רמו ווקנין השבוע ליד בנק הפועלים. "עד היום כשאני הולך לבנק אני תמיד הולך עם מישהו". צילום: הרצל יוסף

החיים של רמו ווקנין השתנו מקצה לקצה בצהרי יום שני, 20 במאי 2013. ווקנין, שבסך הכל היה לקוח בסניף בנק הפועלים בנווה זאב בבאר־שבע ונהג לבקר בו לעיתים קרובות, נקלע בעל כורחו לאחד מאירועי הרצח המזעזעים שהתרחשו בישראל.

איתמר אלון, תושב באר־שבע (39), נכנס לסניף ואחרי ויכוח עם עובדי הבנק התחיל לירות בנוכחים בסניף. ארבעה בני אדם נהרגו ושלושה נפצעו. אלון לקח את אחת העובדות בת ערובה, וכשכוחות המשטרה הגיעו למקום, הוא התאבד.

שש שנים אחרי אותו יום טראגי, ווקנין עומד מול הכיכר הנושאת את שמות ארבעת נרצחי אירוע הירי שהוקמה בשכונת נווה זאב, לא הרחק מסניף הבנק, מתבונן בשמות ההרוגים ועדיין מתקשה לעכל.

קשה לו לשחזר את הרגעים הדרמטיים של אותו יום שנחרתו עמוק כל כך בזיכרונו ובנפשו וקשה לו לברור את המילים כדי לבטא את תחושותיו באותם רגעים מורטי עצבים, אבל הכי קשה לו להתמודד עם המחשבה שאולי אפשר היה להציל את הקורבנות.

"עד היום זו תקופה קשה בשבילי", הוא משתף השבוע בראיון ראשון. "אני הולך לאזכרות, אני עדיין לא מאמין ולא מעכל את מה שקרה. בכל פעם זה מחזיר אותי לאותו יום ואני עדיין לא מעכל שאני חי ושהם, הנרצחים, לא בעולם הזה".

יום רגיל
20 במאי לפני שש שנים התחיל כמו עוד יום שגרתי ושום דבר לא העיד על הבאות. ווקנין התלבט אם ללכת לבנק כדי להפקיד המחאה או לצאת לסידורים עם חבר. "אז אני מקבל שיחת טלפון ממאיר", הוא מספר ומתכוון למאיר זיתון ז"ל, שהיה סגן מנהל הסניף. "הוא היה כמו אבא שלי, אמר לי 'תגיע מהר לסדר משהו קטן בחשבון'. עניתי לו שאבוא מחר, אבל הוא התעקש, אז אמרתי 'טוב, אני אבוא'".

ווקנין הגיע לסניף הבנק שבו התנהל חשבונו כבר עשור, ולא העלה בדעתו שבתוך רגעים ספורים הוא ימצא את עצמו עד לטבח נוראי. "נכנסתי לבנק, לקחתי מספר, קודם לכן הלכתי למאיר ואמרתי לו שהגעתי כי רציתי שיראה אותי ולא יחשוב שלא הגעתי. הוא סידר לי משהו ואמר לי 'לך תיקח את הדף ממרים הפקידה'".

בזמן שישב מול סגן מנהל הסניף הבחין ווקנין בבחור מזוקן שנשא תיק, מאוחר יותר יתברר שזהו הרוצח איתמר אלון. "הכרתי אותו פה מהשכונה והוא תמיד הסתובב עם תיק", הוא מספר. כשהגיע לפקידה כדי לקחת את המסמך, הבחין ווקנין שוב באלון.

"אני רואה את האדם נכנס ומתווכח. הוא ביקש הגדלה של כסף, התווכח עם מאיר, מאיר קרא למנהל שהגיע ואמר לו ללכת לבנק אחר. 'תראה אם שם יכולים לעשות לך את זה, אנחנו לא יכולים לעשות את זה', הוא אמר. אותו בחור דפק על השולחן ואמר 'אני לא זז מפה עד שתגדילו את המסגרת'".

"אני לא רוצה לשכוח מזה, זה הפך לחלק ממני. אני לא רוצה לשכוח את האנשים שהכרתי, דאגו לי ועזרו לי". צילום: הרצל יוסף

דממת מוות
ברגע שווקנין ניגש לקחת את המסמך, כשהטלפון הנייד ותעודת הזהות שלו עדיין מונחים על השולחן, הוא שמע יריות. "הסתתרתי מאחורי הדלפק", הוא משחזר.

"אחרי שתי היריות אני שומע את המילה 'זה שוד'. הייתי חצי חשוף, הסתרתי את הראש ורק הרגליים שלי בלטו. שכבתי מתחת לדלפק, הנייד צלצל אבל פחדתי לקחת אותו. אנשים נשכבו על הרצפה ואז נשמע צרור יריות. הדבר שהכי הדהים אותי הוא שלא שמעתי צעקות. אני עדיין לא מעכל את זה, במצבים כאלה מצופה שאנשים יצעקו 'הצילו' ויברחו. אבל היה שקט דממה".

ליד ווקנין התבוסס בדמו פקיד בנק שנפגע מהירי ווקנין ניסה לעצור בידיו של הדימום.

מה חשבת באותם רגעים?
"חשבתי רק על אבא ואמא שלי. מה יקרה אם אני לא אהיה בעולם הזה, מה יקרה לאבא ואמא. נשכבתי אחרי היריות הראשונות ושכב לידי בחור בשם עומאר שהוא פקיד בבנק. השכבתי אותו לידי כדי לטפל בו, למדתי עזרה ראשונה כשהייתי כבאי".

"באותו רגע כמעט התעלפתי, ולא ידעתי מה עובר עליי. בשלב מסוים ראיתי את עצמי על שולחן ושקוראים עליי קדיש ותכריכים מכסים אותי. אני מסתכל ורואה את אבא שלי בוכה ועם הדמעות של אבא אני מתעורר. הסתכלתי על עצמי וראיתי שלא נפגעתי. תאמין לי, לא שאלתי אחר כך שאלת רב מה זה מסמל".

צוותי הצלה מחוץ לבנק. צילום ארכיון: הרצל יוסף

רגעי אימה
רמו ווקנין (27), רווק, מתגורר בבית הוריו. הוא בן למשפחה בת שישה אחים ואחיות. הוא האח הרביעי שנולד אחרי שלוש בנות. ווקנין למד בבית הספר היסודי 'יחדיו', ואחר כך המשיך לפנימייה במבשרת בירושלים. כשסיים את לימודיו בפנימייה חזר לבאר־שבע, עסק בעבודות מזדמנות עד גיוסו לצה"ל. בצבא ביקש לשרת בחיל האוויר בתפקיד כבאי. לפני שלושה חודשים התחיל לעבוד במפעלי ים המלח בתפקיד מסגר־רתך, והוא מקווה מאוד שעבודתו שם תהיה קבועה.

כשהוא מדבר על אירוע הדמים ניכר שהוא לא השתחרר עד היום מהאירועים הקשים וששחזורם מכביד עליו מאוד.

אתה זוכר את רגעי החילוץ?
"אני זוכר את כל תהליך החילוץ. נדמה לי שהייתי שם במשך שעתיים עד שחילצו אותי. במשך כל הזמן הזה הייתי בשלולית דם של הפצוע עומאר. השכבתי אותו והנחתי את הידיים שלי על החזה שלו. היו לו שלושה חורים בגוף ומאחד החורים באזור הלב הוא דימם".

"שמעתי צעקות מבחוץ, סירנות. באותם רגעים הרוצח לקח את מרים בת ערובה. הבנתי מאוחר יותר שלקח אותה לשירותים. היא ישבה על הרצפה וקראה תהילים, ואמרה לעצמה לקרוא תהילים בשירותים זה מקום טמא. היא אמרה 'שמע ישראל' ואז הוא אמר לה 'קומי, אל תסתכלי, תסתובבי'. הוא הכניס את האקדח לפה שלו וירה בעצמו. מרים שמעה ירייה, הסתכלה על הגוף שלה לראות שלא נפגעה וברחה משם היישר החוצה, ושם לקחו אותה לבית החולים".

ווקנין לא שמע את הירי בשירותים, הדברים נודעו לו מאוחר יותר, ובכל הזמן הזה בעצם לא ידע מה מתרחש ואם הרוצח עדיין מסתובב בסניף הבנק.

"אז נכנסו שוטרים, שמעו שהוא התאבד, והתחילו להיכנס כוחות ולהתפרס. צעקתי 'הצילו'. באו אליי שלושה אנשים, שניים עם אקדחים ואחד עם אם-16 מול הפנים. אמרתי 'ריבונו של עולם, מה עשיתי, מה חטאתי'. ביקשתי שיצילו אותי. הוא אמר לי 'תשכב על הרצפה ותזחל לאט לאט'. ואז הרימו אותי כמו עוף. שמו לי אזיקים והוציאו אותי החוצה".

"לא ידעתי מה קורה איתי, הכניסו אותי לניידת. באותו רגע באו שני אנשים שמכירים אותי מנווה זאב וביקשו מהמשטרה 'תשחררו אותו, זה אדם שעבד אצלנו', ואז שחררו אותי. אבא שלי התקשר ומיד הגיע, ומשם ההורים שלי לקחו אותי במונית לבית החולים".

"הדבר שהכי הדהים אותי הוא שלא שמעתי צעקות. היה שקט דממה". צילום: הרצל יוסף

מתקשה לשכוח
בשבוע שעבר נחנכה בשכונת נווה זאב בסמוך למרכז הקהילתי וסניף בנק הפועלים כיכר הארבעה לזכרם של ארבעת נרצחי הירי בבנק: אבנר כהן, מאיר זיתון, עידן סברי וענת רחל אבן חיים, זכרם לברכה.

ראש העירייה, רוביק דנילוביץ', אישי ציבור, נציגי בנק הפועלים ומשפחות הנרצחים השתתפו בטקס החניכה. בני המשפחות הדליקו נרות וכיבדו את זכרם של הנרצחים שנפלו קורבן לאירוע שזעזע את המדינה.

איך אתה מתמודד עם החוויה הקשה?
"בשנה הראשונה נהגתי להתבודד, להיות עם עצמי, לשמוע מוזיקה או לקרוא. אני לא רוצה לשכוח מזה, זה הפך חלק ממני. אני לא רוצה לשכוח את האנשים שהכרתי, דאגו לי ועזרו לי מכל הבחינות והלכו".

"אני נוהג לקחת את הפינה שלי, לפעמים נכנס לוואטסאפ או קורא בוויקיפדיה על האירוע ותמיד עולה בראשי איך לא הצלתי, למה לא עשיתי ככה, כל הזמן מחשבות. היו תקופות שהיה לי קשה להירדם בלילות. לפעמים הייתי נשאר ער עד הבוקר ורק בבוקר נרדם. לפני זה בחיים לא ישנתי עם דלת פתוחה. מרוב שהייתי בסטרס אחרי המקרה ישנתי עם דלת פתוחה, שאם יקרה משהו, אני ישר אוכל לרוץ החוצה".

"עד היום כשאני הולך לבנק אני תמיד הולך עם מישהו. אני לא נכנס לבנק לבד, בגלל הפחד שזה יקרה עוד פעם ואיך אני אתמודד עם זה וכיצד אני אגיב".

בכל פעם כשאתה מבקר בבנק אתה נזכר באירוע ירי?
"זה כל הזמן חוזר. גם כשאני נכנס לסניף עם מישהו אני מסתכל לצדדים, בוחן מקומות שאולי דרכם הייתי מוצא את הדרך החוצה. לפעמים כשאני הולך לבנק אני בחששות שאולי יקרה משהו, בגלל זה אני הולך עם מישהו, שאם יקרה משהו יש לפחות מישהו איתי".

"עד היום לא השתחררתי מזה. עולות מחשבות שיכול היה להיות שגם אני לא הייתי פה היום, מה היה קורה לאמא שלי, מחשבות שזה היה יכול להסתיים ביותר גרוע ממה שקרה".

בני משפחות הנרצחים וראש העירייה בטקס חנוכת האנדרטה. צילום: דוברות עיריית באר־שבע

יום הולדת שני
בשבת לאחר אירוע הירי בבנק הלך ווקנין לבית הכנסת לברך ברכת "הגומל" על שהיה בסכנת חיים וניצל ממנה. ווקנין מגדיר את עצמו אדם מסורתי ומאמין שהיתה השגחה מלמעלה בזכות הנתינה והעזרה לזולת שהוא מקפיד עליהן.

"זה עוד אבן דרך בחיי, כמו יום הולדת. בשבילי נולדתי מחדש. אתה יוצא מהבית ולא יודע אם תחזור. יש מישהו שמכוון, ואתה לא יודע מה מצפה לך. קיבלתי את החיים במתנה", הוא אומר.

למה לא חזרת בתשובה?
"אני לא מזלזל בדת. אני אדם מסורתי, אני למשל שומר את יום כיפור, אבל שבת קשה לי לשמור. ניסיתי שנה והיה קשה כי הרגשתי שלקחו ממני את החופש. כאילו שמו אותי בכלוב או בחדר ואמרו לי אל תצא מפה. אני לא אחד שמחפש דיסקוטקים ודברים כאלה. לא חזרתי בתשובה, אבל אני שומר בדרך שלי. 'איש איש באמונתו יחיה', ככה אני מבין ויודע. עדיף תחיה באמונתך ואל תשחק אותה כאילו דתי".

מה התוכניות לעתיד?
"להמשיך לעבוד במפעלי ים המלח ולהתקדם. אני רוצה להקים משפחה וילדים".