השישי באוקטובר 1973. אלי שגיא, אז שריונר כבן 20, עשה באותה שבת, בה חל גם יום הכיפורים, את החג הקדוש בחיק משפחתו בבאר שבע. חרף הכוננות שהוכרזה אז בצה"ל יומיים קודם לכן נוכח הסבירות להתלקחות בגזרת תעלת סואץ וברמת הגולן, יצא שגיא לחופשת שבת באישור מפקדיו לאחר שבמשך כחודש וחצי לא יצא אז לכל חופשה לביתו.

אלי שגיא. "הפציעה הפיזית מתגמדת לעומת הפגיעה הנפשית שהיא מנת חלקי עד היום". צילום: הרצל יוסף

"המלחמה תפסה אותי בבית", הוא משחזר את אותם ימים מלפני 45 שנה בדיוק, "יצאתי הביתה לחופשת חג למרות עוצר היציאות. ביקשתי אז מהמפקדים שלי לצאת לפחות לשישי־שבת לאחר שלא ראיתי את המשפחה כמעט חודש וחצי".

"כשנשמעה האזעקה בשתיים בצהריים באמצע יום הכיפורים הבנתי שהחלה המלחמה. שעות אחדות לאחר מכן, במוצאי השבת, התקשרו אליי והודיעו לי שאני צריך להתייצב בשדה תימן, כי לא היה כל סיכוי שאצליח להגיע בצורה עצמאית ליחידה שלי, שישבה אז באגם המר בגזרה המרכזית מול תעלת סואץ".

"בשדה תימן הוחל בהתארגנות לקראת היציאה לשטח הקרבות בסיני. היתה אי ודאות מוחלטת באשר לשיוך שלי ושל חיילים נוספים. הדברים לא היו ברורים. צירפו אותנו לחטיבה 600 של אנשי מילואים. הצטרפתי לגדוד השריון 409 כנהג טנק, הצטיידנו בנשק וציוותו אותנו לצוותים, שאת חלקם כלל לא הכרתי. משם הסיעו אותנו למחנה נתן, שם נתנו לנו את הטנקים שאיתם היינו אמורים לצאת למלחמה".

"זיוודנו אותם בתחמושת ויצאנו לדרך. חמישה טנקים על שרשראותיהם יצאנו לעבר חצי האי סיני. לא היו אז מובילי טנקים זמינים, ולכן נאלצנו לנסוע עם הטנקים במשך קרוב ל־18 שעות עד שהגענו לרפידים שבסיני. הגענו בלילה לאזור רפידים. לא הבנו מה קורה. תדלקנו בלילה ובבוקר יום שלישי, ה־9 באוקטובר, היום הרביעי של המלחמה, יצאנו עם אור ראשון לקרבות הבלימה מול הצבא המצרי באזור של מוצב 'מכשיר' בגזרה המרכזית".

את אותו היום שהפך את חייו של השריונר הצעיר ושאת תוצאותיו הוא נושא במשך יותר מארבעה עשורים, שגיא לא שוכח. מן הסתם הוא גם לא ישכח לעולם. 45 שנים הוא נצר את מוראות אותו היום בו יצא עם חבריו לטנק לאחד מקרבות הבלימה הקשים ביותר שנרשמו במהלך מלחמת יום הכיפורים, במהלכו נהרגו מאש המצרים שלושה מאנשי צוות הטנק שלו והוא, ששימש כנהג הטנק, היה היחיד שנותר בחיים מהצוות שנפגע לאחר שהטנק עלה בלהבות.

הכאב לא מרפה
שגיא, המזוהה בארבעת העשורים האחרונים יותר מכל עם יחידת החילוץ ערד, שהוא נמנה על מקימיה וגם שימש כמפקדה במשך 13 שנים וגם עושה עדיין למרות גילו שירות מילואים פעיל במסגרת יחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף, לא חשף מעולם בפומבי את סיפורו האישי בכל הקשור לחוויה הקשה שהיתה מנת חלקו במלחמת יום הכיפורים.

שגיא. "החלטתי שאני שורד". צילום: הרצל יוסף

פה ושם הוא אמנם שיתף במעט את בני משפחתו על שעבר אז בשדה הקרב, אך מעבר לזה הוא לא חלק עם איש את הטראומה בעקבות אותו יום קרב, שהותירה בו צלקות נפשיות עד עצם היום הזה.

"אנשים מכירים אותי כאיש של חילוצים שמציל מטיילים שהולכים לאיבוד באמצע המדבר או נתקעים באיזו תהום או מצוק", אומר שגיא, "אבל הם לא יודעים שבתוך תוכי אני נושא צלקות נפשיות וטראומה מאותה מלחמה".

עשרות השנים שחלפו מאז לא מקהים מבחינתו של שגיא את הכאב. בעיקר הכאב הנפשי. התמונה, כשהוא מחלץ עצמו מהטנק הבוער בעוד חבריו לצוות נשרפו למוות בתוך בטן הטנק, אינה מרפה ממנו.

כשהוא משחזר את אותו יום קרב, שהשאיר בו את חותמו עד היום, עיניו דומעות ולא אחת קולו משתנק. גם היום קשה לו לחזור 45 שנים לאחור במנהרת הזמן. הזמן שחלף, כך מתברר, רק מעצים את הכאב מבחינתו.

"יצאנו בסביבות השעה שש בבוקר", הוא נזכר, "ובמשך כשלוש שעות היינו בעמדות קרב. מולנו היו מספר טנקים מצרים שהושמדו. התקדמנו לכיוון מוצב 'מכשיר' ובשלב מסוים שמענו בקשר שיש כוחות מצריים על הסוללות של התעלה וקיבלנו פקודה לעלות למעלה. עלינו על הגבעה ולא ראיתי שום דבר. התחלנו לשמוע לפתע שטנקים שלנו נפגעו בזה אחר זה ושחיילים מצרים הגיחו מתוך השוחות כשהם חמושים בטילי כתף".

"עד היום אני זוכר שעליתי על אחת העמדות ומולי הגיח חייל מצרי שירה לעברי. לא הבנתי מה הוא עושה. לא חולפות מספר דקות ופתאום אני שומע פיצוץ אדיר בתוך הטנק. להבה ענקית אופפת את כל חלל הטנק. חטפתי מספר רסיסים. ניסיתי לצאת מהטנק דרך הצריח. צרור יריות נורה לעברי".

"הבנתי שזה מסוכן. התלבטתי כיצד אני נחלץ מהטנק. יצאתי מהפתח שנמצא מתחת למושב הנהג, זחלתי ויצאתי החוצה ללא נשק וללא חגור קרב. מרחוק ראיתי מספר טנקים וכבר חשבתי לרוץ לעברם, אבל פתאום קלטתי שאין לי מושג מה קרה לחבר'ה שלי מהצוות של הטנק. עליתי על הטנק והצצתי פנימה וראיתי את הטען־קשר ואת התותחן שרופים לגמרי כשהם מחובקים".

"ראיתי גם את המפקד שלי, רס"ל אפרים פרח ז"ל, כשהוא שרוע על הקרקע פצוע קשה מאד. מצאתי אותו כשהוא כרות רגל ויד, שותת דם. בכוחותיו האחרונים הוא ביקש ממני שאתן לו מים לשתות. מילאתי את בקשתו. זחלתי לעבר הטנק, הצלחתי להוציא משם מימיה והשקיתי אותו כשמסביב הכדורים שורקים. כשאני רוכן לעברו, הוא אמר לי 'תלך לאשתי ותגיד לה שאני אוהב אותה'".

"ברגע הזה, כשחילופי האש בעיצומם ואני בודד בשטח, מוקף על ידי כוחות מצריים, חשבתי איך אני ממלא את בקשתו של המפקד שלי, שמאוחר יותר הוא נפטר מפצעיו ולא שרד את הפציעה הקשה שלו".

נמלט על נפשו
רס"ל אפרים פרח ז"ל, יש לציין, הצטרף ליחידת השריון בעיצומו של אותו יום כיפור כשהוא כבר היה בחופשת שחרור ובחופשת נישואין, כשרק שבוע לפני פרוץ המלחמה הוא נשא לאשה את בחירת ליבו. במשך שבועות ארוכים הוא היה בבחינת נעדר ומשפחתו לא ידעה מה עלה בגורלו עד אשר נמצאה גופתו והוא הובא למנוחת עולמים.

טנקים בסיני. "כאילו ראיתי כבר את ההלוויה שלי". צילום: רון אילן, אוסף התצלומים הלאומי

שגיא לא יכול לשכוח את אותו הרגע בו מפקדו ביקש ממנו להגמיעו מעט מים, ליטול את הנשק ולהימלט מהשטח הבוער. שגיא מתחיל לרוץ בשטח לכיוון אותו הוא שיער כי כוחותינו שוהים בו. הוא זכר פחות או יותר את השטח בו התארגן הגדוד שלו לקראת יום הקרב ולאחר ספק הליכה מהירה, ספק ריצה של כעשרה ק"מ, כשהוא פצוע מרסיסים מהפגיעה בטנק שלו, הוא חובר לכוחותינו.

"כל אותו הזמן ירו עליי", הוא נזכר, "כמעט שלא הגבתי בירי חוזר. בשלב מסוים הבחנתי במספר חיילים מצרים שקפצו לעברי מאחורי שיחים ותוך שניות לחצתי על הדק ה'עוזי' שלי וחיסלתי אותם. המשכתי לרוץ לעבר הטנקים שלנו. עד שהגעתי לשם עוד היה טנק אחד שלנו שהמפקד שלו חשב בטעות שאני חייל מצרי והוא צודד לעברי את התותח שלו. נבהלתי. הייתי בטוח שהוא יורה עלי. התחלתי לצרוח שאני חייל ישראלי ונופפתי עם ה'עוזי' ואז הם זיהו אותי ואספו אותי".

מה עובר עליך כשאתה לבד בשטח, איבדת את חבריך לצוות הטנק, אש תופת מסביבך?
"קשה להגיד את זה, אבל אני כאילו ראיתי כבר את ההלוויה שלי. ראיתי את עצמי נמצא למעלה ומשקיף על המשפחה שלי שיושבת עליי 'שבעה'. הסרט של החיים רץ לי בראש. מצד אחד, אתה מחפש איך להגיע למקום בטוח, ומצד שני, רצות לך מחשבות בראש. אתה לא יודע הרבה מה לעשות".

היה איזה רגע של שבירה?
"הרגע שנשברתי היה ברגע שטנק של כוחותינו אסף אותי. החיילים סייעו לי לעלות אל הטנק וברגע שנכנסתי לטנק פשוט התעלפתי. פינו אותי תחילה לבית חולים שדה שהיה אז בטסה ומשם פוניתי לבית החולים 'בילינסון'. אמנם לא הייתי פצוע קשה, נשרפתי קצת בגפיים ובפנים, אבל הפציעה הפיזית מתגמדת לעומת הפגיעה הנפשית שהיא מנת חלקי עד היום".

באיזה שלב אתה קולט שאתה השורד היחידי מכל אנשי צוות הטנק שלך?
"אני לא מבין את זה. ראיתי בוודאות את החברים שלי לטנק כשהם שרופים. ידעתי שהטנק נפגע ושהמפקד שלי נפצע באורח אנוש. הייתי בטראומה ובמהלך הימים לאחר שפוניתי לבית החולים, לא יכולתי לדבר ולספר מה קרה שם באותו קרב".

"המראות צפו ועלו"
את הטראומה הזו נושא עימו אלי שגיא עד היום, יותר מארבעה עשורים לאחר אותה מלחמה נוראה וקשה. המושג 'הלם קרב' עוד לא היה אז בלכסיקון הצבאי.

עד היום הוא זוכר ש"לאחר ששוחררתי מבית החולים לא הצלחתי לתפקד. הייתי על תקן של נוכח־נפקד. כל הזמן חזרו אליי המראות של אותו יום לחימה. סיוטים בלילות, טיפולים פסיכולוגיים עוד במהלך השירות הצבאי".

"לאחר שהשתחררתי לא מצאתי את עצמי. התברר לי שבפנקס המילואים שלי צוינו הסעיפים הנפשיים בגין הפגיעה שלי במלחמה. זה מה שהרתיע מעסיקים לקבל אותי לעבודה. לא הצלחתי להסתגל במקומות העבודה שכבר קיבלו אותי. הטראומה כל הזמן חזרה על עצמה חרף הטיפולים שקיבלתי. לא הצלחתי להירדם בלילות, המראות מאז צפו ועלו כל הזמן. הפגיעה הנפשית שלי היתה קשה, אבל אני הדחקתי את זה והפנמתי את מצבי למרות שמצבי החמיר".

שגיא (65), תושב ערד זה 38 שנים, נשוי, אב לשלושה ילדים וסבא לשלושה נכדים, נולד במרוקו. בשנת 1956, בהיותו ילד בן שלוש, הוא עלה ארצה עם הוריו וששת אחיו ("אני בן הזקונים מבין שבעת הילדים של הוריי", הוא מעיד על עצמו).

תחילת הדרך היתה במעברת חצרים בבאר שבע. את לימודיו התיכוניים הוא עשה בבית הספר המקצועי "עמל" בבאר שבע. בחודש מאי 1971 התגייס שגיא לחיל השריון. טירונות בבסיס השריון ברפיח, קורס טנקים בג'וליס, פלוגה מבצעית ברפידים בחצי האי סיני.

"כמו כל לוחם", הוא מספר, "עשינו תעסוקה מבצעית בגזרת תעלת סואץ, בקו התעלה ובקו ברלב. הענקנו חיפוי למעוזים שישבו ממש על שפת התעלה, ממש כמה מאות מטרים מהצבא המצרי שישב על הגדה השנייה מעבר לתעלה".

שגיא שובץ אז לגדוד 184 של חטיבה 14, אשר מפקדה היה אמנון רשף, לימים אלוף בצה"ל ומפקד גייסות השריון בתחילת שנות השמונים. שגיא שימש, כאמור, באותם ימים נהג טנק. שום דבר לא הכין אותו אז לטראומה שתלווה אותו עוד שנים ארוכות לאחר מכן.

שגיא, בעל מקצוע בתחום המסגרות והרתכות, עבד במשך שנים כאזרח עובד צה"ל בבסיס חיל האוויר. "במשך שנים", הוא מודה, "הסתרתי את מצבי הנפשי, כי ידעתי שזה יכול להפיל אותי. בלילות הייתי מתעורר מסיוטים, אבל למחרת בבוקר הייתי קם לעבודה כאילו לא קרה כלום. עם כל הקשיים המשכתי לשרוד. זה לא קל לנהל חיים שמלווים בפוסט טראומה, בכעסים פתאומיים, בלילות ללא שינה, התפרצויות, אבל החלטתי שאני שורד".

הרגעים האחרונים
הבעת הכאב ניכרת על פניו של שגיא במהלך הראיון עמו. עיניו האדומות וקולו המשתנק מעידים כי לא קל לו לשתף אותנו בסיפורו האישי. הוא לא מרגיש הקלה בכך שחשף את חוויותיו האישיות מאותה מלחמה. כל הסיטואציה הזו קשה עליו.

בחצר ביתו ניצב פסלון חימר, אותו יצר שגיא לפני כתשע שנים בעת שהשתתף בסדנת פיסול מחימר. אשתו חיה שכנעה אותו אז ללכת לאותה סדנה כחלק מהטיפול בטראומה ממנה סבל. התוצאה, הוא אומר, היתה מדהימה.

ללא שום ידע קודם בתחום הפיסול יצר שגיא בתוך מספר שעות פסלון המדמה את תמונת מפקדו הפצוע קשה, כרות יד ורגל ורסיסים על גופו, שרוע בשטח כשראשו מונח על ברכיו של שגיא הרוכן מעליו ומשקה אותו במים ברגעיו האחרונים. סיטואציה מצמררת.

כששגיא אוחז בפסלון הוא מתרגש עד דמעות. לרגע המילים נעתקות מפיו. "כל השנים לאחר המלחמה", הוא מספר בגילוי לב, "רציתי לעשות שני דברים. האחד, זה לפגוש את אלמנתו של המפקד שלי שהייתי עימו ברגעיו האחרונים למרגלות הטנק. שנים לא היה לי אומץ לעשות זאת, עד שלפני מספר שנים נפגשנו. היתה פגישה מאוד מרגשת. הדבר השני הוא לעשות משהו שיפצה אותי על כך שלא הצלחתי להציל את חייו".

אלי שגיא עם אחת העבודות שיצר. צילום: הרצל יוסף

את הפיצוי הזה מצא שגיא די מהר כשנמנה עם מקימי יחידת החילוץ ערד לפני כ־40 שנה. "הגעתי ליוזמה הזו בעקבות קריאה של המשטרה להקים יחידת חילוץ בערד", נזכר שגיא, "זה נשמע לי מעניין, הקמנו את היחידה שרשמה פרקים מפוארים בהצלת חיים. לא מדובר רק בחילוצים שגרתיים, כי אם במקרים לא מעטים של הצלת חיים של ממש".

המשימה השנייה ששגיא הציב לעצמו, פגישה עם אלמנתו של מפקדו המנוח, היתה מבחינתו קשה יותר. "ההורים שלו", נזכר שגיא, "פגשו אותי עוד לאחר המלחמה כדי לשמוע ממני על רגעיו האחרונים של בנם. היה חשוב להם לשמוע את זה ממקור ראשון".

"כל הזמן היה לי בראש איך אני פוגש את אלמנתו כדי לומר לה את הציווי האחרון שלו שאלך ואומר לה שהוא אוהב אותה. זה הדבר הכי קשה שהיה לי. אלמלא ההוראה שלו שאצא מהשטח, לא הייתי יוצא משם. לא יודע מה היה קורה אם הייתי נשאר שם. לפני כעשר שנים, לאחר התייעצות עם פסיכולוג, אזרתי כוחות ונסעתי עם אשתי לפגישה עם אלמנתו של מפקדי המנוח. סיפרתי לה את כל הסיפור. היא מאוד התרגשה. היה מאוד קשה".

לא היתה לך איזו תחושה של הקלה בעקבות אותה פגישה?
"לא הרגשתי הקלה מיוחדת. כל הסיפור הזה צרוב לי בלב עשרות שנים. היתה תחושה של 'עשיתי את זה'. תחושה קשה ביותר".

בא להצלה
בעשור השביעי לחייו, אלי שגיא עדיין לא נפרד מהמדים. על אף גילו ולמרות העובדה שהוא מוכר כנכה צה"ל, הוא עדיין מתייצב לשירות מילואים פעיל במסגרת יחידת החילוץ הארצית (יחצ"א) של פיקוד העורף ותורם מניסיונו הרב לאנשי היחידה, שרובם ככולם יכולים להיות ילדיו.

שגיא ביחידת החילוץ. "החלטתי שלא משנה מה יהיה, אגיע להציל חיים". צילום: דובר צה"ל

מבחינתו של שגיא, הנושא על כתפיו דרגת רב סמל מתקדם, גם שירותו ביחידת החילוץ הצבאית, כשהוא למעשה גמלאי לכל דבר, הוא סוג של הצלת חיים.

"הצלת חיים", מציין שגיא, "זו התובנה שלי והלקח שלי ממלחמת יום הכיפורים. חרטתי על בשרי את היעד שלי, שלא משנה מה יהיה והיכן זה יקרה, אני אגיע להציל חיים. נכון שאני נתון לא מעט בפוסט טראומה בשל אותה מלחמה, אבל מצד שני, אני מרגיש שאני יכול להציל חיים. אני לא רק מציל חיים, אני גם תורם לכך שאחרים יצילו חיים. זה עושה לי טוב".

"בעצם מדובר כאן על פיצול אישיות. מצד אחד, אני נושא עימי את הזכרונות מהמלחמה ההיא ואני בשום מקום. כשאני ביחידת החילוץ אני יכול להתמודד עם מראות קשים של לכודים מתחת לבניין קורס או מטייל שנתקע על מצוק באמצע המדבר וחייו תלויים לו מנגד ואני מתמקד בהצלת חיים. זה יותר חזק ממני".

45 שנה אחרי, שגיא מודה ש"גם כיום אני בוכה בלילות. אתה שקוע בזיכרונות של אותה מלחמה. במשפחה מודעים לזה. לזכותה של אשתי, היא זו שהחזיקה אותי ברגעים הקשים שלי. היא זו שגידלה את הילדים. היא גידלה גם אותי".

"נכון, שמכירים אותי כאיש חזק שיודע לצאת ולחלץ מכל מקום, אדם שלא פוחד מכלום, אבל כשאני חוזר ונזכר באותה מלחמה אז אני הכי חלש. אני תינוק. החותם של המלחמה ההיא טבוע בי חזק מאוד. ככה זה כל החיים. זה מלווה אותי כל הזמן בתדירות כזו או אחרת. אני סוחב את המטען הזה איתי כל החיים. אי אפשר להתנתק מזה, כאילו היה זה רק אתמול".

"יום כיפור הוא יום קשה בשבילי. בעצם, החיים שלי הם כמו יום כיפור מתמשך".