אשר קשר //

בחור המזוקן שישב לצד רעייתו ונענע עגלת ילדים בכיכר רמב"ם ברמת גן נראה מופתע. אדם מבוגר, חובש כובע קסקט שתחתיו קוקו לבן וזקן עבות, פנה אליו באמצע יום חול שגרתי בהצעה מוזרה: "תרצה שאצייר אותך?".

נצר. "לא החזקתי מעמד בעבודות" | צילום: תומי הרפז

הבחור חייך במבוכה ולא ידע כמובן שהאיש שמולו, שמסתייע במקל הליכה ארוך בגלל צליעתו, הוא מיכאל נצר, צייר קומיקס בעל שם עולמי שעבד בחברת מארוול (הנחשבת לפסגת החלומות של כל ציירי הקומיקס ואחראית לדמויותיהם של ספיידרמן, באטמן, וונדר וומן, אקס מן ועוד שלל גיבורי־על).

הוא גם לא ידע שנצר נולד בארצות הברית למשפחה ממוצא דרוזי, הגיע לישראל במלחמת לבנון הראשונה מכפר דרוזי סמוך לביירות, גר בקיבוץ, התגייר, התחתן, עבר לגור בהתנחלות עפרה שבשטחים והביא לעולם חמישה ילדים. 

הצעיר גם לא ידע שהאיש בעל עיפרון הפחם יצא לא מכבר למסע נדודים של שנה ברחבי הארץ והוא עובר מעיר לעיר ומכיכר לכיכר, מצייר עוברים ושבים ללא כל תמורה, ישן על הדשא בשק שינה שהוא פורס עליו ואחר כך עובר אל היעד הבא. בינתיים הספיק לצייר בים המלח ובכינרת. משם עבר לחיפה, לאשקלון ולשדרות. עתה הגיע תורו של אזור המרכז.

אף שלא ידע הצעיר מי העומד מולו הוא נעתר לבקשה, והצייר שלף מיד את העיפרון ויצר רישום מדויק של פניו. במשך 20 דקות הם ישבו יחד על ספסל בשולי הכיכר, ובזמן הזה הספיק האיש לשפוך את לבו.

"ככה מכניסים שמחה לאנשים אמיתיים. ככה מגלים נשמות חדשות ומתחברים אליהן", הסביר נצר אחרי שנפרדו השניים בחיבוק אמיץ של ידידים ותיקים.

בגיל 20 עבד במארווין, אימפריה של גיבורי על | המחשה: shutterstock

גיבור־על שחלה בפוליו

בין ציור לציור מלטף נצר (63) את זקנו המרשים ומתרצה לגולל את סיפור חייו המפותל. הוא נולד בשם מייקל מנצור נאסר בדטרויט, מישיגן. אביו, עאדל נאסר א־דין, דוקטור דרוזי לפילוסופיה שעבד רוב חייו במפעל של פורד, נשא לאישה את אדל גאזאלי, שהוריה הגיעו מהכפר חצביה שבדרום לבנון.

כשהיה בן שמונה חודשים חלה מייקל בפוליו והיה משותק חלקית במותנו השמאלית וברגלו. לאחר ששהה שנתיים בבתי חולים החליט אביו לשלוח אותו ואת אחיו הגדול בלוויית אמם להתחנך בכפר הלבנוני דיר קוביל, הכפר שגדל בו, והבטיח שיצטרף אליהם בהמשך.

"הוא מעולם לא הגיע", נזכר נצר, "ואחרי 11 שנים לאימא שלי נמאס מלבנון והיא החזירה אותנו לדטרויט והתגרשה מאבא שלי"

אתה זוכר משהו מהזמן שגרת בדיר קוביל?

"הייתי ילד די בודד. זה לא היה מקום פשוט לגדול בו. אולי בגלל הצליעה שלי לא שיחקתי עם ילדים אחרים. יום אחד דוד שלי הביא לי מחו"ל חוברת קומיקס של באטמן, והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ואפילו הייתי טוב בזה. בשנת 1967, כשחזרנו עם אימא לארצות הברית, ציירתי בעצמי קומיקס ופרסמתי אותו בכמה מקומות".

אחרי לימודיו באוניברסיטת ויין במישיגן פגש נצר את אמן הקומיקס האמריקני הנודע ניל אדמס בכינוס קומיקס בדטרויט. בשנת 1975, והוא בן 20 בלבד, עבר לניו יורק והצטרף ל־Continuity Studios של אדמס, ושם דרך כוכבו.

"עבדנו קשה והרווחנו מעט כסף, אבל זאת הייתה תקופה נהדרת של יצירה", הוא מספר. "עשיתי עבודות פרטיות, אבל גם איירתי ל־DC קומיקס דמויות של גיבורי־על וגם דמויות שונות למארוול קומיקס. אנשים החמיאו לי מאוד ואהבו את מה שעשיתי. הם אמרו שהדמויות שלי מלאות חיות, הרבה יותר משל אמני קומיקס אחרים".

נשמע נהדר.

"יכול להיות שככה זה נשמע, אבל ככל שחלף הזמן הרגשתי תסכול. היינו מעשנים המון, לא היה עמוד קומיקס שלא גלגלנו עליו ג'וינט. זה עוזר לפתוח את התודעה, אבל לפעמים זה עושה הרבה יותר מזה, כי בהדרגה הכול נראה לי די עלוב ומיותר. לא הבנתי מה אני עושה שם בכלל, הרגשתי שאני חייב לתרום לעולם הרבה יותר מקומיקס".

מסע של חיפוש עצמי

כשהיה בן 22 יצא נצר לקליפורניה כדי לחפש אחר הייעוד שלו בעולם. "נסעתי לשם בטרמפים כי חיפשתי את הדרך הקשה להגיע לשם", הוא אומר. "כשהגעתי לקליפורניה נכנסתי לכנסייה בסקרמנטו, לקחתי משם ספר תנ"ך, עליתי אל ההרים והתחלתי לקרוא מההתחלה כדי להבין מי אני.

"אני רוצה להיות הכי אישי עם מי שאני מצייר" | צילום: תומי הרפז

"מעולם לא הייתי מחובר לשום דת. מה שסקרן אותי היה אלוהים. מגיל צעיר שמעתי אנשים נושאים את שם האלוהים ותהיתי מי זה האלוהים הזה שכולם מדברים עליו, כי הוא בטח חשוב מאוד.

"בתקופה ששהיתי על ההר קראתי בקפידה עד שהגעתי לספר דניאל, והוא הפך את החיים שלי. במיוחד פסוק אחד שינה את חיי מעתה והלאה: "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, הָעֹמֵד עַל-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא, וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר".

מיכאל הוא שם נפוץ מאוד. זה לא חייב להיות דווקא אתה.
"אבל לי זה היה סימן. חשבתי שזה נכתב בשבילי וזה היה סימן למה שעליי לעשות".

מה היה עליך לעשות?

"להגיע לארץ ישראל ולהכיר את העם היהודי מקרוב. האמנתי שהתשובות לשאלות הקיומיות שהציקו לי נמצאות ביהדות, שהשורשים שלי נמצאים בעם ישראל. לכן ממש לא הופתעתי כשגיליתי מסבתא שלי כמה שנים אחר כך שהיא בעצם יהודייה, ובעיירה חצביה שבה היא גדלה הדרוזים והיהודים התערבבו זה בזה".

כששב נצר לניו יורק חשבו אנשים שהוא השתגע. "ואולי הם צדקו, אבל זה היה בסדר גמור מבחינתי", הוא אומר. "המשכתי לעשות קומיקס וניסיתי לחסוך כסף לנסיעה לישראל. באיזשהו שלב נשברתי והייתי חסר בית בסנטרל פארק כמה חודשים".

מביירות לקיבוץ רביבים

בשנת 1981 איתר אותו אחיו הגדול מסתובב בין חסרי הבית בסנטרל פארק וביקש ממנו לנסוע לסעוד את אביו החולה שעבר להתגורר בכפר ילדותו בלבנון.

"בקרב מעריצי הז'אנר השם שלי עדיין מוכר" | צילום: תומי הרפז

"זאת הייתה הזדמנות פז בשבילי להגיע לישראל סוף־סוף", הוא מספר. "אמרתי לעצמי שבעזרת הכרטיס שאבא שלי שולח לי אבקר אותו כמה חודשים ואז אסע ליוון או לקפריסין ומשם אגיע לישראל".

ואולם הביקור הקצר התארך לשנתיים. "בכל פעם שרציתי לעזוב אבא שלי אמר שהוא חווה התקף לב. בינתיים הסתיימה ויזת השהייה שלי, ובשום מקום לא יכלו לחדש לי אותה כי כל המשרדים היו סגורים בגלל המלחמה. עברתי לביירות לכמה חודשים ועבדתי שם כגרפיקאי. כשנמאס לי לקחתי מונית לצידון ומשם הגעתי לישראל".

נצר נשלח לקיבוץ רביבים עם אמנים אחרים. במשך שנה וחצי התגורר במקום, עבד ולמד עברית. כשלא הצליח להוכיח את שורשיו היהודיים עבר גיור.

באחד הימים פגש את ישראל הראל, עורך עיתון "נקודה", והוא שכנע אותו לעבוד כגרפיקאי ולעבור ליישוב עפרה. כמנהגו אמר נצר "כן" ויצא לעוד הרפתקת נדודים. בעפרה הוא הכיר את אורי אורבך ז"ל, והשניים הפכו לחברים קרובים והביאו לעולם את גיבור־העל הישראלי הראשון: נצר צייר אותו, ואורבך העניק לו את השם "אורי־און".

"הוצאנו כמה חוברות של 'אורי־און'", אומר נצר, "אבל זה לא הצליח, למרות שיש קשר הדוק בין קומיקס ליהדות".

תסביר.
"היוצרים הראשונים והעיקריים של הקומיקס האמריקני היו יהודים. בלא־מודע יש מוטיבים יהודיים בכל אחד מגיבורי־העל. יוצרי דמותו של סופרמן היו שני בחורי ישיבה לשעבר, ג'רי סיגל וג'ו שוסטר.

"הקומיקס מושפע מסיפורי התנ"ך, והדמות שהם יצרו, שהיא קצת נעבעכית בחיי היום־יום שלה, נותנת דוגמה אישית כדי שהאנושות תלמד ממנו באמצעות הבחירה החופשית בטוב. אפילו בוונדר וומן יש משהו מהאם היהודייה. לא מפתיע שהם בחרו בגל גדות לגלם את הדמות שלה בקולנוע''.

למה אתה לא יוצר קומיקס בישראל?

"באופן עקרוני הייתי יכול אפילו להרוויח מזה הרבה כסף. חנויות במגזר החרדי מלאות חוברות מצוירות, אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות. אני מנותק מהתחום היום. בכלל, נדיר שהיו לי עבודות קבועות. לא החזקתי מעמד במקומות עבודה. העבודה האחרונה שעשיתי לפני שבע שנים הייתה סאטירה על 'הנוקמים'. רציתי לעזור בפרנסה וניסיתי לחזור לזה, אבל לא הלך לי. בקרב מעריצי הז'אנר השם שלי עדיין מוכר ואני מוזמן להרצות בפסטיבלים של קומיקס בישראל".

פה ושם בארץ ישראל

בעפרה הכיר נצר את אילנה, והשניים התחתנו והביאו לעולם את אשרת (31), את רות (28), את דניאל (25), את אורלי (23) ואת נעמה (21). היום הוא גם סבא לשישה נכדים.
"לא הייתה להם ילדות קלה", הוא מודה.

"לא ממש הייתי אבא נורמטיבי. הייתה פעם אחת שלא התאפקתי ובאמצע תפילה באחד החגים בבית הכנסת בעפרה רצתי לארון הקודש וצעקתי את הפסוק מספר דניאל והכרזתי שהגאולה קרובה".

מה חשבו עליך בעפרה אחר כך?
"רוב הזמן השתדלתי להתנהג כראוי, ואנשים שכחו מזה במשך הזמן, אבל בפנים זה המשיך לבעור בי. ידעתי שיש לי בשורה לעם ישראל, אבל הבנתי שאני חייב ללמוד יהדות ולהבין בזה מעט יותר כדי שאוכל להסביר את מה שעל לבי ביתר קלות וכיאות".

והמשכת לחשוב שממך תבוא גאולת עם ישראל?
"השתדלתי לשמור את זה לעצמי. אנשים נהגו להביט בי בצורה מוזרה כשהייתי מדבר על זה".

בינתיים נצר קולט בזווית עינו את מיכל (26) שיושבת על ספסל מרוחק בצדה השני של הכיכר ומעשנת סיגריה. הוא צולע לעברה באטיות ומציע לה בחיוך לצייר אותה. היא נבוכה, אבל מוחמאת מההצעה ומתרצה.

"קשה לי להיות בבית הרבה זמן. אני מרגיש טוב יותר עם עצמי כשאני בחוץ, במסעות שלי ברחבי המדינה", הוא אומר. "ככה אני סופג אוויר ונשמה וגם מכיר אנשים טובים, מכיר את עם ישראל", הוא מסביר. "אני רוצה לפגוש אנשים ולדבר איתם. כשאתה מצייר מישהו אתה במצב הכי אישי איתו. הוא יודע שאני רואה את הפנימיות שלו, אז אין לו מה להסתיר".

ולמה אתה לא לוקח כסף?
"כי כסף הופך את זה לעסק וזה לא אישי, ואני רוצה להיות הכי אישי עם מי שאני מצייר. יש לי חבר בשם ידידיה שמצטרף אליי והוא לוחץ עליי לקחת כסף לפעמים, לפחות כדי שאוכל להגיע למקום הבא במסע שלי בארץ ישראל.

"אנשים נחמדים מאוד ונותנים גם ככה. אני לא מבקש. כששואלים אני אומר, 'מה שבא לכם'. ואיפה אני מוצא אוכל? הוא בא אליי בעצמו".

אתה עדיין מאמין שאתה בשליחות האל בעקבות מה שקראת בספר דניאל?
"ברור. זה מה שמניע אותי".