אחרי סוף שבוע של ירי בלתי פוסק של רקטות ופצצות מרגמה ושל אזעקות מסביב לשעון, נחיתת בלונים ועפיפוני תבערה שגרמו למספר שריפות, יכלו השבוע תושבי עוטף עזה לציין כמעט שבוע ימים של שקט יחסי ורגיעה זמנית.

(מימין)בלון תבערה שנחת בקיבוץ ושריפה ליד בית אריזה במועצה האזורית אשכול. צילום: ביטחון אשכול

בארבעת החודשים האחרונים, מאז החלו ההפגנות ההמוניות על גדר הגבול עם רצועת עזה, הוכרז כבר חמש פעמים על הפסקת אש, רובן נמשכו יממה או שתיים ונראה שהחמאס הוא זה שמכתיב את סדר היום הביטחוני בגזרת עוטף עזה.

חרף העובדה שבימים אלה מתנהלים מגעים בין הצדדים, בתיווכה של מצרים, להגיע להסדרה ארוכת טווח וגם כשהתותחים לא יורים ומספר הבלונים ועפיפוני התבערה הולך ופוחת, לתושבי העוטף אין אשליות. לכולם ברור שמדובר כאן ברגיעה זמנית, שקט של אחרי סבב הלחימה הנוכחי, שלראשונה אף התבטא בשיגור טיל גראד לעבר באר שבע, לראשונה מאז מבצע 'צוק איתן' לפני ארבע שנים, אך יכול להיות מופר בכל רגע.

מסבב לסבב, תושבי העוטף, מבוגרים וצעירים, חשים יותר ויותר כי הם לבד במערכה הזו וכי הממשלה אינה עושה די כדי להביא לאזור את השקט המיוחל.
גם אם מדובר ב'טפטופים' של עפיפונים ובלוני תבערה, שאיש כבר לא סופר אותם וב'צבע אדום' פה ושם, שאיש כבר לא מדווח על כך, "שיגרת החירום" הזו מתחילה לסדוק את החוסן של התושבים.

כך למשל, נחתו בבוקר שבת האחרונה שני בלוני תבערה ששוגרו מרצועת עזה בסמוך לחדר אוכל באחד מקיבוצי המועצה האזורית אשכול. בנס איש לא נפגע וגם לא נגרם כל נזק. שעות אחדות מאוחר יותר נחת בלון תבערה על גג בית בנתיבות. בסוף השבוע האחרון גם נרשמו שש שריפות באזור העוטף.

"לצערנו הרב", אומר ראש המועצה האזורית אשכול, גדי ירקוני, "בימים אלה 'חזרה לשיגרה' בעוטף עזה היא חזרה להפרחת בלוני תבערה ושריפות. אנחנו לא מוכנים בשום אופן לקבל את האיום כשגרת חיים לגיטימית, כפי שקרה עם ירי הקסאמים לשטחנו. במשך ארבעה חודשים רצופים עברנו חמישה סבבי מלחמה ו'הפסקות אש', שלאחריהן חוזרים בלוני הטרור. אנחנו זכאים לחיים נורמליים ולבלונים של שמחה, כמו בכל מדינת ישראל. אני מצפה מהממשלה לשים סוף למציאות המתמשכת הזאת".

"כל פיצוץ גורם לי לחששות"
מאז שאבי בוניאל (15.5) מהיישוב צוחר נולד, הוא חי במציאות של מבצעים, הסלמות, חדירות ופיצוצים עזים שמרעידים את הבית.

אבי בוניאל. מרגיש אזרח סוג ב'. צילום: נירה בוניאל

אני בן 15 וחצי ומתגורר בצוחר מאז שנולדתי. אני לומד בבית החינוך האזורי 'נופי הבשור'. צוחר הוא ישוב קהילתי, שמרוחק מהגבול עם רצועת עזה כשבעה ק"מ. במבצע 'עופרת יצוקה', אחד הבתים ביישוב שלי נפגע פגיעה ישירה מרקטת קסאם. הפגיעה גרמה לתחושות של פחד בי ובילדים רבים ביישוב. הרגשתי חשוף ופגיע מאחר ולא היה בביתי ממ"ד ומעציב אותי שלילדים במושבים ובקיבוצים שקרובים אליי מאוד, כמה מאות מטרים, להם יש ולי אין.

מאז ועד היום, כל פיצוץ גורם לי לחששות. אני ישן עם חלון פתוח למחצה כדי שאוכל לשמוע את ה'צבע אדום'. במבצעים 'עמוד ענן' ו'עופרת יצוקה' אני ומשפחתי ומרבית המשפחות ביישוב עזבנו את היישוב והתרחקנו מהאזור, כי חששנו להיפגע.

בתקופה האחרונה אנו חשופים גם לטרור העפיפונים וכואב לי לראות את הנגב נשרף ומשחיר. אני מרגיש שהמדינה לא עושה מספיק כדי לשמור על ביטחוננו. מאז שנולדתי, אני חי במציאות של מבצעים, הסלמות, חדירות ופיצוצים עזים שמרעידים את הבית, שנשמעים בכל יום מגבול הרצועה ומגבול מצרים. אני פשוט לא מכיר מציאות אחרת וצר לי על כך.

אני לא מבין למה כבר ארבעה חודשים שיש הסלמות לעיתים קרובות והצתות מעפיפונים ולא נעשה מספיק כדי שזה ייפסק. למה כשנופל גראד בבאר שבע, צה"ל מגיב קשות כמו הפצצת בניין רב קומות בעזה וכשנורית רקטת קסאם לעבר יישובי העוטף, המדינה מכילה את זה. אני מרגיש אזרח סוג ב'.

לפעמים, אזעקת ה'צבע אדום' נשמעת באמצע הלילה ואני מתעורר בבהלה, בקושי מצליח להבין מה קורה ולרוב אני פשוט לא מספיק להגיע לממ"ד, כי עכשיו יש לנו פחות מ־15 שניות להגיע למרחב המוגן. למחרת בבוקר המדינה מכריזה על חזרה לשגרה. אחרי שלא ישנתי כל הלילה, אני אמור להגיע לבית הספר, לשבת בכיתה ולפעמים גם לעשות מבחן כשאני עייף ולא מרוכז.

'שגרת החירום' קשה ואני לא מצליח להבין את המושג הזה. אומרים עלינו שאנו תושבים חזקים, אבל לפעמים גם החזקים נחלשים ופשוט נמאס לי. מה בסך הכל ביקשתי - לחיות בשגרה.

דואגת מרחוק
הצבע האדום תפס את מיכל טויטו, אמא לארבעה ילדים ממושב תקומה, בטיול נשים בבולגריה. "אני רק רוצה את כולם לידי, לראות ולהרגיש שהם בסדר, שהם לא מפחדים"

מיכל טויטו. "זו השגרה שלנו. צבע אדום, כיפת ברזל, הפוגות". צילום פרטי

שוב לילה לא שקט. אני בבולגריה, בטיול נשים עם המשפחה של בעלי. באחת בלילה, הטלפון מצלצל. בבולגריה, צלצול באמצע הלילה לא מקפיץ, אז כיביתי בלי להסתכל. בכל זאת, השעון מכוון ל־2:30 וצריך עוד מעט לקום ולהתארגן לטיסה חזרה לארץ. באמצע הלילה כולן קמות ומתארגנות ואצלי הראש מתחיל לעבוד. הצלצול המוזר ממקודם היה התרעה על 'צבע אדום' אצלי במושב.

מתחילה להסתמס עם בעלי שנמצא עם הילדים. הגדולה בכלל אצל חברה, כי מי חשב שיהיה לילה כזה. הקטנים ישנים ולא שומעים כלום. הבית רועש מהפיצוצים ושוב ושוב יש 'צבע אדום'.

יחד אנחנו מקווים שהילד האמצעי לא יתעורר. הוא עדיין סוחב את ההסלמה הקודמת מלפני שבועיים. 'הלילה הקשה ביותר מאז צוק איתן', כולם מסכמים בפייסבוק. אני מסתכלת על השעון. כבר 5:57. עוד שלוש דקות אפשר לסמס למשפחה שמארחת את הבת שלי. בטח גם הם ערים. בשעה 6:00 בדיוק אני שולחת הודעה. מעדכנים אותי שהיא בסדר. היו לה קצת כאבים בחזה. קצת שוקו חם פתר את הבעיה.

מרחוק זה גרוע הרבה יותר. הדמעות זולגות ואני רק רוצה את כולם לידי, לראות ולהרגיש שהם בסדר, שהם לא מפחדים.

דקה לפני הטיסה לארץ מודיעים באחת הקבוצות בוואטסאפ שהמעון במושב סגור היום. מתחילים קולות של תלונות בסגנון 'המעון מוגן וחייב להמשיך בשגרה'. יש בזה הרבה מן האמת, אבל מצד שני, מי יכול לראות לילה כזה כשגרה?

חוזרת הביתה, כולם בסדר. תודה לאל, הילדים שלי יודעים לישון. כולם מקבלים מתנות ונחים קצת. הנה השגרה הברוכה. ואז הודעה מהעבודה, מבית החולים, שם אני אחות בפגייה. מי שיכול לבוא לעזור, מפנים את הפגייה בסורוקה למרחב מוגן. וזה הגיוני. כי אם במעון מוגן לא מוכנים לקחת אחריות על שמונה תינוקות מהלכים, מה אנחנו יכולים לעשות בזמן אזעקה עם שמונה פגים שמחוברים למוניטור, חלקם עם חמצן ואחרים בתוך אינקובטור?

בערב בעלי לוקח את הבן למשחק של באר שבע. יש כרטיסים חינם לעוטף וזה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו. קיבלתי תמונות, הילד מאושר. אין טיפול יותר טוב מזה. סוף היום. השעה 23:00 וכולם בבית. כבר הספקתי לשכוח שרק חזרתי מטיול. זו השגרה שלנו. צבע אדום, כיפת ברזל, עבודה באמצע החופש השנתי, הפוגות".

מישהו למעלה שומע אותנו?
אמנון עוזיהו ממושב עין הבשור מרגיש שהנהגת המדינה מפנה כתף קרה להתיישבות בנגב ומערימה קשיים על התיירנים באזור שמשלמים מחיר כבד בגלל המצב הביטחוני.

אמנון עוזיהו. "אין למי לפנות". צילום: רועי עוזיהו

למרות הכל, נשארתי ציוני נלהב. כן, אני וחבריי אשר על החומה רואים יום יום את אשר יקרה אם נעזוב הכל ונלך מפה. לכבוד הוא לי להיות פה עם חבורה של חקלאים ותיירנים, שמשברים זה לא בתוכנית העבודה שלנו. אני מאוכזב מהמחשבה שנציגי האוצר, המנהלים את נושא התמיכה בתיירנים, מתנהגים כסוחרים ואנחנו משלמים יום יום את מחיר המצב הביטחוני.

רובנו מורגלים מהעבר להיות בראש המחנה ואף בנינו את בתינו לפי צורכי המדינה, אך למה ילדינו ונכדינו צריכים לשאת בעול הזה. עם הרגשה שאין למי לפנות כדי לשטוח את בעיותינו האמיתיות, וכשזה המצב זה בדרך כלל הופך לעול, כשמרגישים שהנהגת המדינה מפנה כתף קרה להתיישבות בנגב.

אני מגדל ארבעה ילדים, שלושה מהם קשרו את גורלם בנגב, ושבעה נכדים. אני מגדל משק אורגני השולח את תוצרתו משדה בוקר ועד רעננה, ממש מדלת לדלת, ללא מתווכים באמצע. לאחר שראיתי וחוויתי את התדרדרות החקלאות בנגב, הפנמתי זאת מהר והחלטתי להקים אתר תיירות שישלב חקלאות ותיירות. אני מפעיל אתר תיירות עם בקתות אירוח מדהימות ואוהב לעשות טוב לאורחינו, ירקות אורגנים חינם כל זמן האירוח.

נושא הביטחון של העוטף מלווה אותנו ימים ולילות. היישובים של העוטף מאורגנים לשמירת השגרה. אנחנו משקיעים את מיטב זמננו וממוננו לקיום נאות פה בעוטף, אך לדעתי, עם קצת יותר תשומת לב מצד המדינה אפשר היה להקל עלינו את החיים.

תיירני האזור ציפו לקצור פירות מהשקעתם ביחידות האירוח ומהר מאוד התאכזבנו עם תחילת שטף ההתנכלויות של שכנינו שמעבר לגדר. אז קם התיירן ובעל העסק הקטן, שמעסיק כמה עובדים מהאזור, ומתלבט - לסגור או להמתין עוד. אחת ההתלבטויות היא, שאם נסגור את העסק ניאלץ גם להיפרד מהעובדים המסורים, מה שיקשה על חיי שאר התושבים.

גם נושא הסדרת העסקים בעוטף עזה צריך לבוא על פתרונו. הבירוקרטיה הישראלית ידועה מאז ומתמיד. אז אולי צריך למצוא נתיב קצר יותר וטיפ טיפה גמישות ואנושיות. ראש הממשלה הבטיח לדאוג לקיצור תהליכים. אני חושב שאם הוא יקרא את מה שכתבתי וימצא את האדם שיודע להזיז את הנושא, וביבי יודע להזיז עניינים חשובים, ירווח לנו.

כמה מילים לעם ישראל בהמוניו, המתקשרים אלינו יום יום כדי לעודד ולהתעניין במה הם יכולים לעזור: אתם הדלק המניע אותנו, ממש התקווה לימים טובים יותר. כששאון התותחים יידום, בואו בהמוניכם לנגב הפורח כמעט כל ימות השנה. קנו מתוצרת הנגב. ואל תשכחו להניף את הדגל כציונים גאים, כדי שאנו על החומה נראה זאת למרחוק.