אלא גם נעקר עץ התמר והוא הועבר מגוש קטיף היישר לחצר ביתה של משפחת רוזנבלט.

רוזנבלט עם שמעון פרס. להתווכח, לא לריב. צילום פרטי

ראובן רוזנבלט כיהן בשלהי שנות השבעים כראש המועצה האזורית חוף עזה בעשור הראשון לקיומה, כאשר בתקופת כהונתו פרחה ההתיישבות בגוש קטיף, הוקמו ישובים ואוכלוסיית הגוש גדלה לכדי אלפי מתיישבים. רוזנבלט לא מקבל את המושג 'התנתקות', מבחינתו זה 'גירוש'.

"אריק שרון", הוא מטעים, "היה הדוחף העיקרי להקמת גוש קטיף, למרות שהרעיון הראשוני להקמת הגוש היה של מפלגת העבודה. את זה אסור לשכוח. שרון היה בא אליי אחת לחודש וסיכמנו שאני אגייס את המתיישבים והוא ידאג להקמת היישובים בגוש. ככה זה עבד. במהלך כהונתי הוקמו בגוש קטיף 16 יישובים, מרכז אזורי ומוסדות חינוך. מבחינתי האישית, הילדים שלי, הנכדים שלי וגם חלק מהנינים שלי נולדו שם. ארבעה דורות בגוש קטיף".

ובכל זאת, אריק שרון היה זה שהגה את רעיון ההתנתקות מגוש קטיף?
"כתבתי לו אז מכתב אישי בו ציינתי כי הוא היה אבי ההתיישבות, וכי לאחר הגירוש מגוש קטיף יכנו אותו כעוכר ישראל. ביקשתי להיפגש ולדבר איתו בארבע עיניים. הוא לא הסכים להיפגש אתי. בשבילי, עקירת גוש קטיף דומה לגירוש היהודים בגרמניה ופולין מבתיהם בתקופת השואה. התמוטטתי מהעניין הזה".

געגועיי לגוש קטיף
רוב שנותיהם מתגוררים אורה וראובן רוזנבלט בכפר מימון. מתוקף תפקידו של ראובן כראש מועצה, הם התגוררו באותם ימים במשך שנתיים ביישוב נצר חזני שבגוש קטיף. "אנחנו מאוד מתגעגעים לתקופה ההיא בגוש קטיף", מספרת אורה, "לאזור המדהים ההוא, לאנשים. התושבים הפלסטינים עבדו אז והיינו עמם בקשרים. תראה איפה הם היום".

ראובן נחרץ יותר. "לטעמי, יש פתרון לנושא הזה. התקופה השקטה ביותר לאזור הנגב היתה בתקופה שגוש קטיף היה קיים. לכן, אין שום פתרון למעט התיישבות שלנו בגוש קטיף. צריך להשתלט על הרצועה וליישב אותה מחדש ברבבות יהודים. הביטחון שלנו מושתת על התיישבות יחד עם כוחות צבא".

"בשעתו הייתי מיודד עם ראשי ערים ברצועה והחיים אז ברצועה היו הרבה יותר טובים מאשר חייהם כיום. לדעתי, אם ערביי הרצועה רוצים לחיות חיים נורמליים, זה הפתרון, שאנחנו נהיה שם. אמר לי את זה בשעתו אחד מאותם ראשי ערים ברצועת עזה, שמאוחר יותר נרצח בידי אנשי החמאס".

איך משפיעה עליכם המציאות הביטחונית כאן בעוטף עזה?
"מאז שאנחנו פה, למעלה מ־60 שנה, אנחנו חיים במציאות כזו. אני עוד שכבתי במארבים כשהיו כאן ה'פדאיון' (מחבלים שחדרו לישראל ממצרים ומרצועת עזה בשנות ה־50 וה־60 - ע.ב.מ). זה קשה לומר שכבר התרגלנו לזה. גם חז"ל אמרו שארץ ישראל נקנית בייסורים, אז צריך לעמוד בייסורים האלה כמה שאפשר. אני אמנם לא מזוכיסט וצריך לנסות ולנטרל אותם. השורה התחתונה שאנחנו בונים יישובים, מקימים כאן משפחות".

נהנים מהפריחה
האווירה הפסטורלית שאופפת אותנו בעת הסיור בבוסתן של ראובן ואורה, כמו גם בחדר הצר בו הם מייצרים את הליקר מהפירות השונים, מוצאת את ביטויה בתחושותיהם של בני הזוג רוזנבלט. בטבעיות רבה קוטף לנו ראובן תפוז סיני ואת פרי הצבר. אורה מצידה קוטפת את פרח 'כובע הנזיר' וטועמת ממנו.

"לנכדה שלי", מציינת אורה, "יש יום הולדת בט"ו בשבט. לקחנו פעם את כל בני המשפחה ושתלנו פה שתילים. היום היא כבר בת 40 ואמא לשישה ילדים. יש פה כמה עצים שהיא שתלה. ט"ו בשבט זה באמת החג שלנו. מתחילה פריחה, מתחיל הלבלוב. אני קמה כל בוקר עם כוס קפה ונהנית ממראה העצים".

"שלא תהיה כל טעות", אומר ראובן, "למרות הכל, אנחנו חיים כאן חיים מאושרים וטובים. שלא יהיה לאף אחד איזה פתחון פה שאנחנו בכיינים. חיים פה וממשיכים לחיות פה".

והגיל לא עושה את שלו?
"מה פתאום. בכלל לא קשה. כיף כל יום. נהנים מהעצים, מהפרחים, מהמשפחה. צריך ליהנות ממה שיש ולהפסיק להתבכיין. אני קם כל בוקר, מתפלל, לומד קצת והולך לטפל בעצי הפרי שלי. אני רואה בנטיעת עצי פרי בארץ ישראל, עבודת קודש".

על קיר המחסן, שבעבר היה לול תרנגולות, בכניסה לבוסתן, תלויות תמונות של בני הזוג רוזנבלט עם נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס ז"ל, בעת שביקר במקום. ראובן רוזנבלט, שבמהלך השנים קשר קשרים עם מנהיגי המדינה, לא רואה שום פסול בכך שמכל אותם מנהיגים הוא בחר דווקא במי שלא מזוהה עם הצד הפוליטי שהוא משתייך אליו.

"שמעון פרס", מסביר רוזנבלט, "היה אורח שלי בהיותו נשיא. אין אצלי אבחנה בין יהודי ליהודי. נכון שהיו לו עמדות שאני לא מקבל אותן, הייתי מוכן להתווכח איתו אבל לא לריב איתו. אני תמיד מבחין בין ויכוח למריבה. אסור לריב. אני מוכן להתווכח עם השמאלן הכי גדול, אבל לא לריב אתו, ובסוף נפרד בתקיעת כף ובידידות".

יש לכם איזה עץ שהוא הפייבוריט שלכם?
"זה כמו שתשאל מי מהילדים שלנו הוא הפייבוריט שלנו. כולם היו בניי. אנחנו אוהבים את כל העצים בבוסתן באותה מידה. כולם זוכים אצלנו ליחס שווה".