אילנה ואבישי אפרת. התאהבו בקסם המדבר. צילום: הרצל יוסף

כאשר מאיר אריאל המנוח כתב לפני למעלה מ־30 שנה בשירו "בצהרי היום" אודות שתיית פחית של צהריים במרכז המסחרי המאובק של ירוחם ועל התענוג שמתחיל בהליכה איטית ושקולה, ספק רב אם מישהו דמיין אז כי בבוא היום אפשר יהיה להתענג גם על אירוח יוצא דופן מסוגו בדמות גסטהאוס, שמחלונות החדרים שבו נשקפים נופי מדבר עוצרי נשימה.

אז נכון שירוחם תויגה במשך שנים כ"סוף העולם שמאלה" ושהגסטהאוס שהקימו בני הזוג אילנה ואבישי אפרת ממוקם ממש בסוף הרחוב, במקום בו מסתיימת שדרת הבתים ומתחיל המדבר הגדול, אבל ביקור בבית ההארחה אותו הם השיקו לפני כשמונה חודשים לא יכול להשאיר אותך אדיש.

לאורך רחוב הדקל ממוקמים בתי מגורים שהוקמו עוד בשנות השישים, רובם ככולם בני קומה אחת או שתי קומות. מצד אחד, בתי המגורים בשכונה הוותיקה, ומהעבר השני, המדבר הגדול והגבעה הלבנה, שבזכותה הוענק לגסטהאוס של בני הזוג אפרת השם white hill guesthouse" the", קרי, גסטהאוס הגבעה הלבנה. על פי הסלנג המקומי, שודרגה הגבעה והפכה ל"הר הלבן".

לכאורה, נדמה לך שאילנה ואבישי אפרת, זוג צעיר שבעוד כשלושה חודשים יהפכו להורים לבת, לקחו על עצמם הימור לא קטן וסיכון כלכלי עוד יותר גדול כשהחליטו להקים את בית ההארחה הראשון מסוגו בירוחם, כי מי בעצם יגיע דווקא לעיירה המדברית וינפוש דווקא בבית ההארחה הזה, שהיה פעם בית מגורים ישן והפך לפנינה.

מתברר שאת ההימורים והסיכונים אפשר להשאיר בצד. נכון לעכשיו, מודים אילנה ואבישי, הם לא מתלוננים. נהפוך הוא. המקום, בן ששת החדרים, שיכול לאכלס בו זמנית כ־20 אורחים, פעיל ושוקק חיים גם בימי החול וגם בסופי שבוע, והמתאכסנים בו יכולים ליהנות מהנוף המדברי ומהשקט של המקום, מה שלא תמצאו בהרבה בתי הארחה אחרים.

אילנה ואבישי אפרת. "רצינו מקום שבו נוכל לארח אנשים, שנחיה חיים של הכנסת אורחים". צילום: הרצל יוסף

"התאהבתי בירוחם"
אילנה (34) עלתה ארצה בהיותה בת שש מאוקראינה בגלי העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר בראשית שנות התשעים. את ילדותה ונעוריה בארץ היא עשתה בצפון הארץ, ליתר דיוק במועצה האזורית משגב. לירוחם היא הגיעה לפני 11 שנים במסגרת עמותת "איילים".

"למדתי בחיפה שנה אחת במסגרת אקדמית", היא מספרת, "והרגשתי שלימודי עבודה סוציאלית שם היו מאוד תלושים מהחיים שלי אחרי הלימודים וחיפשתי חוויה סטודנטיאלית משמעותית אחרת. רציתי משהו שישלב בין הלימודים והחיים בהרמוניה. חיפשתי גם משהו להתעסק בו בעשייה חברתית, להכיר את עם ישראל".

את ההיכרות המשמעותית הראשונה עם ישראל, כדבריה, היא עשתה במסגרת הלימודים במדרשת "עין פרת" בישוב אלון סמוך למעלה אדומים. מדובר בבית מדרש לבוגרי צבא ושירות לאומי ולסטודנטים בו מועברות תוכניות העוסקות ביהדות ובתרבות הישראלית. שם היא גם התוודעה לעמותת "איילים", שבאותם ימים התכוונה להקים כפר סטודנטים בירוחם.

"הבנתי", היא מספרת, "שבכפר החדש בירוחם יהיו גם דוברי רוסית, אז הרגשתי סוג של 'קול קורא'. זה נראה לי מגניב לחיות במדבר. בחיים שלי לא הייתי עד אז בירוחם, בקושי ידעתי איפה היא על המפה".

במהלך השנים עשתה אילנה אפרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב ותואר שני במינהל עסקים, אף הוא באוניברסיטת בן גוריון ומנהיגות חברתית ב'מכון מנדל'.

"בשנים הראשונות שלי בירוחם", היא נזכרת, "גרנו כאן בקהילה, עשינו עשייה חברתית. חשבתי שאני באה לעזור, ולמדתי שאני בעיקר באה לכאן ללמוד ולהיתרם. גיליתי כאן עיירה שהיא הכי מכניסת אורחים שהכרתי. זה בעצם היה הניצוץ למחשבה להקים מתי שהוא פרויקט אירוח בירוחם. ממש התאהבתי במקום הזה והרגשתי שדרכנו יצטלבו בעתיד".

לאחר שלוש שנות שהות בירוחם, עם סיום תוכנית כפר הסטודנטים, עזבה אילנה את העיירה ועברה להתגורר בבאר שבע, שם היא הכירה את אבישי, מי שיהפוך מאוחר יותר לבעלה.

"היה לי ברור", היא מטעימה, "שאני רוצה לעשות בבאר שבע משהו קהילתי. החלטתי שאני רוצה להקים משהו משלי, משהו ממה שספגתי בירוחם. הקמתי חנות יד שנייה בשכונה ד' יחד עם עמותת 'תור המדבר'. החנות הזו, 'רובשקה' על שם החולצה הרוסית, העסיקה כמה מתושבות השכונה והיו בה אירועי תרבות גם לתושבים הוותיקים וגם לסטודנטים שגרו בשכונה".

החנות הזו גם מהווה עבור אילנה ציון דרך משמעותי בחייה. בשכונה בה היתה החנות ממוקמת, שכונה ד', היא פגשה את אבישי, אחיה הצעיר של חברתה נעמי אפרת.

"הוא היה 'חנון' כזה", היא נזכרת בחיוך, "הוא למד כלכלה ומדעי המחשב. האחות שלו, שהיתה חברה שלי, ביקשה ממני כל הזמן שאעזור לו להשתלב בפעילות הקהילתית שלנו. הוא לא כל כך התלהב מזה וטען שהוא צריך ללמוד, עד שיום אחד הוא הזמין אותי לכוס קפה, והשאר זו כבר היסטוריה".

אבישי אפרת: "ברדיוס של כ־20 דקות נסיעה מאיתנו יש אין סוף של מסלולי טיול, יש פה חוות ויקבים, בירה מקומית, סדנאות כוכבים, וכמובן המבשלות של ירוחם. מבחינתנו, ירוחם זה מרכז העולם ומרכז המדבר". צילום: הרצל יוסף

חתונה קהילתית
אבישי אפרת (32) גדל בחיפה. את ילדותו הוא עשה בחוגי סיירות של הקרן הקיימת לישראל. במסגרת הטיולים הרבים שעשה באותם חוגים ועם משפחתו הוא הגיע גם לנגב, אך ירוחם לא היתה כלולה אז במפת הטיולים שלו. הוא עשה גם שנת שירות במסגרת חוגי הסיירות של הקק"ל בבאר שבע. הוא התגורר אז בשכונה ד' בבאר שבע והדריך גם בבירת הנגב, באופקים ובשדרות.

"בשנה הזו שגרתי בבאר שבע", הוא מודה, "זו היתה בעצם הפעם הראשונה שפגשתי אנשים שהם לא האוכלוסייה שאותה הכרתי בילדותי ובנעוריי. הופתעתי ומאוד אהבתי את זה".

את שירותו הצבאי עשה אבישי אפרת ביחידת 8200. כשפשט את המדים, כך הוא מדגיש, היה לו ברור שהוא הולך ללמוד באוניברסיטת בן גוריון. הוא החל ללמוד כלכלה ומדעי המחשב.

"די מהר", הוא מספר, "הבנתי שמדעי המחשב זה לא בשבילי. בכל זאת, סיימתי את הלימודים, אבל הבנתי שאני לא הולך לעסוק בתחום הזה. תוך כדי ניסיתי להיות מעורב במה שקורה בשכונה ד' ודרך זה גם הכרתי את אילנה. אחרי שנתיים ביחד, היא שיכנעה אותי לעבור לירוחם לפרק זמן של שנתיים, לא משהו מחייב".

לא רק שעברתם לירוחם, אלא אפילו התחתנתם כאן?
"נישאנו בחתונה מיוחדת באגם ירוחם לפני ארבע שנים. רצינו להתחתן במקום שמרגיש לנו הכי ביתי. ההורים שלנו, באופן די מפתיע, לא התנגדו למהלך הזה. הם אפילו חשבו שזה רעיון מעולה".

"זו היתה חתונה שהפקנו בעצמנו, עם כסאות ושולחנות שהבאנו מהמתנ"ס המקומי, את ציוד ההגברה הבאנו משדה בוקר ואת הצלם, שאנחנו מכירים, הבאנו מבאר שבע. אספנו את כל האנשים המוכשרים שאנחנו מכירים ונעזרנו בהם".

את חתונתם הם מגדירים כ"חתונה חילונית" שמחוברת למסורת. "לא התחתנו דרך הרבנות. את האישור על יהדותה של אילנה קיבלנו שבועיים לפני מועד החתונה וזה כבר היה מאוחר מדי כדי לשנות את המועד".

מכניסי אורחים
במשך שנתיים התגורר הזוג הצעיר בירוחם. אבישי עבד בחברה הכלכלית של ירוחם, סיים את לימודיו, תוך שהוא ואשתו הטרייה מחליטים שתם מבחינתם הפרק הירוחמי ושהם עוברים חזרה לעיר הגדולה.

בני הזוג אפרת עברו אז לירושלים, שם מתגוררים מרבית חבריהם. זה לקח להם בדיוק שנה וחצי להבין שהם, כהגדרתם, לא מוצאים את עצמם בעיר, וכי הגיע העת לחזור לירוחם, לא רק כדי לגור בה, אלא גם כדי לממש את חלומם להקים כאן בית הארחה.

"זה סוג של קומונה, של קיבוץ קטן". צילום: הרצל יוסף

"עשינו הרבה שיעורי בית בנושא הזה", מספר אבישי, "הסתובבנו בהרבה הוסטלים ובתי הארחה ברחבי הארץ. היינו באילת, בחיפה, בירושלים ואפילו הגענו לאתונה שביוון, ובסוף החלטנו ללכת על ירוחם".

נשמע מעט הזוי, לא?
אילנה: "רצינו להקים גסטהאוס, גם לקראת הרחבת המשפחה שלנו. זה סגנון החיים שאנחנו רוצים לחיות בו. רצינו מקום שבו נוכל לארח אנשים, שנחיה חיים של אירוח, של הכנסת אורחים".

מהיכן שאבתם את הרעיון הזה?
"היינו בגיאורגיה לאחר החתונה ושם נחשפנו לאירוח משפחתי. ממש 'נגנבנו' על זה. אירחו אותנו שם כאילו היינו הילדים שלהם. הכל מאוד ביתי ובני המשפחה מתערבבים עם האורחים. גם ביוון פגשנו סגנון של אירוח מאוד לבבי והחלטנו שאנו מאמצים את הרעיון הזה".

"הרעיון להקים את הגסטהאוס דווקא בירוחם", מציינת אילנה אפרת, תוך שהיא מכינה לנו תה מהביל מלווה בלחם כפרי עליו מרוחה ריבה תוצרת מקומית, "משלב בתוכו את היכולת שלי לעצב את המקום על פי הרצון שלי והיצירתיות שלי. יש פה גם קונספט עיצובי מגניב וגם התעסקות עם אנשים שאתה מארח אצלך. ברגע שהחלטנו שאנו מקימים את הפרויקט הזה בירוחם, אז יש פה גם אלמנט חברתי".

בכל זאת, ירוחם היא לא האטרקציה התיירותית המקובלת. סוף העולם שמאלה, כבר אמרנו? אולם אבישי ואילנה אפרת הרגישו שלהקים גסטהאוס באילת זה הימור גדול יותר מאשר בירוחם.

"שם יש יותר תחרות וכולם הם 'שועלי תיירות' ויכול להיות שהם עובדים עלינו", מספר אבישי. "גם לעבור לאילת או ליוון זה הימור הרבה יותר גדול מאשר לבוא לירוחם. דווקא פה הרגשנו שזה הרבה יותר טבעי לנו".

"היה ברור לנו שירוחם היא במיקום מושלם ברדיוס של כ־20 דקות נסיעה מאיתנו יש אין סוף של מסלולי טיול, יש פה חוות ויקבים, בירה מקומית, סדנאות כוכבים, וכמובן המבשלות של ירוחם. מבחינתנו, ירוחם זה מרכז העולם ומרכז המדבר. יש לא מעט אנשים, גם מהארץ וגם מהעולם שרוצים לחוות את המדבר הישראלי ומשהו תרבותי. הם מוצאים את זה כאן".

אילנה אפרת: "היינו בגיאורגיה לאחר החתונה ושם נחשפנו לאירוח משפחתי. אירחו אותנו שם כאילו היינו הילדים שלהם. הכל מאד ביתי ובני המשפחה מתערבבים עם האורחים. החלטנו שאנו מאמצים את הרעיון הזה". צילום: הרצל יוסף

לפני כשמונה חודשים נחנך הגסטהאוס של אילנה ואבישי אפרת. כבר בכניסה לבית, אתה קולט שמדובר כאן במשהו יוצא דופן ככל שאתה מדמיין לעצמך גסטהאוס באיזו מדינה אירופית, למשל או איזה צימר בצפון הארץ.

בחצר הבית אתה פוגש בריהוט גן ישן, כך גם בסלון הבית ובחדרי האירוח. מרבית הרהיטים כאן, מדגישים אילנה ואבישי, נרכשו בשוק הפשפשים ובחנויות יד שנייה. האהילים, הם מציינים, נרכשו, בניגוד לשאר הפריטים בבית, ב'איקאה'. פריט שצד את עינינו היה דווקא ה'לוקר' בחדרי האירוח. המקום שאמור להיות מעין הכספת של האורח, בה הוא שומר את הפריטים היקרים והחשובים לו, הוא לא אחר מאשר ארגז עץ ישן הצבוע בצבעים שונים. תודו, ש'לוקר' כזה לא תמצאו בשום גסטהאוס אחר על פני הגלובוס.

כמו בקומונה
כ־200 אלף שקל השקיעו אילנה ואבישי אפרת בהקמת פרויקט האירוח המיוחד הזה. "המקום", מציין אבישי, "פעיל כל הזמן. מאות אורחים יש לנו בכל חודש, בהם גם הרבה תיירים מחו"ל. יש פה מגוון רחב של מתארחים, משפחות שבאות לסוף שבוע, מטיילים ותיירים שפשוט יורדים בתחנת האוטובוס הסמוכה לנו ומגיעים לכאן. מתארחים כאן אלה שמעדיפים לטייל ולחוות את המדבר ולאו דווקא להשקיע בלינה במלון יוקרה".

אפרופו השקעה בלינה, המחירים בגסטהאוס של בני הזוג אפרת נעים בין 100 שקל ללילה ל־390 שקל ללילה, בהתאם לסוג החדר, כולל ארוחת בוקר.

"את הבית הזה", מספרת אילנה אפרת, "מצאנו די במקרה. היינו קודם במשא ומתן על איזה מבנה תעשייתי במרכז המסחרי של ירוחם. חיפשנו גם בית בשבילנו וראינו את הבית הזה שהיה בעבר בית מגורים, שהוא האחרון ברחוב לפני המדבר. זה קסם לנו ובחרנו בו".

"המקום אינטימי וכולם יושבים עם כולם. כולם מבשלים ביחד במטבח המשותף. אורחים שמתקשרים ושואלים אם יש כאן פרטיות או אם יש מטבח בחדר, אנחנו משיבים להם שזה לא הכיוון. כאן הרעיון הוא שאתה בא לגסטהאוס כדי לשים את הראש ולישון. זה סוג של קומונה, של קיבוץ קטן".

תוכניות לעתיד? מה אתם רוצים לעשות כשתהיו גדולים?
"אנחנו כבר גדולים. הפרויקט העתידי הכי חשוב מבחינתנו הוא הולדת בתנו הבכורה שצפויה לצאת לאוויר העולם בעוד כשלושה חודשים. היינו רוצים לפתוח הוסטל נוסף באיזה שהוא מקום בנגב. אנחנו נישאר פה ונפעיל בעזרת צוות שנכשיר לכך את ההוסטל הנוסף".

"יש משהו באזור הזה, שאנחנו מרגישים, בגלל החיבור שלנו למקום הזה, שאנחנו יכולים להגשים פה את כל החלומות שלנו".

יכולים להגשים את כל החלומות. צילום: הרצל יוסף