את קירות חדרה של גילה בלאיש, מנהלת בית הספר התיכון מקיף א' בשכונה ג' בבאר שבע, מעטרות תעודות הצטיינות שונות בהן זכה בית הספר במרוצת השנים בגין פעילותו החינוכית־חברתית.

גילה בלאיש. "העשייה החינוכית זה האדרנלין שלי". צילום: הרצליוסף

רגע לפני פתיחת שנת הלימודים הקרובה התבשרה בלאיש כי גם השנה זכה בית הספר שבניהולה בפרס החינוך הארצי מטעם משרד החינוך בשל הישגיו הלימודיים, ולא פחות מזה בשל הטמעת ערכי תרומה לקהילה בקרב התלמידים.

בלאיש לא מסתירה את התרגשותה, חרף העובדה שהיא עומדת לפתוח ביום ראשון הקרוב את שנת הלימודים ה־52 ברזומה שלה, מאז החלה את פעילותה החינוכית כמורה חיילת בהיותה בת 18.

"כן", היא אומרת כשעיניה נוצצות, "למרות שאני כבר יותר מיובל שנים במערכת, אני עדיין מתרגשת. ברור לי, שכמו בכל שנה, אני לא אצליח להירדם בלילה שלפני פתיחת שנת הלימודים ועד הרגע האחרון, אני אשקוד על נאום הברכה שאשא בפני התלמידים. אף פעם הנאומים שלי לא חוזרים על עצמם כדי שלא אגיד אותן שטויות. אני תמיד מחדשת".

"חובת ההוכחה עלינו"
בלאיש גם מתרגשת נוכח הבשורה על הצטיינותו, בפעם המי יודע כמה, של בית הספר. את הקרדיט היא נותנת ל"כל משפחת מקיף א', המורים, התלמידים, הרשות המקומית וגורמי החינוך השונים. זה כבוד גדול לא רק לנו, אלא לעיר באר שבע. זו הרגשת גאווה וסיפוק שיש הוקרה והכרה לעשייה שלך".

מעבר להוקרה ולהכרה בעשייה החינוכית, יש גם תגמול כספי נאה של כמה אלפי שקלים לכל מורה בבית הספר בגין ההצטיינות הזו?
"הכסף הוא לא מדד. ההכרה וההוקרה בעשייה הקשה היומיומית עם התלמידים ועם ההורים ועם המורים, זו גאווה. כשאנחנו זוכים, אני תמיד אומרת שאמנם זכינו בזר, אבל צריך להמשיך להשקות אותו ולדאוג שהוא יישאר על ראשך. אני אומרת תמיד למורים שלנו, שברגע שזכינו - חובת ההוכחה בהמשך היא עלינו. עכשיו אנחנו צריכים להוכיח שבאמת זה מגיע לנו".

בית הספר התיכון מקיף א' בבאר שבע הוקם בשנת 1953 על ידי פועה מנצ'ל והוא למעשה בית הספר המקיף הראשון שנוסד בישראל.

"עצם העובדה שמדובר בבית הספר המקיף הראשון בארץ", מציינת בלאיש, "וממנו יצאה בשורת החינוך המקיף לכל הארץ, מה שמייחד אותנו זו המסורת ארוכת השנים שאנחנו נוהגים בה. אנחנו גם משמרים וגם משדרגים את אותה מסורת של בית הספר".

איך משמרים, למשל, את ההצטיינות של בית הספר?
"יש כאן גרעין של מורים ותיקים שלא השתנה והוא זה שעוזר לנו לשמר את המסורת של בית הספר. גם אני כמנהלת שומרת על מה שהנחילו לנו הקודמים בתפקיד. ירשתי מהם את הערכים של בית הספר ולפיהם אני פועלת גם כיום".

בטקס קבלת פרס החינוך. "מהרגע שזכינו - חובת ההוכחה עלינו". צילום פרטי

למצוא שפה משותפת
סיפור חיים מרתק מלווה את גילה בלאיש. ספק אם רבים מתוך אלפי תלמידיה לאורך השנים בכלל מכירים את אותו סיפור של הנערה הצעירה, שנולדה בקזבלנקה שבמרוקו לפני יותר מ־69 שנים ("בחודש ינואר הקרוב אהיה בת 70", היא מדגישה), עלתה עם משפחתה בספינה "אגוז" בהפלגה הלפני אחרונה בטרם טבעה הספינה בהפלגתה הבאה על נוסעיה בדרך לישראל, והפכה לאחת הדמויות היותר בולטות במערכת החינוך בבירת הנגב שחינכה דורות של תלמידים.

בגיל 12 עלתה בלאיש ארצה. את ראשית דרכה היא עשתה בפנימיית "ניצנים" סמוך לאשקלון בעוד משפחתה נשלחה למעברת הרצליה. "אני זוקפת לזכות אנשי הפנימייה את כל מה שהגעתי עד היום. היה שם טיפוח לימודי־ערכי־חברתי".
עם סיום לימודיה בפנימייה, בסוף כיתה י"ב, הגיעה בלאיש לבאר שבע, כשהוריה, כאמור, התגוררו אז במעברת הרצליה.

איך זה שנערה צעירה בגיל 18 עוברת בגפה לבאר שבע?
"שמעתי אז שנפתחה מדרשה להוראת חינוך גופני בבאר שבע, כשתחום ההתמחות שלה הוא מחול. מאחר שבאתי ממרוקו עם רקע של שחקנית ורקדנית, זה משך אותי. אמנם התקבלתי בשעתו למכון וינגייט, אבל שם ההתמקדות בלימודים היתה על טהרת הכדור והאתלטיקה ואני דווקא רציתי להתמקד במחול. המדרשה בבאר שבע התאימה לי מאוד".

שנתיים למדה בלאיש במדרשה, כשהיא זוכה למלגת קיום ולימודים מטעם "עליית הנוער", נוכח הקושי של הוריה לממן לה את לימודיה, כשהתנאי היה שבתום לימודיה במדרשה היא תהיה מורה לחינוך גופני באחד מיישובי הספר באזור.

בתום הלימודים בלאיש מדרימה לירוחם, כמורה חיילת. "שנתיים לימדתי בירוחם", היא נזכרת, "ואני מברכת על כל יום שהייתי שם. שם למדתי את רזי החינוך, את רזי ההוראה, ואיך צריך לנהוג מורה כדי שישליט משמעת בכיתה".

בלאיש, תושבת באר שבע, נשואה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לארבעה נכדים, נזכרת ביום הראשון בו נכנסה לפני יותר מיובל שנים לכיתה בבית הספר בירוחם.

"כשנכנסתי אז בפעם הראשונה לכיתה", היא נזכרת, "השליכו עליי פחי אשפה. כולה הייתי בת 19 ונכנסתי לכיתה עם כובע מצחייה ומשרוקית, כמו כל מורה לחינוך גופני. חשבתי אז שאני עושה רושם על התלמידים אם אגיע לכיתה בלבוש קצר. היתה לי הופעה ונוכחות. זה לא עשה רושם על התלמידים. במהלך השנים כבר מצאתי טקטיקה, שהיא אך ורק שלי, איך להסתדר עם התלמידים".

בלאיש בצעירותה. "בפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה זרקו עליי פחי אשפה". צילום פרטי

המנהלת שהאמינה בי
אחרי שנתיים בירוחם, בלאיש ממשיכה הלאה. בדרך היא נישאת לצעיר באר שבעי, אלכס, שלא הסכים בשום פנים ואופן שרעייתו תשוב להרצליה, כפי שהיא תיכננה. ההיכרות בין השניים נולדה באחת ההרקדות בבאר שבע, בה נטלה בלאיש חלק, כשבעלה לעתיד היה אז מתופף בהרכב המוזיקלי שליווה את ההרקדה, והשאר זו כבר היסטוריה.

מאז, למעשה, קשרה בלאיש את גורלה ואת חייה עם באר שבע. ההתחלה היתה ברחוב הסנהדרין בצפון שכונה ד' כשלימדה במשך 11 שנים בבית הספר היסודי "נירים" (כיום בית הספר "אלומות").

באותן שנים התמקדה פעילותה החינוכית של בלאיש בתחום החינוך הגופני, העלאת מחזות וטקסים בבית הספר. "עם כל הצניעות", היא מציינת, "לא יהיה אחד מהתלמידים שלי שלא יזכור אותי כדמות החינוכית והמשמעותית בחייו. אין כמו החינוך הגופני, אפילו יותר מהיסטוריה או מתמטיקה".

בשנת 1979, לפני 39 שנים, מגיעה בלאיש לבית הספר התיכון מקיף א' בשכונה ג' בבאר שבע. המנהלת דאז, רבקה גורפינקל, קיבלה את המורה הצעירה ומהר מאוד התרשמה כי את הפוטנציאל שטמון בצעירה האנרגטית יש לתעל לאפיקים אחרים.

"אחרי שנה שלימדתי חינוך גופני בבית הספר", נזכרת בלאיש, "קראה לי המנהלת ואמרה לי שהחינוך הגופני קטן עליי ונתנה לי להיות מחנכת כיתה ואחרי זה ריכוז שכבה. בהמשך היא דחפה אותי ללכת לאוניברסיטה ובזכותה עשיתי תואר ראשון ושני בספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, סיימתי בהצטיינות וחזרתי לבית הספר כדי ללמד ספרות".

גם בכובעה כמורה לספרות, מודה בלאיש בחצי חיוך, היא לא זנחה את אהבתה הישנה לתחום החינוך הגופני והמשחק ופעלה להעלאת פרויקט ה"פופרה", אופרת רוק שמעלים תלמידי בית הספר זה שנים, יחד עם אושיית התרבות המקומית פנחס אופק, שמבחינתה של בלאיש זו גולת הכותרת של בית הספר.

"העלאת ה'פופרה' היא חלק מהמסורת של בית הספר", היא מדגישה, "ואנחנו ממשיכים בה עד היום. זה מה שנותן לי את שמחת החיים שלי".

על הבמה ב"פופרה". חלק מהמסורת של בית הספר. צילום: מערכת מיינט באר שבע

"ההוראה היא במה"
18 שנים ניהלה בלאיש את חטיבת הביניים בבית הספר. את בית הספר היא מנהלת לסירוגין למעלה מעשר שנים. קודם היתה סגנית מנהלת ובשש השנים האחרונות היא מנהלת ברציפות את בית הספר, לאחר פטירתה של קודמתה בתפקיד, סמדר ז"ק ז"ל.

בעצם, למה בחרת בתחום ההוראה והחינוך?
"האמת היא, שהחלום שלי היה להיות שחקנית תיאטרון או רקדנית. יכולתי להתקבל ללהקת 'בת שבע'. היתה לי טכניקה של בלט שהבאתי אותה עוד מילדותי במרוקו. ההורים שלי מאוד התנגדו לכך שאהיה שחקנית או רקדנית. הם לא ראו בעין יפה שהבת שלהם תופיע על הבמה, תתנשק עם שחקנים אחרים או שתרקוד בצמוד לבנים אחרים. זה לא נראה להם, זה לא נראה להם מכובד. הם רצו שאהיה מורה".

"השתכנעתי שגם להיות מורה זה סוג של הופעה מול קהל של תלמידים. יש בכך משהו נכון. ההוראה היא במה. כשאפרוש פעם, אני רוצה ללמד מורים מה זה להופיע מול תלמידים על במת הכיתה ולא לגרום לתלמידים שלך להירדם בשיעור שלך".

בצמוד למתחם בית הספר ממוקם משכנה של להקת המחול "בת־דור". אי אפשר לנתק את בלאיש מהתחום בו עסקה בעברה. אז נכון, שהיא לא יכולה לעשות הסבה ולהיות רקדנית, אבל היא מתנחמת בכך, עם הרבה גאווה, שאחד מילדיה, נתנאל, הוא רקדן מפורסם שעושה כיום חיל ומחולל על בימת ברודווי בארצות הברית במחזמר המצליח "אלאדין".

"המחול הוא בדמי", היא מעידה על עצמה, "אם תצא איתי לשטח, תראה שאני עושה שפגטים ואני מנתרת ורוקדת בחצר בית הספר. התלמידים רואים אותי עושה את זה".

יותר מיובל שנים של עשייה חינוכית, אבל גילה בלאיש לא מתרפקת על העבר. נוסטלגיה אצלה, כך היא אומרת, זו לא תוכנית עבודה בשבילה. השיחה עימה קולחת, כשהיא מתבלת בין לבין ביטויים בשפה המרוקאית.

היא מודה שבביטויים, כמו 'אמה מה', או 'בחייאת' או 'רבאק', ו'נשמה שלי', היא משתמשת גם ביום יום בשיחותיה עם תלמידים ומורים. "אני מסתחבקת עם כולם", היא מעידה על עצמה, "נכון שכאשר אני נכנסת לכיתה או נושאת דברים בטקס כלשהו בבית הספר, אף אחד לא נושם, אבל זה הכל מתוך כבוד".

גילה בלאיש. להיות מורה זה סוג של הופעה מול קהל. צילום: הרצל יוסף

החברותא נעלמה
גם כשהתלמידים של היום כמעט שלא פותחים ספרים, צמודים למחשב האישי, לסמארטפון ולטאבלט, בלאיש מחזיקה בדעה כי הדור של היום לא מתחנך פחות טוב ממה שהיה בעבר.

"הדור של היום הרבה יותר בעל ידע רחב. לעומת זאת, מה שהשתנה זו התקשורת בין האנשים. כל העניין הדיגיטלי מונע מהאנשים את החלק של העבודה ביחד, את השיחות בין התלמידים. אפילו בהפסקות בבית הספר, כשאתה מתבונן בתלמידים, אתה רואה את כולם מתעסקים בעצמם. כל אחד צמוד לסמארטפון. זה לא נראה לי נורמלי. אין כבר את ה'ביחד'. כבר אין תקשורת ביניהם. פחות חברותא. גם דור המורים גדל למציאות הזו".

המציאות הזו גם מתבטאת בתופעת אלימות בין כותלי בית הספר. אקלים בית־ספרי שלא הכי ידידותי, בלשון המעטה, עבור תלמידים ומורים כאחד. איך מתמודדים מול התופעה הזו?
"אף בית ספר אינו חסין מפני התופעה הזו. האלימות גוברת. הבעיה שלנו היא שאין סנקציות כנגד תלמיד אלים. נוקטים כלפי ילד אלים בהליך של השעייה לכמה ימים מבית הספר. מה זה עושה? אין בזה שום תועלת".

"האלימות לא פוחתת בגלל שאין אמצעים חריפים שננקטים נגד תלמיד אלים. להורים היום יש כוח. כשהתחלתי ללמד בירוחם לפני 50 שנה, ואני בסך הכל הייתי צעירה בת 19, ההורים של התלמידים אמרו לי 'הם שלך. מה שתחליטי, הם בידיים טובות'. היום יש קושי בנושא הזה".

בפרספקטיבה של יובל שנים, איך את משווה את ההוראה של היום להוראה של אז?
"מה שהיה פעם התאים לאותה תקופה. לא הכרנו משהו אחר. זה לא שהיתה לנו אז בחירה בין לוח וגיר לבין הוראה דיגיטלית. הסתדרנו אז עם הלוח והגיר יפה מאד. אני לא חושבת שאז התלמידים למדו פחות ממה שהם לומדים היום. במבט לאחור, אני לא חושבת שהתלמידים של אז השקיעו פחות מהיום, אולי היו להם פחות מקורות מידע ממה שיש היום, פחות מקורות נגישים בהשוואה להיום".

"היום הכל יותר נגיש לתלמידים. אצלי אין את האימרה 'הדור הולך ופוחת'. לטעמי, הדור רק הולך ומשתפר".

לדברי בלאיש, הדיגיטציה צריכה לשרת את הפדגוגיה ולא ההיפך. היא מספרת בגאווה שהם היו בין הראשונים שהכניסו לבית הספר את הלוחות החכמים על אף הקושי של חלק מהמורים להתרגל למעבר מהלוח והגיר למחשבים וללוח החכם.

"עם הזמן התרגלנו. זה תהליך של למידה. מי שמשתמש בחדשנות הזו בחוכמה בשיעורים שלו הופך את ההוראה והלמידה לאטרקציה. התברר לי, שהשד בכלל לא נורא. יתרה מזאת, אנחנו גם נעזרים בתלמידים, אם אנחנו נתקלים בבעיה כלשהי בהפעלת תוכנה כזו או אחרת. בכיף אני עושה את זה".

"ילדים צריכים לחיות"
באחרונה עלתה הצעה במשרד החינוך לבטל את מתן שיעורי הבית ושאותן מטלות יתבצעו רק בין כותלי בית הספר. "מדברים על הגילאים הצעירים, לא על תלמידי התיכון", מבהירה בלאיש.

"יהרגו אותי אם אני אומר את הדברים, אבל על פי האמת שלי, בגילאים הצעירים, כיתות א'־ג', לא צריך שיעורי בית. למעשה, ההורים מכינים את השיעורים. יש לי נכדה, אני נשבעת לך, שקיבלה שיעורי בית בתקשורת. אני עשיתי לה את השיעורים. היא בכלל לא הבינה מה רוצים ממנה".

"בגילאים צעירים צריך לעשות את השיעורים במסגרת בית הספר. בכיתות העליונות צריך לתת שיעורי בית במינון. יש מקצועות שחייבים לתת בהם שיעורי בית כמו מתמטיקה, אנגלית, לשון, שצריך בהם תירגולים. ויש מקצועות שאפשר להסתפק בסיכומים או קריאה. לא צריך להגזים. ילדים צריכים גם לחיות. אצלי המוטו הוא 'ללמוד בחיוך בסביבה של חינוך'. זו החוכמה לשלב בין הדברים".

בלאיש עם משפחתה. שיעורי בית? ילדים צריכים גם לחיות. צילום פרטי

בפרוס שנת הלימודים החדשה יש לך איזה טיפ לתלמידים ולמורים?
"הטיפ לתלמידים מבחינתי הוא שהם יבואו עם שמחת חיים ושיראו בבית הספר לא רק מוסד חינוכי כי אם גם מקום חברתי־קהילתי ושהם יתרמו לקהילה ולסביבה ושיאמינו בעצמם. התלמידים הם חומר ביד היוצר. המורים חייבים להבין, כשהם נכנסים לכיתה עליהם להרגיש דרך הראש ולחשוב דרך הלב. כל הזמן הלב צריך לפעום".

למעלה מ־50 שנה בתחום. זה לא שוחק?
"מישהו מחייב אותי להישאר פה? בינינו, לא השכר מושך אותך למקצוע הזה, שהוא כל כך אחראי, עם 1,700 תלמידים, 140 מורים ועשרות עובדים. אין לך יום ואין לך לילה, אין לך חופשה. גם בחופש הגדול אנחנו בעשייה, בהיערכות לקראת פתיחת שנת הלימודים".

"העשייה החינוכית זה האדרנלין שלי. זה לא שוחק. נכון שיש את מטבע הלשון 'מורה לחיים'. אני מורה לכל החיים. זו בחירה שלי".

לא מביטה לאחור
"אני לא טיפוס שמתרפק על העבר", מציינת בלאיש, "לפני שבוע, למשל, נפגשתי עם בני המחזור שלי בפנימייה, חבר'ה בני 70. הם פתחו קבוצת וואטסאפ. כל היום חופרים, כל היום נוסטלגיה. אני נהנית אמנם לראות תמונות מאותם ימים, תמונות שלי שאני בכלל לא דומה למה שאני היום. אין בעיה, אבל זה יפה לאותה תקופה. אני נורא אוהבת את ההווה ואני רוצה את המחר. בגיל הזה אני רוצה לראות את המחר ממשיך".

שנת הלימודים הקרובה תהיה השנה האחרונה אותה פותחת גילה בלאיש. בסוף השנה היא תתלה את המפתחות ותעביר את שרביט הניהול ליורשה בתפקיד, שעדיין לא נבחר.

צובט לה בלב, היא מודה, לסיים יותר מיובל שנים של פואמה פדגוגית, אבל מצד שני, היא מציינת ש"דבר אחד ברור לי, שאני מנתקת קשר. לא אבוא לראות אחרי פרישתי מה קורה בבית הספר, מה השתנה אחריי בבית הספר. אני לא שם. אני לא נוסטלגית, ולכן לא אבוא ואגיד שבזמני עשו כך וכך. בסיום שנת הלימודים הקרובה אומר יפה 'שלום', מוסרת את המפתחות, אבל לא חוזרת לכאן. תאמין לי, לא יהיה לי משבר בקטע הזה".

רוקמת תכניות לאחרי הפרישה בסוף השנה הנוכחית. צילום: הרצל יוסף

בלאיש, כך מתברר, כבר רוקמת את החלום שלאחר הפרישה. מעבר להצעות שהונחו לפתחה להנחות מורים באוניברסיטה ובסמינרים למורים ("זה בקטנה", היא מציינת), היא חולמת ואפילו יותר מזה, תחזיקו חזק, להיות שחקנית בתיאטרון המרוקאי.

"אם לא איכפת לך", היא מציינת נוכח הרמת הגבה שלנו, "שיחקתי בשעתו בתיאטרון באר שבע בהצגה 'סליחות' של המחזאית והשחקנית חנה הספרי־אזולאי, שהיתה תלמידה שלי בבית הספר 'נירים', וגילמתי תפקיד של אמא מרוקאית".

"הניצוץ הזה של התיאטרון בוער בי. גדלתי בבית בו אבא שלי היה שחקן תיאטרון מפורסם במרוקו. עכשיו, בגיל 70, אני רוצה לסגור מעגל, אבל רק במרוקאית. בחייאת, מי ייקח אותי למשהו אחר. זה הכי מדבר אליי. זה חלום שיתגשם".