כשאור ביטון (28) נכנסת לתוך בית הקפה בו קבענו לשוחח, קשה להתעלם מסגנון הלבוש הייחודי של מעצבת האופנה הצעירה. סיפורו של מותג האופנה הדרומי "Doe" שבבעלותה של ביטון, הוא גם 'מפעל ההנצחה' לזכר חברתה הטובה שקיפחה את חייה בתאונת דרכים קטלנית.

אור ביטון, שקועה בעשייה. צילום: הרצל יוסף

ביטון מעידה על עצמה כי "לא חשבתי מעולם שאגיע לעסוק בתחום עיצוב אופנה בצורה מקצועית", אלא שנסיבות החיים הביאו אותה לכך. "ביגוד ואופנה זה משהו שתמיד היה טבוע בי. מגיל צעיר, הטעם שלי בבגדים היה שונה ומיוחד ממה שהיה מקובל באותה תקופה. גם חברים שלי היו שמים לב לזה ומפרגנים, אבל למרות הפרגונים והמחמאות, לא באמת האמנתי שמזה אתפרנס".

נתקפה חרדה
ביטון נולדה וגדלה בדימונה, ובגיל צעיר עקרה המשפחה ליישוב מיתר. ביטון היא בתם של יגאל (59), עובד מפעלי ים המלח, ונאוה (59), שעוסקת בראיית חשבון. לדברי אור, לאמה יש תפקיד חשוב בהקמת המותג ובהחלטה שלה להפוך למעצבת.

"אמא שלי היא המלאך השומר שלי. לולא אמא שלי, אני לא יודעת איפה הייתי היום. היא הדמות שמנהלת את האדמיניסטרציה שכרוכה בעסק, היא יזמה את השיווק וההקמה של האתר, ורתמה אותי למסע".

העיסוק הראשוני של ביטון בתפירה הגיע באופן לא צפוי. "לאחר הצבא טסתי לטיול בדרום אמריקה. במהלך הטיול ובלי סיבה ברורה הרגשתי כל מיני תחושות, שהיום, בדיעבד אני יודעת שהיו התקפי חרדה. אחרי שהמצב הפך לבלתי נסבל והתחושות הלא נעימות חזרו בתדירות גבוהה יותר, חזרתי לארץ".

גם לאחר שעברה סדרת בדיקות רפואיות, לא התגלו תסמינים שהעידו על בעיה רפואית, וביטון, שכבר סבלה פחות מאותם תסמינים, עברה לתל אביב והחלה ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים. במקביל, התפרנסה מעבודה כברמנית.

"אני אוהבת ליצור דברים ואם לומר את האמת - הייתי די טובה בזה. הבעיה הייתה שפשוט לא מצאתי את הריגוש שביצירה מהסוג הזה". ביטון עזבה את הלימודים ובזמנה הפנוי רכשה בדים ותפרה פריטים שונים שאותם מכרה ללקוחות מזדמנות. "בשבילי זו היתה הדרך להחזיר את חדוות היצירה שקצת אבדה לי במוסדות להשכלה גבוהה".

בתקופה בה ביטון האמינה שחייה עלו על הדרך הנכונה, שבו התסמינים ללוות את סדר יומה והיא אובחנה כסובלת מהתקפי חרדה. חייה קיבלו תפנית נוספת בעלילה. "אחרי זמן מה של התקפים בתל־אביב, חזרתי שוב הביתה להורים במיתר. לא הצלחתי לתפקד במלוא מובן המילה - לא נהגתי, לא יצאתי ולא ראיתי חברים. אמא נבהלה מהמצב שלי ולא הלכה לעבודה רק בשביל להיות איתי".

באותה תקופה שלוותה בלא מעט חששות וחוסר ודאות, ביטון מצאה מפלט בתפירה. היא למדה פעם בשבוע אצל תופרת בעומר כל מיני טכניקות בתפירה, ומשם כבר החלה לתפור ולמכור בצורה מסודרת יותר. "פרסמתי באינסטגרם ובפייסבוק שלי דברים פשוטים יחסית שהכנתי, ובנות שאהבו את הדברים שתפרתי היו מגיעות אליי לרכוש פריטים".

אור עם אמה. "המלאך השומר שלי". צילום פרטי

החברות הכי הכי
הסיפור מאחורי "Doe" הוא מעין סיפור מסגרת, המלווה את ביטון לכל אורך חייה. בבית הספר היסודי במיתר הכירה ביטון את איילה לייבוביץ', תושבת היישוב אשכולות. בין לייבוביץ' וביטון מפרידה שנת לימודים, אך למרות שלא למדו באותה השכבה יחד, הן הפכו לחברות הכי טובות לאורך השנים. "איילה ואני היינו 'צמד חמד' בכל שכבות הגיל. מגיל צעיר מאוד בבית הספר היסודי במיתר והמשכנו ביחד עד סוף התיכון במקיף עומר".

בתום הלימודים התיכוניים ועם גיוסן לצבא, דרכן היתה צפויה להתפצל, אך הגורל שוב הפגיש בין השתיים. "התחלתי את שירותי הצבאי בבסיס פלוגות ליד קריית גת ואיילה שירתה באוגדת עזה. אחרי כשנה הועברתי מסיבות כאלה ואחרות גם לאוגדת עזה. איך שידעתי שאני עוברת לשם, הרמתי טלפון אליה והמקום הטבעי שאליו הגעתי היה לחדר של החברה הכי טובה שלי".

הקשר בין הבנות נשמר גם לאחר השחרור. ביטון בחרה לטייל בדרום אמריקה ולייבוביץ' בחרה דווקא בארצות הברית. "בשלב מסוים של הטיול הגעתי למקסיקו ומשם דיברתי עם איילה. היא לא היתה צריכה לשכנע אותי יותר מדי כדי שאעבור אליה למיאמי. במיאמי שוב איחדנו כוחות, עבדנו וגרנו ביחד. המשכנו לטייל עוד קצת ביחד וחזרנו לארץ".

עם החזרה לארץ, ביטון עברה לגור בתל אביב והחלה ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים ואילו איילה נשארה לגור באשכולות. הקשר החברי המשיך להתקיים. "היינו נפגשות, מבלות, יוצאות הרבה ביחד". ערב אחד, בעת שביטון הכינה את הבר בו עבדה לעוד 'יום עבודה', היא קיבלה את הבשורה שמשנה את חייה.

"לא הצלחתי לעכל"
שיחה ממכר של ביטון שמכיר את שתי החברות, בישרה לה את הנורא מכל. "הוא אמר לי 'תקשיבי אור, היתה תאונה חזיתית ואיילה נהרגה'. נכנסתי להלם. לא הצלחתי לעכל בכלל את מה שהוא אמר לי. התחלתי לבכות ואבא שלי טס לתל אביב להחזיר אותי למיתר".

ביטון מעידה על עצמה כי גם היום, כשלוש שנים לאחר התאונה, היא מרגישה שמשהו בתוכה עדיין לא התאושש לגמרי. "חצי שנה אחרי התאונה, אמא שלי לא יכלה להסתכל עליי מהצד וחיפשה פתרון למצבי. בסופו של דבר, היא הכוח שעומד מאחורי פתיחת האתר, קניית הבדים והתפעול שמאחורי הקלעים".

כך, בתעצומות נפש גדולות, נאוה ביטון הרימה את בתה מהקרשים. ביחד הן בנו את מפעל חייה של אור ומפעל ההנצחה לזכרה של איילה (Doe בתרגום לעברית = איילה).

אור עם איילה ליבוביץ ז"ל. חברות הכי טובות. צילום פרטי

"קנינו בדים והרמנו קולקציה של קרוב ל־50 פריטים שונים שמכל פריט יש גם מידות שונות. החזקתי בבית קרוב ל־1,500 פריטים שונים עד שהתחלנו לעבוד עם מתפרה שיוצרת את העיצובים שאני בונה. אנשי שיווק בכירים בתעשייה בארץ אמרו לנו שהתהליך שאמא ואני עשינו הוא לא מובן מאליו. הקמה כזאת של עסק יכולה לקחת גם שנים עד שמותג חדש נכנס לשוק ועומד בפני עצמו - אנחנו הצלחנו לעשות את זה בחמישה חודשים".

הליך של הקמת עסק מלווה בדרך כלל בהפסדים בתחילת הדרך, אך לשמחתה של ביטון, במקרה שלה, היא יוצאת מן הכלל. "אחד המשווקים הגדולים בארץ שעובד עם החברות הכי גדולות שאתה יכול לחשוב עליהן אמר לנו ששברנו שיא של ייצור והכנסה ראשונית".

כיום, מה מניע אותך שנתיים לאחר פתיחת המותג, להמשיך ולעצב ברמה יומיומית?
"תחושת הסיפוק הזו שיש לי. אני מרגישה שאנשים מעריכים את העבודה שלי כמעצבת".

האם יש מחשבה להפוך את החנות באינטרנט לחנות פיזית?
"תפעול וניהול של חנות, בכל מה שנוגע לדברים שהם מעבר לחוויית הקנייה, הם לא בשבילי. היתה לנו חנות קטנה למשך מספר חודשים, אבל לא אהבתי את זה, ולכן החנות האינטרנטית ממשיכה לעבוד. אני אוהבת את חוויית הקנייה בעצמי ואני חושבת שגם הלקוחות שלי אוהבים את זה יותר, אז מי שרוצה, יכול להגיע אליי לסטודיו, למדוד ולהתרשם".

לפני כשנתיים, כאשר פתחה ביטון את האתר, אנשים ראו במכירה אינטרנטית כ"העתיד" של הקניות, אך ביטון יותר ריאלית בנושא הזה. "אני לא חושבת שחנויות ייסגרו בעקבות המכירה האינטרנטית. אני לא רואה חנויות במילאנו סוגרות את הדלתות ומקימות חנות אינטרנטית במקום".

ממיתר עד אוסטרליה
המעצבת הצעירה ממיתר שהחלה את דרכה כתופרת בדים בביתה, נרגשת לספר על ההצלחה כשמפעל ההנצחה שהקימה לזכר חברתה חוצה גבולות. "בהתחלה הלקוחות היו רק מגיעים אליי לדירה בתל אביב, היום אני מוציאה משלוחים לכל הארץ וגם לכמה יעדים בחו"ל שהבולטים שבהם הם גרמניה, לונדון ואוסטרליה".

אור עם הבגדים בעיצובה. משלוחים לגרמניה, אנגליה ואוסטרליה. צילום: הרצל יוסף

אחת הדמויות הבולטות שנרתמו למסע השיווקי של Doe הוא מיכאל אוחנה, שחקן הפועל באר שבע בכדורגל. "בהתחלה בכלל חשבנו לפנות לנטע אלחמיסטר, אבל זה ירד מהפרק", מודה ביטון בחיוך. הרעיון לפנות למיכאל אוחנה היה דווקא שלה. "התחלתי לחשוב עם שני חברים שלי, אורן אוזן ושי מלול, על דמות שהיא באר שבעית מוכרת שמבינה את הלך הרוח בעיר וישר זרקתי את השם של מיכאל אוחנה".

ביטון פנתה לאוחנה, הסבירה לו על המותג וביקשה ממנו להשתתף בקמפיין. "מיכאל ישר הסכים. הוא בא באנרגיות חיוביות, התעניין, שאל והצטלם כמו דוגמן מקצועי".

הבגדים שלך נמכרים בארץ ובעולם. איך אדם אחד מצליח לספק מענה לכל כך הרבה אנשים?
"אני מגיבה די מהר לכולם. אומרים על אנשים שהם עסוקים 24/7 נכון? אז אני 28/7 עם הסלולרי. אני נותנת מענה בעצמי לכל מי שפונה. אני עונה לשאלות, מתעסקת בשיווק, בצילומים ובכל מה שרק דרוש לתפעול עסק רץ. אני מאמינה בזה שאם הלקוחות שלי יקבלו יחס אישי, הם יעבירו את זה הלאה ובסוף אני ארוויח מזה בחזרה. הלקוח הוא כלי השיווק הטוב ביותר שיש".

לעיתים ביטון גם מרגישה שישנן נקודות שבירה. "כשאני עושה את זה על בסיס יומי ולפעמים יש נקודות 'שבירה' בדרך, אז עושים לרגע עצירה, לוקחים אוויר ומביטים אחורה בסיפוק על הדרך שעברנו. ככה אני מחזירה לעצמי את האנרגיות להמשיך ולעבוד".

את מצליחה למצוא זמן לנהל מערכת יחסים?
"נכון לעכשיו לא. אני כל כך שקועה בעבודה ובעשייה שלי שמאוד קשה לי להתפנות למערכת יחסים. אני גם לא בחורה קלה, ועד שאני לא אמצא את האדם שמבחינתי הכי נכון לי, אני לא אכנס לזוגיות. אני בטוחה שכאשר יגיע האדם הנכון לי, אוכל למצוא את הזמן גם כדי להקדיש למערכת יחסים בין כל העיסוקים שלי".

יחד עם ההישגים שצברה בזמן קצר והעבודה הקשה שמאחוריה, ביטון עדיין רעבה להצלחה. "הזכרנו קודם את החנויות במילאנו? אז מבחינתי חנות במילאנו של Doe תהיה פסגת ההצלחה מבחינתי. אבל אז אמצא יעד חדש להגשים, תהיה בטוח בזה".