לפני כארבעה שבועות פתח חמי כהן, תושב מושב עין הבשור בחבל אשכול, בשביתת יחיד מול מטה האו"ם בארמון הנציב בירושלים בדרישה כי מדינת ישראל תממש את ריבונותה במתחם.

חמי כהן עם שלט המחאה נגד האו"ם. נחוש להשיג את היעד. צילום: הרצל יוסף

"להשיב את ריבונות המדינה לארמון הנציב", הוא אומר ולא מתכוון להפסיק את מחאתו עד אשר ישיג 15 אלף חתימות על העצומה הדורשת שהאו"ם יחתום על חוזה שכירות מול המדינה, שהיא הבעלים החוקי של המתחם.

בינתיים, הוא הצליח להחתים על העצומה כ־3,000 איש התומכים בדרישתו. כהן לא מוותר. הוא נחוש במחאתו, גם אם הדבר ידרוש ממנו להישאר מול מטה האו"ם בירושלים עוד ימים רבים עד אשר ישיג את היעד שקבע לעצמו.

"אני מקווה להשיג את היעד הזה בקרוב", הוא אומר לנו כשאנחנו יושבים עימו בסלון ביתו במושב עין הבשור, "כי גם המשפחה שלי רוצה אותי כאן בבית. כל השבוע אני מפגין בירושלים ובסופי שבוע אני בבית. זה לא פשוט, אבל קבעתי לעצמי יעד ואני אעמוד בו".

בקיץ שעבר פירסם ארגון אונסק"ו הודעה לפיה כל החוקים וההחלטות המינהליות שננקטו על ידי ישראל, שפעלה כדי לפגוע במעמדה של ירושלים, כך על פי הארגון, ובפרט חוק יסוד ירושלים כבירת ישראל אינם תקפים, אינם חוקיים וצריכים להתבטל לאלתר. מאז החל כהן לעסוק בנושא, וכאמור, לפני כשלושה שבועות הוא התייצב למשמרת מחאה מול מטה האו"ם, ללא תאריך סיום בשלב זה.

ההתנקשות בדיפלומט
כהן (69), נשוי, אב לארבע בנות וסבא לתשעה נכדים ("הגאווה שלי", הוא מציין, "שכולם גרים פה במושב"), מגדיר עצמו כ"חקלאי בדימוס". כבר 35 שנה חלפו מאז הוא התיישב בעין הבשור שבעוטף עזה ונימנה עם ראשוני המשפחות שהגיעו ליישוב, אשר מרבית אנשיו הם ממפוני חבל ימית עם פינוי חצי האי סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים.

חמי כהן ואביו. צילום באדיבות הארכיון לתולדות ההגנה

גלגל הזמן יש לו את החוקים משלו ומחאתו של כהן מתרחשת בדיוק 70 שנה לאחר שאביו, לוחם הלח"י הנודע, יהושע כהן, התנקש ב־17 בספטמבר 1948 ברוזן פולקה ברנדוט, דיפלומט שבדי, ששימש כמתווך מטעם האו"ם להסדרת הפסקת האש במלחמת העצמאות וגיבוש הצעות להסדרי קבע בין הצדדים הלוחמים.

על פי תוכניתו של ברנדוט, הנגב היה אמור להיכלל בשטח המדינה הערבית, וירושלים אף היא תיכלל בשטח הערבי במסגרת ממלכת עבר הירדן, תוך מתן אוטונומיה מוגבלת ליהודים.

ההתנגדות מצד היישוב היהודי במדינת ישראל, שזה עתה קמה, היתה רבה וחצתה את כל המפה הפוליטית של אז, החל מהממשלה הזמנית בראשות בן גוריון וכלה בארגוני האצ"ל והלח"י.

באותו יום שישי של ה־17 בספטמבר 1948 חצתה שיירתו של הרוזן ברנדוט את הדרך בין הצד הירדני לצד הישראלי בירושלים ונתקלה בג'יפ שחסם את דרכה של השיירה. מתוך הג'יפ קפצו ארבעת נוסעיו, חברי לח"י, בהם גם יהושע כהן, שלימים התברר כי הוא זה שהתנקש בדיפלומט השבדי. חקירת המשטרה באותם ימים נקלעה למבוי סתום והתיק נסגר.

חמי כהן, שנולד שנה לאחר ההתנקשות ברוזן ברנדוט, רואה במחאה שלו מול מטה האו"ם בירושלים סוג של סגירת מעגל. "ברור שיש חוט מקשר בין האירוע מלפני 70 שנה", הוא אומר היום, "להפגנת היחיד שלי. המקום היחיד בירושלים בו מסרה המדינה שטח ריבוני שלה לידי גורם זר במו ידיה, הוא ארמון הנציב".

הרוזן פולקה ברנדוט ומשה שרת בסיור בקריה בתל אביב, ספטמבר 1948. צילום: צלם לא ידוע, מתוך אוסף התצלומים הלאומי

החבר בן גוריון
סלון ביתו של כהן הוא בעצם סיפור של חזרה לעבר, לימי ראשית המדינה. על אחד הקירות תלויה תמונה ענקית של אתר פטרה (הסלע האדום), שבמקור הוענקה בשנות השבעים על ידי אלוף פיקוד הדרום דאז, אריק שרון, לקיבוץ שדה בוקר, אך לדברי כהן, "התמונה היתה אמורה להיתלות בחדר האוכל של הקיבוץ, אך משום מה זה לא קרה, אז אימצתי לעצמי את התמונה".

הקירות עטורים בכרזות משנות החמישים, כמו גם תמונתו של הנציב העליון של ממשלת הוד מלכותה העוזב את ישראל עם סיום המנדט הבריטי, ערב הכרזת המדינה ותמונה של יהושע כהן, אביו של חמי, צועד עם בן גוריון בשבילי קיבוץ שדה בוקר.

נוסטלגיה אמרנו, אפילו התחתיות עליהן מוגשות לנו כוסות הקפה הן בסימן ההיסטוריה כאשר מוטבע עליהן דיוקנו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל.

סיפור חייו של חמי כהן הוא מרתק לא פחות מזה של אביו המנוח, שחרף היריבות האידיאולוגית עם דוד בן גוריון, הוא הפך לידידו הקרוב ביותר ושומרו האישי של "הזקן" בכל שנותיו בשדה בוקר.

כהן נולד בכפר סבא. בהיותו בן שלוש הוא עקר עם הוריו לקיבוץ שדה בוקר, שזה עתה עלה על הקרקע. "זה היה אז קיבוץ בתחילת דרכו", מספר כהן, "שלא היה שייך לשום תנועה וזה מה שהיה יפה בו. קיבוץ פלורליסטי, שלא בדקו בציציות מה הרקע הפוליטי או האידיאולוגי שלך. שנה אחרינו הגיע לקיבוץ החבר בן גוריון".

במשך שנה וחצי היה חמי כהן הילד היחיד בקיבוץ, ובתור שכזה הוא נשלח בהיותו בן ארבע וחצי להתחנך בקיבוץ רביבים והוא היה מגיע הביתה פעם בשבועיים. "היו לוקחים אותי לגן ברביבים ביום ראשון", הוא נזכר, "ומחזירים אותי למשפחה שלי בשדה בוקר ביום שישי כעבור שבועיים. היתה לי בקיבוץ משפחה מאמצת".

בגיל שש הוא עבר להתחנך בקיבוץ משאבי שדה, שם הוא שהה עד כיתה י"א. "בכיתה י"א מיציתי את עצמי במערכת החינוך", הוא מספר, "וסיימתי עם החומר הלימודי והצטרפתי לגרעין בנים שהשלים את קיבוץ שדה בוקר".

את שירותו הצבאי עשה כהן כלוחם בסיירת מטכ"ל. על פעילויותיו ביחידה הוא מנוע מלספר. רובן ככולן נותרו חשאיות, שהשתיקה יפה להן.

הסוד נשמר בלח"י
לאחר השירות הצבאי חזר כהן לקיבוץ, עבד במטעים ובמוסך, ובשנת 1982 הוא עזב את הקיבוץ ועבר לכפר סבא, לעיר בה נולד, ושנה לאחר מכן הוא התיישב עם משפחתו בעין הבשור.

בעקבות נישואיו עם רבקה, שהוריה הם ממקימי קיבוץ עין השלושה, הם מחליטים לחזור לנגב ורוכשים משק בעין הבשור. "היינו בין המשפחות הבודדות במושב שלא נימנו עם מפוני חבל ימית", הוא מספר על תחילת הדרך.

בוא נחזור לתקופת ילדותך ונעוריך. איך זה לגדול במשפחה עם סיפור כזה טעון הקושר את אביך להתנקשות במתווך של האו"ם בימיה הראשונים של המדינה?
"כל הסיפור הזה לא עלה ולא צף עד שאבא נפטר לפני 32 שנה. עד אז לא דיברו על זה. מה שדיברו על זה בבית, נשאר בבית. בציבוריות הישראלית לא דיברו על זה. אנשי הלח"י ידעו לשמור סוד. רק אחרי שאבא נפטר זה פרץ".

כשהגעתם לשדה בוקר, משפחה של יוצאי הלח"י, אנשי ימין מובהקים, לא ראו בכם סוג של עוף מוזר?
"בכלל לא. לא שאלו את ההורים שלי לגבי העמדות הפוליטיות שלהם. כל הנושא הפוליטי בכלל לא היה העניין. בן גוריון אמר בשעתו כי 'לא כל המשוגעים הגיעו לשדה בוקר, אבל כל מי שהגיע לשדה בוקר הוא משוגע'".

למרות היריבות האידיאולוגית הקשה הפכו יהושע כהן, אביו של חמי, ודוד בן גוריון לחברים הכי טובים. כהן האבא הפך במהרה לידידו הקרוב של בן גוריון, שפרש זמנית באמצע שנות החמישים מראשות הממשלה וירד לנגב והתיישב בשדה בוקר, בו הוא חי עד יומו האחרון. כהן האבא היה איש סודו של "הזקן" וליווה אותו מדי יום בצעידתו המפורסמת בשבילי הקיבוץ. לא אחת גם חמי הילד היה מצטרף לצעידות הללו.

"כל יום שישי", נזכר כהן, "היינו אוכלים יחד עם בן גוריון ארוחת ערב בחדר האוכל של הקיבוץ. בן גוריון היה מקפיד עד סוף ימיו לאכול בימי שישי בחדר האוכל של הקיבוץ. אבא היה צועד כל יום במשך שעה־שעתיים עם בן גוריון".

בן גוריון, יהושע כהן וחמי הילד בצעידה בשבילי שדה בוקר. צילום: משה פרידן, לע"מ

פוליטיקה לחוד
אתם בוודאי תוהים איך זה לגדול בצילו של "הזקן". לכהן בן הארבע שזכה לצעוד לצד אביו עם בן גוריון מספר כי "אני גדלתי לתוך זה. בשבילי זה היה טבעי לגמרי. אבא שלי השביע אותי שאפנה לבן גוריון בשם 'בן גוריון'. הוא עצמו אמר לי לא פעם, שאם אקרא לו 'בן גוריון' הוא יקרא לי בשם 'כהן'. הוא העדיף שאקרא לו בשמו הפרטי, דוד. הוא היה מאוד אנושי וחם. הוא תמיד התעניין בלימודים שלי ובמעשים שלי. הוא אמנם לא היה איש של צ'פחות, אבל כלפי הוא תמיד התעניין ושאל בחביבות רבה".

עד כמה היה הקשר בין חמי הקטן לבן גוריון הדוק תעיד העובדה, שאולי נחשפת כאן בפעם הראשונה, שבן גוריון חיבר בחודש מרץ 1956 הגדת פסח היתולית לרגל סדר פסח בקיבוץ שדה בוקר, בה קשר "הזקן" את גאולת עם ישראל בצאתו ממצרים עם הקמת שדה בוקר בהר הנגב, ושאת עגלת הגאולה ואחרית הימים, בה נמר עם גדי ירבץ, נוהג לא אחר מאשר חֶמִיק, הלא הוא חמי כהן בן הארבע.

איך אתה מסביר את הידידות המופלאה הזו בין אביך לבין בן גוריון, שני יריבים אידיאולוגיים?
"אבא שלי טען שמדובר היה בשני אנשים נחושים בעמדותיהם. בן גוריון כיבד את עמדותיו של אבא, ואבא כיבד את עמדותיו של בן גוריון. בן גוריון כתב פעם על אבא ש'יהושע כהן הוא לוחם וחלוץ, התגשמות הציונות'. כשביקר בשעתו מזכיר האו"ם, או טאנט, בשדה בוקר, בן גוריון הציג את אבא שלי בפניו ואמר כי 'אם הייתי בעבר תופס את יהושע כהן, הייתי הורג אותו ואם הוא היה תופס אותי, הוא היה הורג אותי'. אבא השיב לו אז, 'אתה מקל בנו ראש. אם היינו רוצים לחסל אותך - היינו מחסלים אותך'".

"הקשר ביניהם נשמר לאורך כל השנים. בצוואה שלו ציין בן גוריון שהוא מוריש את כל הטיפול בנכסיו הרוחניים לאבא שלי. בן גוריון ראה באבא שלי כמגשים הציונות האמיתית".

הפרת ריבונות בוטה
חוזרים למחאת היחיד מול מטה האו"ם בירושלים. כהן, כבר אמרנו, מתגורר זה 35 שנה בעוטף עזה. שנים של מציאות ביטחונית לא פשוטה, חיים מסבב לחימה אחד לסבב הלחימה הבא.

חמי כהן. "כשנופל קסאם או נוחת בלון תבערה זו הפרת ריבונות לכל דבר ועניין". צילום: הרצל יוסף

לשאלה, מדוע הוא לא קם ומצטרף למשמרות המחאה של תושבי האזור כנגד המדיניות הממשלתית בסוגיית התגובה הישראלית לירי הבלתי פוסק מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי, ובמקום זאת הוא מפגין בסוגיה שספק אם רוב רובו של עם ישראל בכלל מודע לה, יש לכהן תשובה נחרצת.

"הנושא של ארמון הנציב הוא סמל", אומר כהן, "וזה מחזיר אותי להתנקשות של ברנדוט. הוא הציע להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית ולמסור את הנגב לערבים. הרעיון שלו היה שהוא יהיה שליט ירושלים ויישב בארמון הנציב. עצם העובדה שמטה האו"ם יושב עדיין בארמון הנציב זה סימפטום לאובדן הריבונות שלנו על ירושלים".

"זה שטח ישראלי לכל דבר. זו אדמת מדינה. האו"ם לא מוכן לחתום איתנו על שום חוזה חכירה או השכרה. זה ויתור שלנו על הריבונות, ובזה אני נאבק".

וסבבי הלחימה בעוטף עזה והתגובה המאופקת יחסית של ישראל כשהצד השני מכתיב את המציאות הביטחונית, זה לא סוג של ויתור מצידנו?
"ועוד איך. אני מוצא חוט מקשר בנושא של ויתור הריבונות בירושלים לוויתור על הריבונות בנגב. אני רואה בבלוני התבערה לא רק את הנזק שבשריפת השדות, כי אם את עניין הוויתור על הריבונות שלנו בנגב. היה צריך להגיב כבר ביום הראשון. אני לא נכנס לוויכוח איך להגיב. אני רואה בבלוני התבערה ויתור על הריבונות שלנו".

כלומר?
"כשנופל קסאם או נוחת בלון תבערה זו הפרת ריבונות לכל דבר ועניין. אני צריך להסביר לנכדים שלי שבלונים זה דבר מסוכן. כל מה שקורה כאן בשנים האחרונות זה בשל העובדה שאנחנו מסכימים שיפגעו בריבונות שלנו. זה הנזק הגדול. ארבעה חודשים יורים עלינו ומפריחים לעברנו בלוני תבערה ואין תגובה הולמת".

בין מלחמה לשלום
"שיפסיקו להגיד 'אין נפגעים ולא נגרם נזק'. זה מוציא אותי מדעתי", אומר כהן, "שיגידו 'אין נפגעים בגוף ולא נגרם נזק'. כל פעם שיש את הכריזה המצמררת הזו 'צבע אדום', יש נפגעים בנפש של אמהות, של ילדים, של מבוגרים. זה נזק לא פחות מכל נזק אחר".

ובכל זאת, אתה מעדיף להפגין הפגנת יחיד מול ארמון הנציב בירושלים ולא בכיכר רבין בהפגנות בדרישה להביא שקט וביטחון לאזור עוטף עזה בו אתה מתגורר?
"לדעתי, מה שאני יכול לתרום בהפגנה שלי בירושלים יש לו משקל רב יותר ואני מגיע יותר לתודעה הציבורית מאשר הייתי עוד אחד מכמה מאות שמפגינים בכיכר רבין. גם כשאני מפגין מול ארמון הנציב, אני לא שוכח את אזור מגוריי ומעלה תמיד את המציאות הביטחונית בה אנחנו נתונים כבר שנים ארוכות. צריך להפסיק את המציאות הזו. זה נע על הסקאלה בין מלחמה לשלום".

כבן למשפחה הלוחמת, איפה אתה ממוקם על המפה הפוליטית?
"אני מפריד בין אידיאולוגיה ופוליטיקה. מבחינה אידיאולוגית אני בימין. אני עדיין אחד החילונים הבודדים שעוד נוסע ברכב עם סרט כתום לאות הזדהות עם מפוני גוש קטיף בהתנתקות. לעומת זאת, תמכתי אז בהתנתקות. אידיאולוגית אני דוגל בכך שחזרנו למדינת ישראל, כי זה הבית שלנו. אנחנו לא עם כובש ולא גזעניים".

"אני לא מפריד מבחינה אידיאולוגית בין הצד הזה של הקו הירוק לבין השטחים שמעבר לקו הירוק. זה שלנו באותה מידה. ישוב ביהודה ושומרון, לתפיסתי האידיאולוגית, הוא בדיוק כמו עין הבשור בחבל אשכול".

חמי כהן, כמו אביו המנוח בשעתו, לא רואה סתירה בכך, שמבחינה פוליטית, בניגוד לעמדתו האידיאולוגית, דעותיו שונות. "אם מבחינה טקטית", הוא מדגיש, "יחליטו על פתרון כזה או אחר בסוגיית הסכסוך ישראלי־פלסטיני, שאני משוכנע באמיתות שלו ובכנות של הצד השני, ואני אאמין להסכמה הפלסטינית לעשות שלום אמת איתנו, אז אין לי בעיה לוותר על שטחים. הקו הירוק אצלי הוא לא קדוש".

"כשאני אשתכנע שהערבים מוכנים לשלום אמיתי, אז יש על מה לדבר". כהן מודה, שכמו אביו המנוח הוא איש של סתירות. אידיאולוגית הוא בצד הימני של המפה, איש של ארץ ישראל השלמה. פוליטית, הוא לא מונח, כהגדרתו, אצל אף מפלגה בכיס.

"האשמה משותפת"
הסתירה הזו גם מוצאת את ביטוייה ביחסיו עם הקהילה הבדואית. הצד הפחות מוכר של יהושע כהן, אביו של חמי, היה קשריו עם האוכלוסייה הבדואית בנגב, שלמרות היותו איש ארץ ישראל השלמה דגל בדו־קיום עם הקהילה הבדואית.

חמי כהן הולך בדרכי אביו. זה למעלה מעשר שנים הוא פועל מאחורי הקלעים בסוגיית הסדרת התיישבות הבדואים בנגב. "יש בנגב אזורים אדירים בהם ויתרנו על הריבונות", הוא אומר, "בשנים האחרונות אני פועל כדי לקדם שיח משותף לפתרון הבעיה".

"שימשתי בשעתו יועץ הסתרים של שר החקלאות לשעבר, יאיר שמיר, שהיה מופקד מיניסטריאלית על המגזר הבדואי. הייתי גם יועץ לענייני בדואים של ראש מועצת רמת הנגב לשעבר, שמוליק ריפמן ז"ל וכיום של ראש המועצה הנוכחי, ערן דורון. הנגב הוא שלנו בלי שום סיפורים מי היה פה קודם. זו מהות הציונות, שחזרנו לארצנו".

אבל אי אפשר להתעלם מהאוכלוסייה הבדואית?
"נכון. מגיע להם מה שמגיע לנו. מבחינה אישית, יש לי חברים טובים בלב ובנפש מהמגזר הבדואי, גם כשהם יודעים את הרקע המשפחתי שלי ואת העמדות שלי. הם מכבדים אותי בגלל זה. אני ידיד נפש שלהם. פעם בשבוע אני יושב איתם במאהלים שלהם. מצד שני, יש כאן אובדן ריבונות מוחלט. המדינה ויתרה על הריבונות בנגב כשלא הגיעה עד כה להסדר עם הבדואים".

אז איך פותרים, לטעמך, את הסוגיה הזו שכבר מתגלגלת לא מעט שנים?
"האשמה היא משותפת גם להם וגם לנו. לטעמי, ויתורים משני הצדדים, כמו בהיבט המדיני של תהליך השלום, זה הפתרון. חד משמעית, אסור שזה יקרה תחת חקיקת חוקים. בשעתו גם נאבקתי בחוק פראוור־בגין להסדרת ההתיישבות הבדואית. הפתרון צריך לבוא בהידברות בין הצדדים ולא באמצעות חוק. כל חוק ייראה בעיני הבדואים כחוק גזעני, גם אם תעניק להם הטבות מפה ועד להודעה חדשה".

במקום לשבת עם הנכדים, לעלעל באלבומי התמונות ולהתרפק על זכרונות העבר, בחר חמי כהן בדרך אחרת בעשור השביעי לחייו. "כשהתעסקתי עם הבדואים עשיתי הכל בהתנדבות", הוא מציין, "העברתי הרצאות שונות, נסעתי ברכב שלי מבלי שגביתי כסף על כך. הכל בהתנדבות. הכל על חשבון הירושה".

"אני מקווה שבסופו של דבר בני המשפחה יהיו גאים בי. אני מקבל מהם רוח גבית. חזרתי בסוף השבוע הביתה, אז הנכד שלי אמר לי שהוא מאוד מתגעגע אליי. השבתי לו שעד שאני לא מגיע ליעד שלי, 15 אלף חתימות על העצומה שלי, אני לא מפסיק את המחאה שלי. בתגובה שאל אותי הנכד אם גם לילדים מותר לחתום וזאת כדי לזרז את שובי הביתה".

יש לך איזה חלום?
"שנחיה לבטח על אדמתנו. המאבק לא תם. כשנולדנו לפני כ־70 שנה אמרו לנו שכשנגיע לגיל 18 לא נלך לצבא, והנה הנכדים שלנו כבר בצבא. הלוואי שנחיה לבטח. זה חלום משותף לכולנו".