כשאוריאל עובדיה בא לפני כמה שבועות לאחד מאולמות האירועים בבאר־שבע כדי לצלם חתונה, זה נראה טבעי לחלוטין. הזוג הצעיר התמסר לעדשת מצלמתו של עובדיה, וגם האורחים הרבים שבאו לשמח את החתן והכלה הצטלמו בשמחה.

(מימין) דוד דיל, אלברט בנימינוב ואוריאל עובדיה. תוצרים מקצועיים לחלוטין. צילום: הרצל יוסף

אלא שבמקרה הזה, לא מדובר בסיטואציה שגרתית. מאחורי המצלמה עמד צעיר עם צרכים מיוחדים, בוגר פרויקט מיוחד להכשרת צלמים מקצועיים.

לאחר כחצי שנה של הכשרה יצאו באחרונה שלושת בוגריו לשוק העבודה, והם עושים בימים אלה את צעדיהם הראשונים בתחום. מבחינתם, הם שמים את מגבלותיהם בצד, והתוצאות, כך התרשמנו, לא מאחרות לבוא והתצלומים שהם מפיקים לא היו מביישים צלמים עתירי ניסיון.

באים לעבוד

אוריאל עובדיה (25), במקור מקריית־גת, מתגורר כיום בבאר־שבע בדיור של אגודת 'עמי' המפעילה בעיר מסגרות, דיור ותעסוקה לאנשים עם צרכים מיוחדים. למרות מגבלותיו, הוא הספיק לעשות שירות לאומי ובארבע השנים האחרונות הוא עובד ככוח עזר בבית החולים סורוקה. נוסף על עבודתו משתתף עובדיה בחוגים, אבל מבחינתו גולת הכותרת של פעילותו היא העיסוק בצילום.

מה מביא אותך לעסוק בצילום?

"עוד מילדותי אהבתי לצלם. התעניינתי בתמונות ובמצלמות, וכששמעתי על הפרויקט הזה ממש נדלקתי על זה. זה היה בשבילי סוג של הגשמת חלום".

יש ציפיות לאחר סיום ההכשרה?

"כבר הספקתי לצלם אירועים שונים, כמו חתונות, בריתות. מזמינים אותנו כדי לצלם אירועים. אנחנו מתחילים לקבל הכרה וזה נותן הרגשה טובה. אני רואה את העתיד שלי בצילום".

איך מקבלים אתכם בעלי השמחה והאורחים שאתם מצלמים?

"הכל כרגיל. לא מתייחסים למגבלות שלנו. אנחנו מגיעים לאירוע כמו כל צלם רגיל, בודקים את השטח, מכוונים את המצלמות ומתקתקים. עושים את העבודה כמו שצריך".

דוד דיל (22), תושב באר־שבע, גם הוא מבוגרי הפרויקט, עשה בשעתו שירות לאומי בבית החולים סורוקה ובשירותי כיבוי אש בעיר. "אני אוהב צילום", הוא מעיד על עצמו, "מגיל צעיר אני מצלם והיה לי חלום להיות צלם מקצועי. בבית הייתי מצלם להנאתי וכל הזמן חשבתי איך אני מתפתח יותר בתחום הזה. כשהתוודעתי לפרויקט המיוחד הזה לא היססתי לרגע ואמרתי לעצמי שאני הולך על זה, ויהי מה".

איך הרגשת כשהפכת לצלם מקצועי?

"זה ממש כיף. הספקתי בתקופה האחרונה לצלם לא מעט אירועים. זה נותן לי המון סיפוק. כשאני מגיע לאירוע כלשהו לא מתייחסים למגבלות שלי. מקבלים אותי בתור צלם נטו שבא לעשות את העבודה".

יש לך מודל חיקוי בתחום הצילום? יש צלם מפורסם שאתה שואף להידמות לו?

"אני רוצה להיות עצמי. להיות מי שאני ולא לחקות אף אחד. באמצעות המצלמה אני מבטא את עצמי. אין לי שום סיבה להיות מישהו אחר".

(1), (3) דוד דיל, (2), (4) אוריאל עובדיה, (5), (6) אלברט בנימינוב

אלברט בנימינוב (28), תושב באר־שבע, מגדיר את עצמו היום פריק של צילום ורואה את עתידו בתחום. בנימינוב, יליד אוזבקיסטן, מתגורר כמו עובדיה בדיור של אגודת 'עמי'. שלא כמו עובדיה ודיל, הוא לא חלם להיות צלם.

הקשר היחיד שלו לצילום, הוא מספר, היה הצילומים שצילם במצלמת המכשיר הטלפון הסלולרי שלו. על מצלמה מקצועית הוא בכלל לא חלם. "כשנודע לי על הפרויקט", הוא מספר בהתרגשות, “זה עשה לי משהו. זה הדליק אותי ואמרתי לעצמי שזה יהיה הכיוון שלי".

אתה רואה את עתידך בתחום?

"כמובן. אחרי שעברתי את קורס ההכשרה והספקתי כבר לצלם כמה אירועים, נראה לי שזה הכיוון שבו אבחר. זה מעניין אותי".

מה הכיוון? צילום אירועים, צילומי טבע, צילום עיתונות?

"אין העדפה מיוחדת. כל מה שקשור לצילום מעניין אותי. אני רוצה להתמקצע יותר ויותר בתחום הזה".

עושים היסטוריה

עובדיה, דיל ובנימינוב עושים בעצם היסטוריה. הם שלושת הבוגרים הראשונים של מיזם סנאפ - המרכז לצילום חברתי, שפותח במסגרת תוכנית המאיץ ליוזמה עסקית־חברתית בבאר־שבע מטעם עמותת 'ארץעיר' המלווה מיזמים חברתיים.

הפרויקט זכה לפני כשבועיים בתואר העסק החברתי המבטיח של השנה בתחרות שארגנו ההסתדרות הציונית ועמותת 'ארץעיר' העוסקת בקידום ערים בפריפריה באמצעות קהילה, יזמות ותעסוקה. נוסף על התואר הוענק ליוזמיו מענק של 33 אלף שקל לטובת המשך פעילותו.

פרויקט הכשרת אנשים עם צרכים מיוחדים לצלמים מקצועיים הוא למעשה תולדה של רעיון שרקמו ארבעה צעירים באר־שבעיים. מאיה לבקוביץ־סגל (35), צלמת במקצועה ומורה לצילום, לימדה בעבר צעירים עם צרכים מיוחדים את רזי הצילום, אך הפעם מבחינתה זה שונה.

"זה אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי בחיי", היא מציינת, "הבנתי שזה נותן המון לאותם חניכים, תוך תחושה שחייבים לקחת את החזון הזה קדימה ולאפשר סוג של שוויון לאותם אנשים עם צרכים מיוחדים דרך המצלמה".

"אנחנו לא מסתכלים על המגבלות של החניכים, כי אם על היכולות שלהם. לכל אחד מהם יש את היכולות שלו ואנחנו מנגישים להם את החומר הלימודי לפי יכולתו של כל חניך וחניך. הם הופכים לצלמים לכל דבר. הם נותנים לכל תמונה שהם מצלמים את הערך המוסף שלהם".

ליאור וינברגר (27), אף היא מיוזמי הפרויקט, עוסקת בתחום החינוך והצילום. בשעתו היא הייתה רכזת קבוצת השירות הלאומי של אנשים עם צרכים מיוחדים, בהם גם בוגר הקורס דוד דיל, והיא נזכרת היום כיצד התחיל לצלם את מפגשי הקבוצה במצלמתה.

"מגיל צעיר אני מתעסקת בצילום", היא מספרת, "ופתאום ראיתי שהשילוב הזה של חבר'ה עם צרכים מיוחדים ותעסוקה בתחום הצילום יכול להיות מעניין ושילוב מנצח. חשוב מאוד שלחבר'ה האלה תהיה תעסוקה ושישתלבו בחברה ככל האדם".

מצלמים כמו גדולים

בכל פעם שעובדיה, דיל ובנימינוב יוצאים לשטח, מצטרפים אליהם יוזמי הפרויקט שמלווים אותם על כל צעד ושעל בדרך לצילום כזה או אחר. יוזמי הפרויקט גם דואגים לשכרם של הצלמים הטריים, מדובר אומנם בשכר מינימום, אך הסיפוק מהעבודה שווה להם הרבה יותר.

דוד, אריאל ואלברט עם צוות המדריכים. צילום: הרצל יוסף

בשמונה השנים האחרונות עובדת קארין גרינברג (33) באגודת 'עמי' המטפלת באנשים עם מוגבלות התפתחותית־שכלית, ולפני כשנתיים הגיעה עם עמיתיה למסקנה שצריך להכשיר את אותם אנשים עם צרכים מיוחדים במקצוע לחיים, מקצוע שיכבד את העוסקים בו. הרעיון היה לפתוח קורס צילום מקצועי.

"פתחנו תוכנית לימוד מאוד מונגשת לחניכים", מציינת גרינברג, "ראינו שזה בר־קיימא. ראינו שכשנותנים לאדם, גם אם הוא מוגבל, את הכלים הנכונים ואת ההזדמנות השווה, אז אין גבול".

"אוריאל, דוד ואלברט הוכיחו שהשמיים הם הגבול. זה היה מעבר לכל הציפיות שלנו. מדובר בחבר'ה צעירים עם מגבלה קלה, שיושבים בבית ומתקשים להשתלב בחברה ובשוק התעסוקה, חבר'ה שנופלים בין הכסאות. אנחנו באים מתוך מגמה לשנות את המציאות הזו".

שינוי המציאות הזה מתרחש בסטודיו של הצלם הבאר־שבעי עידן אסלן (30), שהסב את דירת הקרקע של סבו וסבתו בשכונה א' בעיר, לאחר שהלכו לעולמם, לסטודיו מאובזר לצילום.

"מדובר בהכשרה מקצועית נטו של החניכים", מסביר אסלן, "אנחנו לא מלמדים אותם רק לתפעל את המצלמה ולצאת ולצלם ציפור, או אגם בטבע. אנחנו עובדים איתם על צילומי אירועים, צילומי אופנה, צילומי אדריכלות, ובעצם כל דבר שקשור לצילום. מעבר להכשרה הבסיסית, הם ממשיכים להתנסות בתחומים שונים של צילום".

"הגענו למסקנה שזה אפשרי. הכוונה היא שאותם חניכים ייצאו לשוק העבודה ויוכלו לעבוד עם כל סטודיו לצילום. השאיפה שלנו היא שכל סטודיו לצילום יהיה עסק חברתי. אנחנו בעצם יוצרים עבורם סוג של חממה".

חמושים במצלמות, עובדיה, דיל ובנימינוב, אינם מסתירים את התרגשותם. עיניהם נוצצות כשהם עומדים הפעם לא מאחורי המצלמה אל מול המצלמה שלנו. בגאווה בלתי מוסתרת הם מציגים לנו מבחר מיצירותיהם שצולמו בחודשים האחרונים.

"פעם הייתי ביישן ומופנם ולא התחברתי לאנשים", אומר דיל, "הייתי סגור ועומד בצד. היום, דרך הצילום, נפתחתי, אני מתחבר לאנשים. היום אני פתוח עם כולם. אין לי ספק שהצילום מחבר בין אנשים".

"צריך להוריד את הכובע בפני החבר'ה האלה", מציינת לבקוביץ־סגל, "מעבר לעובדה שהם למדו צילום מקצועי לכל דבר, הם יודעים בזמן אמת לקבל החלטות בשטח ולצלם כמו גדולים. התוצרים שלהם הם מקצועיים לחלוטין. יש להם נקודות מבט וראש פתוח לפני שהם לוחצים על כפתור הצילום. הם אלופים בזה".