"קראתי את סיפור החיים שלך יותר משלוש פעמים כדי לנסות לעכל את מה שאני קורא וכל מילה יותר ויותר מכבידה עליי, כי אני מכיר אותך ויודע מי את. היית אמא שלי במשך שלוש שנים ב'ברנקו וייס'. את יודעת מה משמח אותי ומה גורם לי להזיל דמעה, שהמשכת להתנהג רגיל והמשכת כאילו הכל בסדר, והמשכת לתת לילדים שלך מוטיבציה וכוח והתמודדת בכל אחד מהסיפורים של הבנים שלך. את בעצם עשית אותי בן אדם עם כבוד ועם דרך ארץ ותמיד חינכת לעזור לשונה ולאחר".

אריאלה לייבל־טאוב. "הילדים זו העשייה הכי משמעותית בחיים שלי". צילום: חיים הורנשטיין

כך כתב לאריאלה לייבל־טאוב, מחנכת בבית הספר 'ברנקו וייס־בית אריאל' בבאר שבע, אחד מתלמידיה לשעבר בפוסט נרגש ברשת החברתית בעקבות פאנל סיפורי חיים מעוררי השראה תחת הכותרת "ליפול. לקום. לצמוח", שהתקיים בבאר שבע לפני כשבועיים.

באותו פאנל יוצא דופן מסוגו נטלה חלק גם אריאלה לייבל־טאוב, אשת חינוך זה עשרות שנים, שבחייה הפרטיים היא גם אמם של שלושת בניה, דן, מנכ"ל מועדון הפורום, רן, מנכ"ל ארגון הנוער הגאה איגי, וטל, מוזיקאי ויוצר, מנהלה המוזיקלי של להקת צעירי באר שבע.

סיפור חיים לא פשוט נושאת עימה לייבל־טאוב לאורך השנים, שמתחיל עם גירושי הוריה שנתיים לאחר חתונתה, ממשיך עם גירושיה שלה עצמה מאבי ילדיה, התמודדות עם גידול עצמאי של שלושה ילדים קטנים, והתבשרות על יציאתו מהארון של אחד מילדיה.

עשרות שנים היא נצרה את סיפור חייה בליבה. לבד מהמקורבים לה היא לא חשפה בפומבי את אשר עבר עליה במהלך כל השנים ושידרה עסקים כרגיל. באחרונה היא הגיעה למסקנה כי "יש נקודת זמן בחיים שצריך לשתף את הציבור בסיפור חייך ולהוכיח שלמרות כל הקשיים והמכשולים בדרך, הבן אדם יכול להתרומם ולקום ולהמשיך הלאה ולא ליפול".

נישואים במשבר
לייבל־טאוב (61), תושבת באר שבע, מורה למדעים ותרפיה באומנות, כשבמקביל לעשרות שנות הוראה היא גם ניהלה בית ספר למקצועות היופי בבאר שבע, נולדה בירושלים, אך בתור זמן קצר לאחר לידתה היא כבר חזרה עם הוריה לבאר שבע.

"רואה בעצמי באר שבעית מלידה". צילום: חיים הורנשטיין

"אמי", מספרת לייבל־טאוב, "נסעה לירושלים כדי ללדת אותי, אבל חזרה לבאר שבע. הוריי הם ממקימי העיר. אני רואה עצמי באר שבעית מלידה".

אביה יצחק טאוב ז"ל, שימש בשעתו כמזכיר בתי המשפט בעיר. אמה, מיצי (85), היתה במשך שנים אחות בסורוקה. לייבל־טאוב, הבכורה מתוך שלוש בנות המשפחה, גדלה בשכונה א'. את לימודיה היסודיים עשתה בבית הספר היסודי אחוה, משם המשיכה ללימודים תיכוניים בבית הספר מקיף ג'.

את שירותה הצבאי עשתה במסגרת העתודה האקדמאית, למדה הוראת מדעים והתגייסה בגיל 21. במחצית שירותה הצבאי היא נישאה למי שיהפוך לאבי שלושת ילדיה. את בעלה, שכעבור כעשרים שנות חיים משותפים נפרדו דרכיהם, היא הכירה עוד בהיותה בכיתה א'. החברות ביניהם התהדקה בהגיעם לכיתה י"א ובאמצע השירות הצבאי הם כבר עמדו מתחת לחופה.

לאחר השחרור מהצבא היא נקראה לרכז את מגמת הקוסמטיקה בבית הספר התיכון מקיף ג', שם היא חינכה ולימדה במשך כ־24 שנים. "פתאום נוכחתי לדעת", היא נזכרת, "שמורים שלימדו אותי בנעוריי עובדים איתי ולצידי עכשיו באותו צוות הוראה. התקבלתי שם בחיבוק חם. אהבתי מאוד את העבודה הזו".

במקביל לעשייתה הפדגוגית פתחה לייבל־טאוב בית ספר להכשרה מקצועית למקצועות היופי, ראשון מסוגו בבירת הנגב. לימים היא עמדה בפני ההחלטה הקשה, האם להמשיך בהוראה בבית הספר התיכון או להתמקד בפעילות בבית הספר למקצועות היופי. ההכרעה נפלה על בית הספר למקצועות היופי.

"בראייה לאחור", היא מציינת, "זו היתה טעות לעזוב את מקיף ג' לטובת העסק הפרטי. מכיוון שהייתי אז בתחילת הליך הגירושין שלי, הייתי צריכה לעשות שיקול לאן אני הולכת. אז לא היתה לי אפשרות אחרת. נפרדתי מבעלי תוך מטרה לשקם את חיי הנישואין".

ליפול ולקום
הפרידה מבעלה לא היתה קלה. רק לאחר שלוש שנים מאז החליטו לייבל־טאוב ובעלה ללכת לייעוץ משפחתי, שלא צלח, הם נפרדו סופית והתגרשו. בעלה לשעבר הלך לעולמו לפני 15 שנים, ואריאלה חולקת חיים משותפים עם בן זוגה יעקב קגן.

"הגירושין מבעלי ואבי ילדיי", מספרת לייבל־טאוב בראיון גלוי לב, "היו תוך כבוד הדדי. היו סיבות אישיות, שאני לא רוצה להיכנס אליהן, וקשיים נוספים שהביאו לפירוק החבילה המשפחתית, אך הכל היה תוך כבוד הדדי. מעולם לא השמצנו האחד את השני".

"יתרה מזאת, גם לאחר הגירושין ועד לפטירתו של בעלי לשעבר לא שיניתי בתעודת הזהות את הסטטוס שלי מנשואה לגרושה. גירושין מבחינתי היה ונשאר אות קלון. ראיתי בגירושין סוג של כישלון. אותנו בבית לימדו שצריך להצליח בכל דבר".

מה בעצם גורם לבן אדם לקום ולחשוף את סיפורו האישי בפומבי?
"האמת היא, שהיתה לי התלבטות לא קלה בנושא הזה. גם הראיון הזה הוא סוג של התלבטות מבחינתי. בהתייעצות עם הבנים שלי הרגשנו איזה שהוא צורך להציף את הסיפור שלנו ואת הראייה שלנו".

"גם בעלי המנוח וגם אני מאוד השתדלנו וניסינו לעשות הכל שהילדים שלנו לא ייפגעו. חשבתי שהצלחנו בזה, אבל הילדים שלי, ובעיקר טל, שחיבר את השיר 'בואי נלך' אודות מה שעבר עליו בילדותו, חשבו אחרת. כל יום שעובר אני מרגישה תחושת החמצה. אני נתקלת בעשרות מקרים של אנשים שחווים כישלונות ולא יכולים לקום מזה. אפשר לצאת גם מדברים קשים ולהשאיר את זה מאחור".

מה גרם לפירוק החבילה המשפחתית?
"היו בעיות רציניות בבית, שלא ראינו אותן עין בעין. החלטנו בעלי לשעבר ואני שאנחנו נפרדים לצורך שיקום הנישואין והולכים לייעוץ משפחתי. המצב בבית היה מאוד קשה. החלטנו לעשות פסק זמן אחרי 18 שנות נישואין, ושלוש שנים לאחר מכן התגרשנו. היו קשיים כלכליים בבית. את הדברים האישיים אני נוצרת בליבי לנצח. הייתי חייבת אז לשדר עסקים כרגיל, למרות שבפנים המצב רק הלך והידרדר".

לייבל־טאוב עם ילדיה ואמה. תומכת בהם. צילום פרטי

כוחות יש מאין
בעקבות הפרידה מבעלה לשעבר לייבל־טאוב מצאה עצמה מתמודדת עם גידול עצמאי של שלושת בניה. "ישנן שתי אופציות במצב הזה", היא אומרת, "או שאת נמצאת למטה מתחת לשמיכה ולא לצאת, או מצב שאין לך ברירה".

"יש לך ילדים ויש לך אחריות כלפיהם. את חייבת לגדל אותם ולטפל בהם ולהמשיך הלאה. את לא יכולה לתת לזה ליפול. את חייבת לשדר מציאות חיובית. הילדים זו העשייה הכי משמעותית בחיים שלי".

היא מודה שזה לא היה קל כלל ועיקר. כדי לפרנס את המשפחה היא עבדה כמעט סביב השעון. "זה היה קרוב לבלתי אפשרי", היא נזכרת, "אבל גם לתלמידים שלי אני אומרת, שכל מה שהוא זמני יש לך את הכוחות. אין לי מושג מהיכן שאבתי את הכוחות האלה".

מה זה אומר לגדל לבד שלושה ילדים?
"זה אומר לדאוג לכלכלה ולחינוך שלהם, ומעל לכל שיהיה לך זמן לאהוב ולחבק אותם. זה הכי חשוב. כל הזמן עבדתי שעות על גבי שעות, אבל לא ויתרתי על השכמה של הילדים, על קבלה שלהם בצהריים אחרי בית הספר. לא חסכתי מהם שום דבר. ניסיתי לצייר בפניהם מציאות ורודה".

בראייה לאחור התברר לאריאלה לייבל־טאוב, שניסיונה לשדר לילדיה עסקים כרגיל לא כל כך צלח, לפחות לא מבחינתו של בנה טל, שלפני ארבע שנים הוציא לאור את שירו 'בואי נלך' אודות תחושותיו לאחר גירושי הוריו.

"אבא של טל", מספרת לייבל־טאוב, "עזב את הבית כשטל היה בן שבע. רק בגיל 24 טל הוציא את השיר הזה. זה אומר שבמשך 17 שנים הילד סחב בבטן את תחושותיו, למרות שחשבתי שאנחנו בית פתוח ושכולנו משתפים בתחושות שלנו. זה מה שמעיק עליי".

את שלושת ילדיה רואה לייבל־טאוב כממשיכי דרכה בתחום החינוכי. כל אחד מהם עוסק בתחום כזה או אחר בשדה החינוך. "הם עושים מה שהם אוהבים", מעידה לייבל על ילדיה, "כולם עוסקים בחינוך ופועלים עם נוער. הם ממשיכים את דרכי אבל בווריאציה אחרת. בניגוד לי, שלמדתי מה שלמדתי בגלל מה שההורים אמרו לי, אני דחפתי את הילדים שלי שילמדו רק מה שהם אוהבים. מי שלומד את מה שהוא אוהב - מצליח".

מחאה של אמא
לפני כעשר שנים התבשרה לייבל־טאוב כי בנה האמצעי רן הוא הומו. היא לא היתה הראשונה לדעת על כך. על יציאתו מהארון בישר רן קודם כל לאחיו הבכור דן ורק לאחר מכן לאמו.

על המאבק נגד חוק הפונדקאות: "אני לא יכולה לשבת בשקט כשאני מבינה לאור חוק הפונדקאות, שהבן שלי, שהוא הומו, לא יוכל להביא כאן בארץ ילדים". צילום פרטי

"אף הורה", היא מטעימה, "לא חולם דווקא שיוולד לו בן הומו או בת לסבית. אני באה ממשפחה מאד חרדתית. אבא היה ניצול שואה ומה שהיה בראש דאגתנו זה שהילדים יהיו בריאים. מעולם לא עניין אותי דבר אחר. רציתי שהם יהיו מאושרים ובריאים".

"רן בישר על יציאתו מהארון קודם לאחיו הבכור מאחר שהוא כנראה חשש לספר לי על כך. לא היה לי צל של ספק שאני אחבק אותו. החיבוק החם בא מיד. אני הרי אמא שלו. זה לא מובן מאליו, שהורה מקבל כך את הבן או הבת שמבשרים לו על נטייתו המינית. לי זה מובן מאליו".

איך מתמודדים עם המציאות הזו?
"אני נחנקת מדמעות כשהבן שלי אומר לי שהוא בר מזל, שאני מקבלת אותו. יש הורים שלא משלימים עם הנטייה המינית של ילדיהם ולא מקבלים אותם. בהתחלה גם לא סיפרתי ברבים שיש לי בן הומו. היה לי קשה בהתחלה. כאב לי שהבן שלי נשא בקרבו את נטייתו המינית כשמונה שנים עד שהוא פרק את זה החוצה בפניי".

עובדת היותה אם לבן הומו מביאה אותה בשנים האחרונות לפעול למען זכויותיה של קהילת הלה"טבים. במוצאי השבת האחרונה היא השתתפה, למשל, בהפגנה שהתקיימה בכיכר רבין בתל־אביב במסגרת המאבק על חוק הפונדקאות. השבוע היא גם נטלה חלק בקליפ מיוחד שהפיק בנה טל בנושא הזה. היא גם נאבקת להטמעת נושא הכרת הקהילה הגאה במוסדות החינוך.

"אני לא יכולה לשבת בשקט", היא אומרת, "כשאני מבינה לאור חוק הפונדקאות, שהבן שלי, שהוא הומו, לא יוכל להביא כאן בארץ ילדים. מה, אני צריכה עכשיו למכור את הבית שלי כדי שהבן שלי יזכה להביא ילד? זה אבסורד".

"למה זה מותר בחו"ל וכאן לא? חייב להיות שינוי בנושא הזה. אני לא רוצה שזה יקרה בעוד 80 שנה. אני רוצה שזה יקרה עכשיו. אי אפשר לשבת בבית ולקטר. צריך לצאת ולמחות. אני עכשיו נאבקת כדי שהחוק הזה במתכונתו הנוכחית לא יעבור".

בשלישי בערב היא היתה נרגשת כשהשתתפה בקליפ. "זה היה מרגש, מחזק ומעצים", היא מציינת, "יש גאווה אמיתית נוכח מה שהבן שלי יצר והפיק. מחמם את הלב לראות את כל אותם עשרות מכל רחבי הארץ שנענו ובאו להשתתף בקליפ ולהביע את הזדהותם".

"טובים בסיסמאות"
לייבל־טאוב גם מתריעה על כך שכל נושא הכרת הקהילה הגאה כלל לא מוטמע בבתי הספר. "המצב בבתי הספר הוא עגום ביותר", היא מציינת, "אין דיבור ואין עשייה בנושא הזה. ילדים הולכים לאיבוד. יש גיחוכים על ילדים בעלי נטיות מיניות כאלה ואחרות. בתי הספר בעיר לא מוכנים להתמודד עם כניסת פעילים של ארגון הנוער הגאה לכיתות כדי להעלות את הנושא לסדר היום".

"איך יקבלו את השונה אם לא יכירו את השונה?". צילום: חיים הורנשטיין

"זה כואב לי. גם בתור אמא, גם בתור מורה זה כואב לי. אנחנו טובים בסיסמאות של קבלת האחר, קבלת השונה, אבל בשטח המציאות עגומה ביותר. אני לא מתכוונת לוותר בנושא הזה. יש אמנם תוכנית במשרד החינוך, אבל במוסדות החינוך היא לא באה לידי ביטוי. יש תחושה שלא רוצים להתמודד עם הנושא. איך יקבלו את השונה אם לא יכירו את השונה?".

סיפור חיים לא קל נושאת עימה אריאלה לייבל־טאוב. לא פעם במהלך הראיון עימה היא נעצבת ודומעת. מה שמקל עליה, כדבריה, להתמודד עם כל המציאות הזו היא תמיכתו בה של בן זוגה עימו היא חולקת חיים משותפים זה 17 שנים.

"בזכות תמיכתו והעמידה שלו לצידי", היא מציינת, "אני נושמת. לאחרים אולי זה נראה מוזר, אבל אני שומרת על שפיות יומיומית. ביום ההלוויה של אבא שלי, שהיה האדם הכי יקר לי בעולם, הלכתי בבוקרו של היום לעשות 'פן'. יש לך את הנקודות שמרימות לך את הראש למעלה, להיראות מסודר להחזיק 'פאסון' ולעולם לא לקבל רחמים מאף אחד. היו לי נפילות, אבל צריך לדעת איך להתרומם, לקום ולהמשיך גם במצבים הכי קשים. לדעת גם בשיגרה הכואבת למצוא משהו קטן שירים אותך".

חוזרים לפוסט שכתב לה התלמיד לשעבר. אריאלה לייבל־טאוב מקריאה לנו אותו שוב בהתרגשות מתוך צג הטלפון הנייד. "זו ההוכחה", היא מסכמת, "שאני צריכה לצאת עם הסיפור שלי החוצה ולהוכיח שעל אף הכל ואף על פי כן, אנחנו יכולים להתגבר על כל המכשולים. זו לא מחלה סופנית. רק במחלה סופנית קצרה ידנו מלהושיע".