משה ואירן מסעודה. "רק שנהיה בריאים ושנמשיך לאהוב זה את זו". צילום: הרצל יוסף

כאשר משה מסעודה פגש לראשונה את אירֵן, מי שתהפוך לימים לאשתו ואם ששת ילדיו, זו לא היתה, כדבריו, אהבה ממבט ראשון. אחותו של משה היתה זו ששידכה בין אחיה הצעיר לבין הבת של המשפחה עימה היא היתה מיודדת.

"אירן", מספר משה, "התייתמה בגיל צעיר מאמא שלה והיא גדלה אצל אבא שלה. אחותי, שהכירה את משפחתה, החליטה לשדך בינינו. אני הסכמתי לבוא אליה לשבת כדי לראות במי מדובר. בהתחלה היא בכלל לא הסכימה שנהיה חברים. על חתונה בכלל לא היה על מה לדבר. הדודים שלה ניסו לדבר על ליבה. סיפרו לה שאני בחור טוב. גם סבתא שלה ניסתה לשכנע אותה, אבל היא עמדה אז בסירובה".

סירובה של אירן לא החזיק מעמד זמן רב. כעבור חודשים אחדים, כאשר אביה נישא שוב, היא השתכנעה ונענתה לחיזוריו של משה. השניים התארסו וכשנתיים לאחר מכן עמדו מתחת לחופה. השאר, כמו שאומר משה, זו כבר היסטוריה.

סיפור אהבה חלוצי
זו לא סתם היסטוריה. למעלה מ־70 שנה חלפו מאז והאהבה בין משה ואירן, המתגוררים במושב רנן שליד אופקים, עדיין פורחת. בתחילת שנת 1948 הם התארסו בקהיר, בירת מצרים, ובחודש נובמבר 1949 הם נישאו שם, כאשר משה היה אז בן 19 ואירן היתה אז בת 17.

משה ואירן מסעודה ביום חתונתם. שומרים על הגחלת. צילום פרטי

כשהם על סף העשור התשיעי לחייהם, הבריאות אולי לא מה שהיתה פעם, כדבריהם, אבל הזיכרונות מלפני שבעה עשורים לא פגו ונחרטו בהם כאילו הדברים התרחשו רק אתמול.

זיכרונו של משה חד כתער. הוא זוכר הכל לפרטים. את מועד היכרותו עם בחירת ליבו, את מועד האירוסין ומועד הנישואים. את העלייה ארצה, כמו גם את השהות במחנה העולים של הסוכנות באיטליה קודם לכן.

"נישאנו במצרים", מספר משה מסעודה (89), ממייסדי מושב רנן, "אבא שלי לא היה בחתונה שלנו. הוא נסע קודם לכן לארץ ישראל כשהוא מצויד בדרכון איטלקי. אשתי ואני עלינו ארצה בחודש ספטמבר בשנת 1950 באונייה 'קוממיות' לאחר שהיינו כשבועיים במחנה עולים של הסוכנות בברינדיזי ובנפולי".

משה ואירן מפליגים בזיכרונותיהם שבעה עשורים לאחור. "כשהגענו לארץ לאחר הפלגה של שבוע ימים", נזכר משה מסעודה, "אשתי היתה בשלהי ההריון. היו איתנו כמה חבר'ה שעלו איתנו ממצרים ונסענו לאבא שלי, שהתגורר אז ברמלה. לאחר מכן הציעו לנו לעבור למושב סמוך. את הדרך עשינו ביחד על עגלה רתומה לסוס".

"ככה התחלנו כזוג צעיר. התגוררנו כשנה וחצי במושב ליד רמלה", נזכר משה, "חלק מהזמן גרנו באוהל, עד שהבית שלנו היה מוכן. בשלב מסוים שמענו מאנשי תנועת המושבים על הכוונה להקים מושב בנגב. זה נשמע לנו רחוק, אבל בתור חבר'ה צעירים וחדורי אידיאולוגיה, זה קסם לנו".

"הגיעה המשאית ולקחה אותנו לשטח בו הוקם מושב רנן. היינו אז עשרה צעירים וצעירות, כולל אשתי ואני. היינו אז גם עם תינוק קטן. לא היה אז כלום. רק בתים קטנים של 24 מ"ר לכל משפחה, בקושי היה רחוב אחד, שירותים בחוץ ומקלחות משותפות, כמו בקיבוצים של פעם, אבל היתה אהבה בינינו, היתה חברות אמיתית. זה מה ששמר עלינו".

משה ואירן מסעודה בים. מתגעגעים לימים של פעם. צילום פרטי

"כמו לב אחד"
כשאנחנו מבקשים לדעת איך שומרים על אהבה וזוגיות לאורך כל כך הרבה שנים, אירן מסעודה מספרת כי הם תמיד דאגו ונתנו כתף אחד לשני בהכל. "אני עזרתי לבעלי בעבודות החקלאות במשק שלנו והוא היה עוזר לי בעבודות הבית. זה היה הדדי. כל הזמן אנחנו כמו לב אחד".

משה מצטרף לשיחה ומספר כי "אירן עזרה לי בכל. בזריעת תפוחי אדמה, בהעברת קווי השקייה בשדה. היא היתה עוזרת לי לחבר את הקווים בשדה ולזרוע את הגידולים החקלאיים. זה לא כמו היום שאת ההשקייה עושים באמצעות המחשב ואת הזריעה עושים עם מכונה. פעם עשינו הכל בידיים. שמרנו על הזוגיות שלנו ועל הביחד גם בשדה. אני הייתי חוזר מהשדה בתום יום עבודה ועוזר לה בבית. כך גם חינכנו את הילדים שלנו".

יש לכם איזה מתכון לנישואים ארוכי טווח שכאלה?
משה: "כל השנים חיינו בצניעות ובהסתפקות במועט. כשאני רואה היום את הצעירים כיצד הם מתנהגים, אני יכול רק להתגעגע לימים ההם. בטוח, שאז היה הרבה יותר טוב. אז, בשנות החמישים והשישים, נסענו לראות סרט באופקים כשאנחנו רכובים על סוס ועגלה. היה כיף אמיתי. אני לא מתחבר לכל החידושים הטכנולוגיים של היום. אני אפילו לא משתמש בטלפון הנייד שלי. אני מתגעגע לימים של פעם. זה המתכון לנישואים ארוכים כל כך".

אירן: "יש משמעת הדדית ביננו. יש אהבה הדדית בינינו. היו לנו ועדיין יש לנו ימים טובים ביחד. כשיש הבנה הדדית בין הבעל לאשתו, אז הזוגיות נמשכת לאורך שנים. חוץ מזה, הכי טוב זה להסתפק במה שיש".

70 שנים ביחד ואת זמנם מחלקים משה ואירן מסעודה בחיק משפחתם הענפה, כשהם חובקים שישה ילדים, 18 נכדים ו־20 נינים. חוץ מזה, הם גם פוקדים מדי יום את מרכז היום האזורי במועצה האזורית מרחבים ונפגשים עם ותיקי האזור לפעילויות שונות. "רק שנהיה בריאים", הם מסכמים, "ושנמשיך לאהוב זה את זו. זה הכי חשוב".

ערד אהובתי
לעומת בני הזוג מסעודה, נחשבים נפתלי וחיה צפריר, תושבי ערד, 'ינוקות'. בני הזוג צפריר, מראשוני העיר ערד, נשואים 'רק' 58 שנים.

נפתלי וחיה צפריר. 60 שנה של זוגיות. צילום: הרצל יוסף

"האמת היא", מציין נפתלי צפריר (81), "שחיה ואני מכירים כבר 60 שנה. היינו שנתיים חברים עד שהתחתנו. נפגשנו במסיבת צעירים באחד מימי שישי, שהתקיימה אז בקומת הגג בביתו של אחד החברים שלנו בצפון הישן של תל אביב. בימים ההם היה נהוג שמקיימים מסיבות 'ליל שישי', כל פעם אצל מישהו אחר. זה קרה בשנת 1958, בדיוק לפני 60 שנה, ושנתיים לאחר מכן נישאנו".

את תחילת דרכם כזוג צעיר עשו נפתלי ("אני מבוגר מחיה ביומיים", הוא מדגיש), יליד רמת גן, וחיה, ילידת תל אביב, כאשר גרו בגבעתיים בין השנים 1967-1960, שנות המיתון הכלכלי של אז.

"מבחינת התעסוקה", נזכר נפתלי צפריר, "המצב לא היה אז להיט. באותה תקופה שמעתי על פרויקט בניית בריכות האידוי לחוף ים המלח והצעתי את עצמי לעבודה כמפעיל ציוד מכני כבד. התקבלתי לעבודה וזה חייב אותי להתגורר לבד כחצי שנה בערד".

כאשר פרצה מלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967, גויס נפתלי לצה"ל ואשתו הצעירה נשארה עם שני ילדיהם בדירתם בגבעתיים. רק לאחר המלחמה התאחדה המשפחה והפעם בערד.

"לאחר שחזרתי מהמלחמה בריא ושלם", נזכר נפתלי צפריר, "הגיעה חיה לערד לביקור וראתה כי טוב והיא הצטרפה אליי. כל הבתים היו אז של 'עמידר'. כשקיבלתי אישור לקראת דיור, חיה הצטרפה אליי יחד עם הילדים ומאז כבר חלפו 52 שנים ואנחנו כאן, בערד".

נפתלי וחיה בצעירותם. חיה: "ברור שיש ויכוחים, כמו כל זוג, אבל כיף לנו ביחד". צילום פרטי

ההתחלה, הם נזכרים, היו מגורים בצריפים. בהמשך, נולדה להם בת נוספת וכיום הם חובקים שלושה ילדים, שבעה נכדים ונינה אחת. במהלך השנים, לאחר סיום עבודתו בפרויקט הקמת בריכות האידוי בים המלח, הפך נפתלי לעצמאי, הפעיל במשך כעשר שנים תחנת סיכה בכניסה לערד והיה במשך שנים עד ליציאתו לגמלאות איש שדה של חברת פמ"א (פיתוח משאבי אנרגיה) שהתמחתה בפיתוח אנרגיה מפצלי שמן במישור רותם.

"כשהגעתי לערד", מספרת חיה צפריר, האשה שאיתו כבר שישה עשורים, "קיבלתי את שוק חיי. ערד היתה אז עיר רפאים. נפש חיה לא פגשתי כאן. לבוא מגבעתיים שבמרכז הארץ, ממקום שוקק חיים, לערד של אותן שנים זה היה עבורי הלם של ממש".

אבל האהבה ניצחה?
"לא בדיוק. עברנו לערד יותר בשביל הפרנסה. בהתחלה החלטנו לעבור לערד לתקופה של שנתיים, לראות איך אנחנו מסתדרים כאן. השארנו את הדירה בגבעתיים, בהנחה שעוד נשוב אליה ביום מן הימים".

וזה לא קרה?
"כשהגענו, זה כל כך מצא חן בעינינו. היתה כאן אווירה מקסימה. כולנו היינו צעירים. היתה אווירה של משפחתיות, חברות וביחד. זה היה כמו קיבוץ. האמת, שזה נמשך עד היום".

"שרדנו משברים"
חודש לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בתחילת חודש ספטמבר 1973, נולדה לבני הזוג צפריר בתם הצעירה. חיה התמסרה לגידול הילדים ובהמשך עבדה במשך שנים במפעלי הפוספטים של 'רותם דשנים' עד יציאתה לגמלאות.

איך משמרים את הזוגיות לאורך שישה עשורים?
נפתלי: "הזמן עצר מלכת. אנחנו פוגשים הרבה אנשים שמודים, שהם מאחלים לעצמם להגיע למצבנו. כל מה שיש לנו עשינו במו ידינו. לא קיבלנו תמיכה מאיש. כל השנים בנינו את משפחתנו ואת ביתנו בעשר אצבעות של כל אחד מאיתנו. עשינו מאמץ משותף וזה עבד. זה מה ששומר על הזוגיות בינינו".

חיה: "ברור שיש ויכוחים בינינו, כמו כל זוג, אבל כיף לנו ביחד. עושים הכל ביחד. אנחנו לא יכולים להיות האחד בלי השני. האמת, לא נמאס לנו זה מזו".

נפתלי: "עשינו מאמץ משותף וזה עבד. זה מה ששומר על הזוגיות בינינו". צילום: הרצל יוסף

בכל זאת, 60 שנה זה לא צחוק. איך שורדים?
חיה: "בשורה התחתונה יש אהבה בלתי נגמרת. למרות כל המכשולים והויכוחים שבדרך, יש אהבה. האהבה מנצחת. אנחנו עושים הכל ביחד. הקמנו יחד משפחה, הקמנו יחד בית, הכל מתוך אהבה ואנחנו מאושרים".

נפתלי: "זו עובדה ששרדנו. ברור שיש משברים בדרך. לדעתי, טוב שיש ויכוח מדי פעם, אבל אנחנו ממשיכים הלאה. הוויכוחים, לרוב, הם על דברים לא רציניים, סתם על שטויות. אבל זה לא שובר אותנו ואנחנו ממשיכים הלאה".

"הילדים שלנו", מציין נפתלי צפריר בחיוך, "לא מתגוררים בערד. הם לא יכולים לעזור לנו בנושא חיזוק הזוגיות. הבן שלנו אמר לנו פעם, שאנחנו משפחה 'משעממת'. וכל כך למה? כי כל הזמן הוא פוגש את אותם הורים, אותו אבא ואותה אמא ואותם אחים. הוא סיפר לנו פעם, שהוא שומע על משפחות בהן ההורים התגרשו וההוא חי עם זה והילד ההוא מתגורר פעם אצל אמא ופעם אצל אבא, ואת זה הוא לא רואה אצלנו. כמו שאמרנו, ממש משפחה 'משעממת', ששומרת על הקן המשפחתי 60 שנה".

מה אתם מאחלים לעצמכם ל־60 השנים הבאות?
נפתלי: "אתה הולך רחוק מדי. שנאריך ימים. העיקר הבריאות ושההמשך יהיה דומה למה שהיה עד עכשיו. אנחנו פעילים במסגרת מועדון הגמלאים של 'כימיקלים לישראל', מטיילים ואוהבים. אנחנו לא צריכים יותר מזה".