כשפרופ' זמיר שורר עומד מול הבית שבו נולד וגדל, ברחוב ארלוזורוב בשכונה ג' בבאר שבע, הוא לא מסוגל לעצור את התרגשותו. 15 שנה לא פקד את המקום, וכשהוא מביט בעיניים נוצצות על הבית הוא מרגיש כאילו חזר שישים שנה לאחור. "אני חש צביטה בלב", הוא אומר, "געגוע לימים ההם, של שמחה ותום ילדות".

פרופ' זמיר. "השכונה הזאת נתנה לי פרופורציות לחיים". צילום: הרצל יוסף

רגע לפני שהוא יוצא לשנת שבתון בנפאל, שב שורר, מבכירי רופאי העצבים הנוירולוגים בישראל, מומחה לנוירולוגיה למבוגרים ופרופסור לנוירולוגיה של הילד, למחוזות ילדותו. "אני זוכר שכונה בלי כבישים ומדרכות", הוא מספר. "שכונה שבתי המגורים בה נבנו בחופזה כדי לתת מענה למצוקת הדיור לעולים החדשים שהגיעו בשנות ה־50.

עד אז הם גרו באוהלים ובמעברה באזור השוק הבדואי בבאר שבע. "מעל לכל זו היתה שכונה של אנשים מכל העדות. היה כאן קיבוץ גלויות אחד גדול, אנשים מאירופה, מצפון אפריקה ומרוקאים גרו בשכנות ליוצאי הונגריה ורומניה. כולם גרו בכפיפה אחת ותמכו זה בזה. היתה סולידריות מדהימה בין כולם".

דלת פתוחה

פרופ' שורר (67), תושב להבים, נשוי, אב לחמישה ילדים וסבא לשש נכדות ונכד אחד, זוכר את הימים שבהם דלתות הבתים בשכונה היו פתוחות, ולא נעולות כמו שנהוג היום. ימים שבהם היה אפשר לבקש מהשכן כוס חלב, להיכנס באין מפריע לדירה הסמוכה וסתם להיפגש ולשוחח על ענייני דיומא.

"בשכונה שלנו חיו אז בעלי עיסוקים שונים, עובדי עירייה, חנוונים, ירקנים, עגלונים, פועלי בניין ועובדי המפעלים השונים בבאר שבע", נזכר שורר. "למרות המצוקה הכלכלית, לא הנחנו למציאות להכתיב את אורח חיינו. לא שקענו בתרבות העוני. התרוממנו בכל צעד ושעל. למרות הקשיים, ההורים ראו בהשכלה יעד ואתגר. לא פלא שמהשכונה הזאת יצאו מדענים, אנשי אקדמיה, קציני צבא בכירים ומנהלי תעשיות כימיות".

את תקופת גן הילדים הוא זוכר כאילו רק אתמול שיחק בארגז החול. "היינו קבוצת ילדים בני ארבע–חמש", הוא נזכר. "היתה לי גננת נהדרת, אסתר רבי, שעקבה כל הזמן אחרי הקריירה שפיתחתי עם השנים. ביסודי המחנכת שלי היתה לאה לביא, אשת חינוך מהמדרגה הראשונה, שהשפיעה עלי מבחינה חינוכית ואקדמית והתוותה לי את הדרך עוד מילדות. בתיכון מקיף א' היתה זו המנהלת פועה מנצ'ל שעיצבה אותי. כשאני עובר ברחוב שנושא את שמה, סמוך לחדר המיון בסורוקה, אני לא יכול שלא לעצור לרגע, להתרגש ולהיזכר באישה המדהימה הזאת".

כיו"ר ועד התלמידים בבית ספר נטעים שיגר שורר מכתב לראש העירייה באותם ימים, דוד טוביהו, וביקש ממנו לשפר את חזות השכונה. "לא היו אז פחי אשפה בשכונה וכל הזבל נערם בשולי המדרכות. בעקבות הבקשה שלנו הציבה העירייה פחי אשפה. ביקשנו מראש העירייה שידאג גם להציב בחצר בית הספר מתקן לאופניים והוא נענה בחיוב. היינו כל כך מאושרים כשעובדי העירייה הגיעו והציבו את המתקן ההוא".

שורר משמאל. "כולם גרו בכפיפה אחת ותמכו זה בזה". צילום פרטי

מה אתה זוכר משכונה ג'?
"את משחקי הילדות בשכונה, וגם את אהבת הקריאה. הייתי תולעת ספרים והספרנית היתה בעיניי מודל לחיקוי. אני זוכר גם הרבה מהתושבים. את הירקן שהיה נוהג בעגלה רתומה לחמור ומוכר ירקות ברחוב; את מוכר הקרח שהיה מוכר קרח לפי בלוקים; ואת התורים לרכישת נפט בג'ריקנים".

"לחלק מתושבי השכונה היו בגינה שובכי יונים, חלקם גידלו תרנגולות וברווזים ובגינות היו ירקות לצריכה עצמית. אני גם זוכר את ד"ר קריב, הרופא שהתגורר בשכונה, שזכור לי כאדם מדהים ואנושי".

אתה שומר על קשר עם חברי ילדות מהשכונה?
"אנחנו קבוצה של חבר'ה מקן של השומר הצעיר בבאר שבע, ששומרים לאורך השנים על קשר הדוק. עם חברי ילדות אחרים הקשר פחות הדוק, אבל כשמתראים מדי פעם, מתרגשים ומתחבקים".

מהלך היסטורי

כבר בתיכון פיתח שורר חיבה למקצועות הריאליים. הוא נרשם ללימודי פיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים וגם ללימודי רפואה במחזור הראשון שנפתח בשנת 1974 באוניברסיטת בן גוריון. כשהתקבל לשני המסלולים, בחר ברפואה.

"בראייה לאחור יש תחושה שזה היה עבורי מהלך היסטורי, שאני חלק מההיסטוריה של ראשית לימודי הרפואה בנגב", הוא אומר. "אני זוכר שמחלונות הכיתה שלנו במקיף א' נשקף השטח שעליו הוקם בית החולים סורוקה. היינו עוקבים אחרי שלבי הבנייה, מתפלחים לשטח ומטפסים על הפיגומים. אמא שלי עבדה שם ככוח עזר והייתי בא לבקר אותה ועוזר לה על תקן של סניטר קטן. כבר אז נדלק בי ניצוץ הרפואה".

למה בחרת להתמחות בנוירולוגיה של ילדים?
"הנוירולוגיה קרובה מאוד למתמטיקה, ונושא חקר המוח משך אותי, תחילה אצל מבוגרים ולאחר מכן אצל ילדים. יש לי גישה מיוחדת לזה. פשוט התאהבתי בתחום".

במשך שנים היה שורר נוירולוג הילדים היחיד באזור הנגב, והוא מספר שהיה מתסכל להיות בודד בתחום. "בכלל, הנגב הוא לא אבן שואבת לרופאים מומחים, שמעדיפים את מרכז הארץ. אנחנו מחוץ לתחום", הוא אומר. "הפתרון אינו לתת הטבות לרופאים שיבואו לכאן אלא להטמיע ערכים, מוטיבציה ואידיאולוגיה. זה עניין של חינוך. צריך לטפח כשרונות מקרב הצעירים בנגב כדי שילכו לכיוון הזה".

מה נשאר לך מימי שכונה ג'?
"עד לפני כמה שנים היתה לי משיכה לא מוסברת לעבור ברחוב ארלוזורוב שבו גדלתי. הייתי לוקח את הילדים ועובר במקומות שונים בשכונה, שהיו חלק בלתי נפרד מחיי. מה שנשאר לי מהימים האלה הוא היכולת להעריך כל דבר. למדנו מה זאת מצוקה, אבל ידענו להתגבר עליה ולהמשיך. ידענו מה זו עזרה הדדית".

"התקדמתי הלאה, אבל כולם יודעים שהכל התחיל כאן. השכונה הזאת נתנה לי פרופורציה לחיים. כאן למדתי להעריך כל דבר, לחוות את המציאות בצורה מפוכחת ולתעל את חיי לעשייה פורייה"