להיות עם חופשי
דוד פורטל, יועץ אסטרטגי וחבר מועצת עיריית אופקים, סבור שאסור לנו לשכוח את ההיסטוריה שלנו

דוד פורטל. שום דבר אינו מובן מאליו. צילום: הרצל יוסף

מאין באנו ולאן אנו הולכים | על פי "בכל דור ודור"
עבדות מצרים היתה שואה לכל דבר, מאות שנים של גלות, גזענות, עבדות, רצח והתעללות מתמדת. גם ללא דמיון פרוע ניתן לומר כי לולא יציאתנו הפלאית, היינו היום אחלה חומר לכתבות סי.אן.אן בנוסח מסמך אנושי מרתק - עם עתיק המצוי בתנאי עבדות זה אלפי שנים. לא פעם דמיינתי בחלחלה את כריסטיאן אמנפור מסכמת את מצבנו הטראגי במבט נוגה למגיש באולפן.

דמיינו כמה רע יכול היה להיות, כמה פוטנציאל אנושי מרגש בתחומי הרוח, המדע, הרפואה, החדשנות והמדינאות יכול היה להירמס תחת סבלות מצרים. כמה העולם היה מפסיד אותנו. לעולם לא נוכל להעריך את מתנות חיינו ואת חיינו עצמם לולא נבין ששום דבר אינו מובן מאליו. לא נוכל לטרוף את החיים אם לא נבין ונחוש כי אנו עלולים לאבד אותם ואת איכותם.

הסכנה ביציאת מצרים היתה מוחשית. היא היתה בזמן פציעות. בסדר היום היהודי מצוינת יציאת מצרים שש פעמים, לא פחות. הזיכרון הוא הגישה הנכונה לחיים בעיני היהדות, גישה מאין באנו וכמה רע יכול היה להיות.

כשאדם מחובר להיסטוריה שלו הוא אינו מתעופף למחוזות נטולי חמצן וגדושי שיגעון גדלות וקבלת כל טוב ומתנה כמובנים מאליהם. הוא אדם ולא יציר כפיהם של האגו וכפיות הטובה.

תשאלו ניצול שואה מה ערכן של שלוש ארוחות ביום. תבררו עם נתן שרנסקי וג'ונתן פולארד, מהו ערכו של חופש. תשאלו את מרים פרץ על ילדיה שנפלו בקרב, ואת הסבים והסבתות שלכם שחוו גלות אכזרית בארצות ניכר על מה זה להיות עם חופשי בארצו.

'בכל דור ודור' היא גישה לחיים. שום דבר אינו מובן מאליו, שום דבר לא מגיע לנו. בל נשכח מאיפה באנו ולאן אנו הולכים.

חיבוק משפחתי
מירה ורקר, מנהלת גיוס משפחות אומנה ותקשורת - מכון סאמיט ותושבת מיתר, קוראת לכם לעסוק בנתינה ולדאוג לחסרי הבית

מירה ורקר. יציאה מחושך לאור. צילום: הרצל יוסף

לפתוח את הלב | על פי "והגדת לבנך ביום ההוא"
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא הילד שחילצו ממציאות בעייתית לחירות ולעתיד טוב יותר. והגדת לבנך ביום ההוא כי חייב אדם להנחיל את ההוויה הזאת לבניו ולבנותיו על מנת שגם להם תהיה הרגישות החברתית לסייע לאחר שנמצא במצוקה. הרי ידוע שחינוך נותנים באמצעות דוגמה אישית ולא באמצעות הטפה.

לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא אלא אף אותנו גאל עמהם. לא את ילדי האומנה בלבד אנחנו גואלים כאשר אנחנו פותחים בפניהם את ביתנו ואת ליבנו ומעניקים להם את ה'ארץ המובטחת', עתיד חדש של חירות ושל הזדמנויות, אלא גם את עצמנו מעצם המתנה שאנחנו מעניקים לעצמנו ולילדינו מעצם הדוגמה האישית שאנחנו מעניקים להם.

לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה. לפיכך אנחנו רוצים להודות לאלוהים וליקום על שנתן לנו את האפשרות הזאת לעסוק בנתינה מדי יום כלפי ה'אני' הפנימי שלנו, כלפי האחר וכלפי הסובבים אותנו.

הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה. מהות האומנה היא יציאה מחושך לאור, מסיכון לסיכוי, מייאוש לתקווה ומריקנות למהות. גם עבור ילדי האומנה וגם עבור הורי האומנה.
ונאמר לפניו שירה חדשה, הללויה.

היהודי הנודד
השופט בדימוס יוסף אליעז, תושב להבים, כתב על הישראלים היורדים מהארץ

השופט בדימוס יוסף אליעז. היהודי הנודד. צילום: הרצל יוסף

שיר על סיר | על פי "בצאת ישראל ממצרים"
בצאת ישראל ממצרים
יצא עמו גם ערב רב.
נושא טעם בשר בקרביים,
הטעם לא נידף עד עכשיו.

יצא אז העם ממצרים,
אך מצרים נותרה בליבו.
סיר הבשר בין ערביים,
עוד מעורר געגועים בקרבו.

אחרי אלפים שלושת
הוא עדיין להוט אחרי סיר,
ונוכל לומר ביבושת:
בליבו נותר עבד, אסיר.

הקים מלכות, נבצעה לשתיים,
ישראל נפרדה מיהודה.
גלה העם פעמיים,
כיצד שרד? זו חידה.

חלפו בגולה אלפיים שנים,
ידע העם סבל, רדיפה ומוות.
לא קדמו את פניו זרי שושנים,
נותר העם המוכה בן אלמוות.

שב עם לארצו והקים מדינה,
כבר חסונה, חוגגת שבעים.
אך צמחים שוטים בגינה,
סיר הבשר בחו"ל כה טעים.

יורדים ישראלים מן הארץ,
בפיהם שבעים טעמים.
לא עומדים מנהיגינו בפרץ,
מול הגעגוע לאותו סיר טעים.

יצא עמנו ממצרים,
מצרים נותרה בו, אני עד.
'לך לך' מאז בראש, ברגליים
נותר אותו 'גן' - "היהודי הנודד".

כולנו ביחד
בן מורג מבאר־שבע, חבר הצוות המוביל של תחום הקהילה בארגון "ארץעיר", כותב על ליל הסדר שמאחד את כולם סביב שולחן אחד

בן מורג. נהנה מהחברותא. צילום: הרצל יוסף

הסביבה ואנחנו | על פי "מה נשתנה"
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שברוב הלילות אנו אוכלין בצק תעשייתי,
הלילה הזה - אוכל ביתי של אמא.

שברוב הלילות אין אנו אוכלין כמעט ירקות,
הלילה הזה מלא בירקות וגם מרור.

שברוב הלילות אין אנו מנשקין את סבתא
אפילו פעם אחת. הלילה הזה - שתי פעמים!

שברוב הלילות אנו אוכלין מול הטלוויזיה,
הלילה הזה - כולנו מסובין.

שברוב הלילות אנו חושבים בעיקר על עצמנו,
הלילה הזה - מפנקין את כולן.

שברוב הלילות אנו אוכלין בחד פעמי,
הלילה הזה - חושבין על הסביבה.

שברוב הלילות אנו מודאגים מאיפה יבוא הכסף,
הלילה הזה, זה לא משנה.

שברוב הלילות אנו שרים רק במקלחת,
הלילה הזה - שרים ביחד!

המכות שהפכו לברכות
דווקא בגלל היותנו גרים במצרים, ד"ר שלומית גיא, חוקרת ספורט, מאמינה שעלינו לכבד את הגרים שחיים כיום בקרבנו ולהתייחס אליהם באנושיות

ד"ר שלומית גיא. ללמוד מהעבר. צילום: הרצל יוסף

עשר הברכות | על פי "עשר המכות"
חג הפסח מסמן יציאה מעבדות לחירות. כפי שנענשו המצרים בעשר מכות, כך זכינו אנחנו היום ליהנות מברכות. מעכשיו אימרו: עשר ברכות ניתנו לנו כאזרחים חופשיים במדינת ישראל ואלו הן:
1. מים נקיים זורמים במקורות המים.
2. בריאות ואריכות ימים.
3. ביטחון.
4. מזון.
5. היגיינה.
6. קורת גג.
7. אור.
8. אהבה.
9. שפע של אפשרויות בחירה.
10. המשכיות הדור.

המצרים טעו לחשוב שלמעשים שלהם לא יהיה מחיר. אנחנו היהודים, לעומתם, מצווים בכל דור ודור לראות את עצמנו כאילו יצאנו מארץ מצרים. אולם דווקא מול הברכות של העולם הזה, אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים כי גרים היינו בארץ מצרים.

עבורי זה אומר שיש להתייחס לגרים שחיים בקרבנו כפי שהיינו רוצים שהמצרים יתייחסו לאבותינו. גם לגרים שחיים בקרבנו היום יש זכות בסיסית למים נקיים, להיגיינה, לבריאות טובה, לבית, לשפע, להגנה, לביטחון, למזון, לאור ולהמשכיות הדור.

אני מאחלת לנו שלעולם לא נישא גוי אל גוי חרב, כי רק אהבה, חמלה ודרך ארץ ייזכו אותנו בכל הברכות שקיבלנו בעולם הזה.

להישאר כאן
פרופ' דב בהט מעומר, לשעבר רקטור אוניברסיטת בן־גוריון, כותב על האמיצים שבדמם קנו ארץ

פרופ' דב בהט. לא נכנע לרוח קדים. צילום: הרצל יוסף

הנגב הצפוני | על פי "ברוך שומר הבטחתו לישראל"
ארבעים שנה זורמים חיי
בכתם הירוק שלא נכנע
לרוח קדים. משגשג
בין שיטפונות נחל באר־שבע
וקילוחי נחל חברון.

מדי שחר מביט בי התל שממול
ושואל, "האם עליי נכרתה הברית בין אברהם לאבימלך?", ואני
משיב,"מרוב שנים הפכת לצנוע.
שאל את יצחק אבי, שהקדים אותי".

מגדל פלמ"ח מעיד על האמיצים
שבדמם קנו ארץ, מאשנביו עולים
קולות ישנים של מלאכים.

וגם הד חדש נוסף, הרביעית של
ברהמס מתמרת משפלת העיר
המתעוררת משנתה.

בחצר, בעלות כנף שהגיעו רק
להציץ, מנענעות זנב ארוך.

חתולות שנאנסו ממליטות את
גוריהן המייבבים מהרגע הראשון
מרוב רעב למזון ולאהבה כמו כולנו.

על המדרכה ערימות צואה
שהותירו כלבים מתורבתים. אני
צועד ביניהן בבטחה, מיומן,
הכל כדי להישאר כאן, בעומר.