עוזי טבו. "העולם דחף אותי לעבוד במוזיקה". צילום: הרצל יוסף

קסם התוף. כשעוזי טבו עוטה עליו את הג'לבייה ויושב באמצע המדבר ומתופף בדבקות על הדרבוקות בעיניים עצומות, הוא נשאב לאווירת השאנטי של המדבר שפרוש לפנינו. אפילו הרוח הקרה הנושבת מעל גבעת החבלנים, הסמוכה לבאר שבע, לא מונעת ממנו לתופף באצבעותיו בהתלהבות השמורה כנראה רק לו.

אין זה פלא. מהיום שהוא זוכר את עצמו, טבו קשור לכלי הקשה, בעיקר לתופים, קשר שכבר נמשך יותר מארבעה עשורים.

על סירים ומחבתות
טבו (48), תושב באר שבע, מוזיקאי שמתמקד ביצירת מוזיקה אתנית ומי שהקים לפני כ־15 שנה את להקת "ג'ויאה", נשוי ואב לארבעה ילדים. הוא נולד בבאר שבע ואת ילדותו העביר בשכונות ב' ו־ט'. את לימודיו הוא עשה בבתי הספר מקיף א' ומקיף ו' בעיר. בצבא שירת ביחידת הנדסה קרבית.

כבר בהיותו בכיתה ה', הוא נזכר, הוא החל לתופף על מערכת תופים.

למה דווקא תופים?
"אני לא יודע. מגיל מאוד צעיר התחברתי לתופים. עוד לפני שהיתה לי מערכת תופים הייתי מתופף על מחבתות, על סירים, על כסאות, כמעט על כל פריט שהיה בבית. בראייה לאחור, אולי זה בגלל שאמא שלי, שרצתה לבשל בשקט ושאני לא אפריע לה, הוציאה לי את כל כלי המטבח כדי שאוציא עליהם את המרץ שלי. זו היתה חלופה לחוסר במשחקים אחרים".

"מערכת התופים הראשונה שלי", הוא נזכר בחיוך, "היתה בכלל מורכבת משלושה שרפרפים. במקום מקלות תיפוף השתמשתי במסרגות של אמא שלי. כשמצאתי את המסרגות של אמא, זה היה בשבילי כאילו קיבלתי במתנה איזו חבילת ממתקים. אמא היתה מחביאה את המסרגות ובמשך שעות הייתי מחפש אותן כדי לתופף על השרפרפים. כשהייתי מוצא אותן הייתי מבסוט עד השמיים, מאלתר לי מערכת תופים ומתופף בכיף".

איך הגיבו בבית? לא חשבו שהבן קצת ירד מהפסים?
"ההורים קיבלו את זה בהבנה. אני לא זוכר שאי פעם ההורים שלי עצרו אותי מלתופף".

טבו. תופף על סירים בילדותו. צילום: הרצל יוסף

צלילים מבית אבא
בשנת 1977 שכל טבו את אחיו הבכור משה ז"ל שנפל בתאונת מסוק ליד קיבוץ גת. האח היה מכונאי מוטס במסוק שהתרסק. "נראה לי שההורים שלנו, שלי ושל אחי הצעיר, רכשו לנו את מערכת התופים הראשונה כדי שיהיה לנו במה להתעסק", הוא אומר.

"אני לא יכול לומר שזה היה סוג של התמודדות עם השכול ועם האסון שנחת עלינו, אבל העובדה שעם השנים הפכתי למוזיקאי ויוצר ואני משמח אנשים זה מבחינתי סוג של התמודדות עם המציאות הזו. אני מרגיש צורך להיות סביב אנשים שמחים. כך זה בהופעות, כך זה בקבלות פנים או בחתונות שאני מופיע. אני לא מתעייף מזה".

"יכול להיות שכאשר אני משמח אנשים, אני מתמודד עם השכול. אני מרגיש שהשמחה היא הייעוד שלי. בדיעבד, יכול להיות שהעיסוק במוזיקה הוא סוג של התמודדות".

טבו מנגן בעיקר מוזיקה אתנית והוא רואה ביוצרים כמו יאיר דלאל ושלמה בר מלהקת "הברירה הטבעית", הנחשבים לאבות המוזיקה האתנית בארץ, מודל לחיקוי ולהשראה. עם דלאל, הוא מציין, הוא מצוי בקשר ואף הופיע איתו בעבר, כולל הופעה ב'פסטיבל סמילנסקי' בעיר העתיקה בבאר שבע.

"הבחירה במוזיקה אתנית קשורה לדרך שעשיתי", הוא מדגיש. "אבא שלי המנוח אהב מאוד מוזיקה, בעיקר מוזיקה ערבית. הפייבוריטים שלו היו אום כולתום, פריד אל־אטרש, עבד אל־חלים חאפז, שהיו זמרים מצרים ידועי שם. ההורים שלי הם יוצאי מצרים. מבחינה מוזיקלית, אבא שלי היה שומע כל הזמן שירים מצריים".

"שלא ביודעין ספגתי את השירים האלה. אני זוכר שכשהייתי ילד ונסעתי איתו ברכב, הייתי מבקש ממנו לסגור את חלונות הרכב כדי שלא ישמעו בחוץ את השירים המצריים שבקעו מהרדיו שברכב. הייתי מתבייש בזה".

"הבחירה במוזיקה אתנית קשורה לדרך שעשיתי". צילום: הרצל יוסף

לא פשוט לגדול במציאות מוזיקלית כזו.
"האחים הגדולים שלי שמעו אז מוזיקה מערבית כמו 'לד זפלין' ו'דיפ פרפל'. ואני, כאח הקטן, שמעתי את המוזיקה הזו לא מעט. נטיתי יותר למוזיקה המערבית ואפילו הייתה לנו להקת רוק בתור ילדים. אבל אני לא יכול להתעלם כך שהמוזיקה האתנית חלחלה אל תוכי".

מתפרנס ממוזיקה
לאחר שהשתחרר מצה"ל יצא טבו לראות עולם. לא בדיוק טיול שלאחר צבא, אלא טיול שנמשך כמה שנים. שלוש שנים הוא שהה בארצות הברית, אחר כך טייל בדרום אמריקה וחזר ארצה כשהיה בן 27.

עם שובו לארץ חבש טבו את ספסלי אוניברסיטת בן־גוריון ועשה תואר ראשון במדעי ההתנהגות ובכלכלה. את לימודיו הוא מימן בזכות הופעותיו עם להקת "מתופפי המדבר". בין לבין ניגן טבו באירועים שונים והתחבר לתקליטנים מקומיים כדי לממן את הלימודים.

בשנת 2000 הקים את להקת "ג'ויאה" המונה חמישה נגנים שמאז מופיעה בלי הפסקה. ההרכב כולל את עוזי טבו עצמו על כלי הקשה, רגב אשכנזי על התופים, יבגני דווין על העוד, יגאל בן משה על הטאר, ורוני גנאור על הקמנצ'ה.

עם הקמת הלהקה נגוז החלום להיות כלכלן או איש מדעי ההתנהגות?
"כנראה שכבר לא אהיה כלכלן. גם לא נראה לי שאעסוק במדעי ההתנהגות. ההורים שלי חינכו אותי שאין פרנסה מהעיסוק במוזיקה. כל הזמן טפטפו לי שאין טעם לעבוד בתחום המוזיקה, שאי אפשר להתפרנס מזה, שעם עיסוק כזה אי אפשר להחזיק משפחה. בקיצור, עם מוזיקה לא הולכים למכולת. אבא שלי אמר לי עד ימיו האחרונים שעיסוק במוזיקה זה לא עתיד".

"האמת היא שהיום אני מרוויח פי ארבעה מהעיסוק במוזיקה ממה שאבא שלי עשה כשהוא היה בגילי", הוא אומר. "אבא שלי גם יצא לפנסיה בגיל 52. נראה לך שבעוד ארבע שנים אני לא אנגן? מבחינת ההורים, הם היו מעדיפים שאני אעסוק במשהו רציני יותר, במקצוע מכניס יותר. מה שהם חינכו אותנו אז זה לא רלוונטי להיום".

"העולם דחף אותי לעבוד במוזיקה. פשוט כך. בין לבין עבדתי בתחום הפרסום, אבל לאט לאט קיבלתי יותר ויותר הצעות עבודה בתחום המוזיקה, ולפני כ־15 שנים חל המפנה כשהכף נטתה לכיוון המוזיקלי".

טבו ולהקת 'ג'ויאה'. צילום: סלי פטל

סוגרים שבת
באותם ימים, לפני כ־15 שנה, קנה טבו כמה דרבוקות בשוק הבדואי בבאר שבע, העביר סדנאות תיפוף בעיר וגם הופיע בחתונות עם להקת מתופפים.

"הכי טוב להקים את העסק שלך, גם כשמדובר במוזיקה, במקום שמכירים אותך", הוא מדגיש. "אנשים רואים אותך בעיר שגדלת בה, שאתה חי בה. זה יתרון לא מבוטל. כשהקמתי את 'ג'ויאה' התברר לי שאין להקה כזו בכל הארץ. זה הרכב מוזיקלי שלא זוכה לשום תמיכה משום גורם ציבורי. אנחנו עצמאיים בשטח".

מה משמעות השם "ג'ויאה"?
"כשהקמתי את הלהקה חשבתי על שמחת האל. זה מה שהבזיק לי אז. אם היית שואל אותי היום, מן הסתם הייתי בוחר שם אחר ללהקה".

לפעילות המוזיקלית של טבו ועמיתיו ללהקה יש גם ערך מוסף. מדי סוף שבוע טבו ולהקתו מדרימים לקריית ההדרכה בצומת הנגב (עיר הבה"דים) כדי להנעים את כניסת השבת לכל החיילים שנשארים לעשות את השבת בבסיס.

"זו תוכנית שבניתי עם ראש מדור חינוך של עיר הבה"דים", מספר טבו, "הוא מנחה את האירוע ואנחנו שרים לחיילים שירי שבת. זה סוג של שליחות מבחינתנו. אנחנו מגיעים לבסיס לאחר ארוחת הצהריים של יום שישי ושרים לחיילים באולם המרכזי של הבסיס שירי שבת ונותנים להם הרגשה שהם כאילו מסובים לשולחן השבת. כל סוף שבוע אנחנו עושים את זה".

במהלך מבצע 'צוק איתן', מספר טבו, הוא ולהקתו עשו לילות כימים בגזרת עוטף עזה כדי לשמח את החיילים. "תפקדנו כמעט כמו להקה צבאית", הוא נזכר, "עברנו ממוצב למוצב בגזרה ושרנו לפני החיילים".

חוזרים לשורשים
בשנה האחרונה פועל טבו גם בתחום החינוכי. אחת לשבוע הוא עושה את דרכו מביתו בבאר שבע לכפר הנוער בניצנה, שם הוא מעביר סדנת תיפוף לתלמידים בדואים המתחנכים בכפר. במסגרת הפרויקט המיוחד הזה פועלת גם מגמה למוזיקה אתנית בניהולו של דודי יצחקי.

במגמה לומדים התלמידים הבדואים על המוזיקה הערבית והמזרחית ואת רזי הנגינה על כלים כמו עוד ודרבוקה. טבו מלמד את התלמידים הבדואים לתופף ולפרוט על כלי הנגינה שהפכו לנכס צאן ברזל במוזיקה המזרחית.

"יכול להיות שכאשר אני משמח אנשים, אני מתמודד עם השכול". צילום: הרצל יוסף

נשמע כאילו מוכרים כאן קרח לאסקימוסים כשיוצר יהודי מלמד בני נוער בדואים כיצד לנגן על כלים ששייכים לתרבות המזרחית־הערבית?
"זה מדהים. יש תחושה שאתה מעביר הלאה את מה שאתה יודע ומתמחה בו בלי קשר אם התלמידים שמולך הם בדואים, במיוחד כשזה קשור לתרבות שלהם. בני הנוער האלה מתרחקים מהתרבות שלהם וחשופים למוזיקה המערבית יותר מהמוזיקה המזרחית־ערבית. אני לא מרגיש את העניין היהודי־ערבי. אני מזמן לא שם. אני לא שופט אדם לפי המוצא שלו".

איך האינטראקציה ביניכם?
"האינטראקציה בינינו היא ממש טובה. אפשר אפילו לומר שהיא מושלמת. יש תלמידים שלא יודעים עברית ואני לא בדיוק שולט בשפה הערבית ואנחנו מתקשרים בצורה טובה. זו השנה הראשונה שהפרויקט הזה מתקיים, ובסוף שנת הלימודים נקיים מופע עם הרכבים מוזיקליים של תלמידי המגמה".

כמו מדיטציה
אם חשבתם שפרויקט מגמת המוזיקה של התלמידים הבדואים הוא יוצא דופן, תופתעו לשמוע שטבו מעביר סדנת תיפוף על תופים אפריקניים לבני נוער מהמגזר החרדי המתגוררים גם הם בפנימייה באזור הנגב.

כן, שמעתם נכון. "לחניכי אותה פנימייה אני מעניק שיעורי תיפוף על תופים אפריקניים. אני מחלק אותם להרכבים שונים בהתאם לסוג של התוף", הוא מסביר.
אין זה דבר שבשגרה שבני נוער חרדים מתופפים בתופים.

"אין דבר מוזר בעיניי. הם עדיין ילדים. הם לא רגועים. איתם זה יותר קשה. הם באו מעולם פחות טוב ממה שאנחנו מכירים, ואני כל שבוע מעניק להם שעה של לימוד על כלי מוזיקלי. זה כמו ללמד ילד לרכוב על אופניים. אלה שיעורים של אחד על אחד. אתה מעניק לו שעה של שקט ורוגע. אתה מקנה להם, כמו גם לבני הנוער הבדואים, ערכים של משמעת עצמית. המוזיקה היא סוג של מדיטציה".

יש לו חלום
ככלל, הפרויקטים המוזיקליים שטבו מעורב בהם הם לא שגרתיים. כך למשל הוא ולהקתו יוצאים למדבר כדי להופיע לפני חניכי תוכנית "תגלית", המביאה ארצה אלפי בני נוער מהקהילות היהודיות בארצות הברית. ההופעות האלה כוללות בעיקר שירים מהז'אנר הים־תיכוני, החל בשירי אריס סאן וזוהר ארגוב, וכלה במוש בן ארי.

לדברי טבו, "בני הנוער האלה מתלהבים מהשירים הללו. אנחנו עורכים את המופעים האלה במקומות מדבריים כמו חאן השיירות, כפר הנוקדים וחי נגב. זו תיירות מדברית לשמה שבמסגרתה אנחנו מופיעים. השירים האלה גורמים להם לקום ולרקוד והם מתחברים ונהנים למרות שהם בכלל גדלו על מוזיקה שונה לחלוטין".

מה באשר לתוכניות לעתיד? מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?
"החלום שלי הוא להקים בעיר העתיקה בבאר שבע מרכז למוזיקה אתנית. אני אוהב את באר שבע ורוצה להשקיע בה. לא כל כך מבחינה כספית, יותר מבחינה אומנותית. אני מרגיש שאני רוצה לתרום בתחום שלי".

מה מונע ממך להגשים את החלום הזה?
"אולי אני לא יודע איך עושים את זה. יש לי רעיון להקים בית ספר ללימודי מוזיקה אתנית באיזה מבנה בעיר העתיקה. זה קיים בירושלים. למדתי שלוש שנים במרכז למוזיקה מן המזרח בשכונת מוסררה בירושלים. אפשר לעשות זאת גם כאן".

"אני אשמח גם להקים כאן פרויקט שמרכז הרכבים מוזיקליים של בני נוער מקומיים. היתה פעם תקופה, לפני עידן האינטרנט והסמארטפונים, שבני נוער בעיר ניגנו וניגנו, והיו כאן המון הרכבים מוזיקליים. היום אתה כבר לא רואה את זה. החלום שלי הוא לנהל ולהפיק הרכבים מוזיקליים כאלה שיחוו את המוזיקה על כל צדדיה".