"לא טוב היות האדם לבדו", אומר שירם המפורסם של נתן זך ומתי כספי. מרתה שלמייב, תושבת באר שבע, שמגדירה עצמה כ"מי שתמיד היתה לבד", אימצה את מילות השיר לחיקה ועשתה מעשה. לפני כחמישה חודשים היא הקימה בדירת קרקע ברחוב יסקי בעיר העתיקה חנות ביתית לבגדי וינטג' ופריטי ריהוט יד שנייה והפכה אותה לעסק.

מרתה שלמייב. "החנות הפכה למרכז הפעילות שלנו". צילום: הרצל יוסף

על הקולבים ניתן למצוא פריטי לבוש, שמלות, חצאיות, מגבעות, תיקי יד, בעיקר לנשים מלפני עשרות שנים. המחירים אמנם השתנו משנות הארבעים והחמישים, ויש כאן פריטים שיש להיפרד מכמה מאות שקלים כדי לרכוש אותם, אבל האווירה היא של פעם, בכך אין כל ספק.

תקליטים ישנים, מקלטי רדיו משנות השלושים, כמו גם סט של כוסות מפורצלן של הוריה, שהוא דווקא לא למכירה, משרים כאן אווירה נוסטלגית.

אבל מעבר לחזרה במנהרת הזמן, ככל שזה נוגע לפריטי הלבוש והריהוט, המקום הפך זמן קצר לאחר הקמתו לאכסניה עבור קבוצת נטוורקינג לנשים, שבו הן נפגשות אחת לשלושה שבועות, עוזרות ומקדמות אחת את השנייה, מחפשות פתרון ללבטים עסקיים ומקיימות סיעור מוחות בינן לבין עצמן איך לעשות עסקים וגם להצליח בהן.

הנטוורקינג, יש לזכור, היא למעשה גישה שיווקית העושה שימוש במפגשים חברתיים של אנשי עסקים מרקעים שונים למטרת יצירת רשתות חברתיות העשויות להוביל לשיתופי פעולה והזדמנויות עסקיות. מודלים שונים יש לאותה גישה.

מרתה שלמייב בחרה במודל הבסיסי של מפגש קבוצתי תקופתי בתדירות של אחת לשלושה שבועות במטרה לחלוק קשרים והפניות עסקיות. "מטרת המפגשים האלה", היא מציינת, "היא ליצור היכרות בסיסית בין חברי הקבוצה, אך יחד עם זאת למקד את הצרכים העסקיים של חברות הקבוצה".

תחילת הדרך היתה, איך לא, באמצעות הוואטסאפ והפייסבוק כדי לגייס את חברות הקבוצה. קבוצת הנטוורקינג הבאר שבעית, ככל הנראה ראשונה ויחידה מסוגה במתכונת הזו, היא על טהרת המין הנשי. פניותיה של שלמייב ברשת החברתית עם הקמת הקבוצה לא זכו, בלשון המעטה, להיענות מצד המין הגברי. הנשים הבאר שבעיות, עם רזומה עסקי כזה או אחר, היו אלה שהרימו את הכפפה והפכו לגרעין הקשה של הקבוצה.

נכון לעכשיו, מונה הקבוצה כ־20 נשים, תוך מגמה לגדול ולהתרחב. כל אחת וסיפורה האישי שהוביל אותה להישאב אל תוך הפרויקט הזה. פרויקט של נשים שרוצות לשנות את פני התרבות והחברה בבאר שבע בפרט, ובארץ בכלל, ולהוכיח שגם לעסקים הקטנים שמנוהלים על ידי נשים יש מקום על המפה על רקע של תרבות הצריכה דווקא בעידן הקניונים והמרכזים המסחריים הגדולים שצצים בעיר כמו פטריות אחר הגשם.

מלונדון ועד באר שבע
מרתה שלמייב (42), רווקה, תושבת באר שבע מאז היותה בת שנתיים, עושה כיום תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה. בעבר היא עבדה עם אנשים בעלי מוגבלות שכלית־התפתחותית במסגרת עמותת "עמי". במהלך השנים היא עבדה בפנימייה של אקים בבאר־שבע עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים.

הנשים במפגש השבועי. מעצימות אחת את השנייה. צילום: הרצל יוסף

אהבתה לתחום הווינטג' והסטייל הישן, לדבריה, החלה לפני כשמונה שנים, כשהיא שהתה בלונדון במהלך טיול. בבירה הבריטית היא גם פגשה בן זוג. "התכוונתי להישאר שם", היא מספרת, "היתה לי אפשרות להישאר שם, אבל זה לא היה זה".

"מאוד אהבתי את לונדון. נסעתי לשם לא מעט. הייתי מחוברת לעיר הזו. הרגשתי שאני טיפוס של אנגליה, של אירופה. נכנסתי לחנויות יד שנייה והעדפתי אותן על פני מרכזי הקניות ברחוב אוקספורד. הרגשתי שהחנויות יד שנייה חודרות לי ללב. רכשתי שם לא מעט פריטים. לכל פריט יש סיפור היסטורי. זה דיבר אליי. שם אתה יכול לרכוש פריט כזה או אחר שהיה שייך לאיזה בן אצולה. הסטייל שבה את ליבי".

מכאן ועד להקים עסק כזה בבאר שבע, הדרך היתה קצרה?
"לא חשבתי על זה בהתחלה. עם השנים זה כבר הבשיל. רכשתי פריטים בחנויות יד שנייה בלונדון, פריטים משנות החמישים והשישים, כשאני רוקמת חלום לעשות משהו דומה בבאר שבע. תמיד זה היה בתוכי. זה היה תהליך עד שזה הבשיל".

לצערה, כך לדבריה של שלמייב, לונדון לא חיכתה לה והיא שבה לארץ. "בשלב מסוים", היא אומרת, "התייאשתי מלונדון. הייתי ילדה. אמנם הייתי אז בת 36, אבל הבגרות שלי התחילה מאוחר, רק לפני כמה שנים".

"האמת, כשחזרתי לארץ היה לי רעיון להקים מספרה לכלבים. זה בא מתוך העובדה שיש לי שני כלבי פודל חמודים. עברתי קורס ספרות לכלבים. החיים שלי סובבים סביבם. התכוונתי גם ליזום פרויקט של קו ייצור לבגדי כלבים מבגדים ממוחזרים. למדתי תפירה וקולקציה. אני עוד אגיע לזה, לעצב בגדים לכלבים. בינתיים אני אוספת בגדים ישנים וקרועים, יש לי מכונת תפירה. פרויקט ייצור בגדי כלבים עדיין בקנה".

מפגשים בחנות יד שנייה
היזמות העסקית מדגדגת לשלמייב באצבעות. לפני כשנתיים היא עברה קורס יזמות מטעם העמותה "עסק משלך", עמותה הפעילה בתחום העצמה כלכלית לנשים, במימון משפחת דוידוביץ' שמלווה את שלמייב ואף תרמה לה פריטי לבוש ישנים של המשפחה.

כפועל יוצא של הקורס הקימה שלמייב את החנות הביתית לבגדי וינטג' וריהוט יד שנייה. שלמייב מודה ש"עדיין אין כאן נהירה המונית של לקוחות לרכוש פריטי וינטג'. זה לא כמו במרכז הארץ. אנשים צריכים להתרגל לתרבות הצריכה הזו. זה משהו אחר, אבל אני אופטימית. לאט לאט אני נכנסת לתודעה של הציבור. יש פה פריטים בני עשרות שנים שנראים כמו חדשים לעומת פריטי לבוש שאתה קונה בקניון והם מתבלים אחרי שנה".

שלמייב מודה, שבעצם הערך המוסף של העסק שהקימה במו ידיה הוא למעשה קבוצת הנטוורקינג הנשית, גם זו פרי יוזמתה. "היוזמה הזו", היא מספרת, "נולדה מתוך הקורס עצמו. התברר לנו שאין נטוורקינג לנשים בנגב. אין פורום כזה באזור. לאחר הקורס הכל נשכח, וכשהקמתי את חנות הווינטג' עלה רעיון הקמת הקבוצה. הגעתי למסקנה שיש צורך ביוזמה הזו. כולנו צריכות את העזרה של האחת את השנייה. לבד, כך מתברר, לא היינו מסתדרות".

איך זה עובד כאן?
"אחת לשלושה שבועות אנחנו נפגשות בחנות. החנות הפכה למרכז הפעילות שלנו. לכולנו יש עסקים, חלקן רק בתחילת הדרך, חלקן כבר בעלות ותק של כמה שנים. חלקן מתקשות, חלקן מתמודדות עם המציאות הכלכלית הלא פשוטה. הכוונה היא לתמוך וליצור שיתופי פעולה בין עסקים ולסייע זו לזו. היוזמה הזו נוצרה מתוך צורך אישי־פרטי".

אשה למען אשה
"הרעיון הזה נולד מתוך צורך של נשים שכבר הקימו עסק עצמאי", מספרת טובה זינגר, חברת קבוצת הנטוורקינג, "נשים שחששו מהקמת עסק משלהן, חשש מכישלון של עסק שמנוהל על ידי אישה. כל אחת עם הקשיים שלה".

טובה זינגר. "העסק שלי הוא סוג של צמיחה ממשברים שחוויתי". צילום: הרצל יוסף

"מתוך זה נולד רעיון הקמת הקבוצה במגמה שנשים יעזרו לנשים אחרות שרוצות להקים עסק עצמאי. עושים סיעור מוחות פנימי שלנו. אנחנו לא נעזרות במנחה מבחוץ. המפגשים בניהולה של מרתה ולאט לאט מגיעות נשים שתומכות אחת בשנייה. כל אחת מציגה את עצמה ואת העסק שלה. למי שיש חששות ולבטים, אנחנו נותנות לה את הבמה וחושבות איך אפשר לעזור אחת לשנייה".

זינגר (60), ילידת באר שבע, תושבת העיר, גרושה, אם לשני ילדים וסבתא לשלוש נכדות. לאחר 22 שנים כאחות טיפול נמרץ בבית החולים סורוקה, היא עוסקת בשלוש השנים האחרונות בציור, כשברזומה שלה רשומות מספר תערוכות.

"כל חיי, מאז שאני זוכרת את עצמי", מספרת זינגר, "רציתי להיות אחות. הגשמתי את החלום שלי עד שלפני כ־20 שנה אירעה לי תאונת עבודה שפגעה לי במערכת העצבים ברגליים. בסופו של דבר נבצר ממני לשוב לעבודה, זו היתה בשבילי מכת מחץ. העבודה הזו היתה ייעוד שלי, חלום שהתגשם. בין לבין חוויתי מספר משברים מאד קשים של אבא שהפך לסיעודי וטיפלתי בו, שני ילדים שעברו מחלה קשה בזה אחר זה. שקעתי בדיכאון עמוק לאחר שהתבשרתי שלא אוכל לחזור לעבודה בבית החולים".

בשם האומנות
עם השנים מצבה הרפואי של זינגר החמיר. בחמש השנים האחרונות היא רתוקה לכיסא גלגלים. באותו זמן חל גם מהפך בחייה המקצועיים ומשום מקום, כהגדרתה, היא הפכה לציירת מבלי שהחזיקה עד אז מכחול בידה ומרחה צבעים על כן הציור או על דף נייר כלשהו. "מעולם לא חשבתי בכיוון של אומנות", היא נזכרת, "המכחול מצא אותי".

איך זה קרה?
"לאחר שהוריה נפרדו, ביקשה ממני נכדתי הבכורה לפני שלוש שנים שאצייר לה 'חד קרן' כדי שהוא ישמור עליה בלילות. עד אז לא היתה לי שום נגיעה לתחום הציור. לא היתה לי שום גישה יצירתית".

מה עושים בסיטואציה כזו כדי לא לאכזב את הנכדה?
"לקחתי נייר העתקה, העתקתי את הציור של ה'חד קרן' וצבעתי. חברה הציעה לי לצייר את הציור מבלי להעתיק בהשראה של התמונה. האמת שיצא משהו מדהים. פתאום גיליתי שזה מתאים ונעים לי".

"פתאום גיליתי שיש לי כשרון ציור חבוי. אני יושבת עם ערימה של צבעים ואין לי מושג מה ייצא בסופו של דבר. מבחינתי, שכל צופה יראה בציור שלי את מה שהוא חושב, את הסיפור שלו. אני לא רוצה לחסום את הדמיון של האנשים. בשבילי זה סוג של מדיטציה, סוג של טראנס. זו התרפיה הכי טובה בשבילי".

כשאת מציירת מה זה עושה לך?
"האמת, שלא חשבתי לעשות מזה עסק. יש לי בעייה גנטית, שחינכו אותי שכסף זו מילה גסה. כל השנים עסקתי בנתינה ואף פעם לא לקחתי כסף על עשייה שלי. החינוך בבית היה של נתינה. המושג 'עסק' היה זר לי. בהתחלה בכלל הענקתי ציורים שלי במתנה".

באיזה שלה הגעת להחלטה שאפשר להפוך את זה לעסק?
"בעקבות המלצה של הבת שלי, לפני כשנתיים, השתתפתי בקורס יזמות עסקית והשאר זו כבר היסטוריה".

"מבחינתי", מודה זינגר, "לעסוק בציור זה סוג של שיקום. העסק שלי בתחום הציור הוא סוג של צמיחה ממשברים שחוויתי. קבוצת הנטוורקינג אני גם תומכת וגם נתמכת. יש שיתופי פעולה עם שאר הבנות. כל אחת תומכת ברעותה. יש פה גם עניין של חוכמת ההמונים. כל אחת מבינה את הקשיים של חברתה, ומזה כולן מרוויחות. זה הערך המוסף של הפרויקט".

מחוללת שינוי חברתי
ליזה פוטרמן, בשנות השלושים לחייה ("אין לי כוונה להסגיר את גילי", היא מדגישה), תושבת באר שבע מאז שנת 1991, עת עלתה ארצה מברית המועצות של אז. היא עמיתת הוראה באוניברסיטת בן גוריון, יוצרת, משוררת, סופרת ורקדנית. הביוגרפיה שלה כוללת גם תואר שני בתולדות האומנות מאוניברסיטת אוקספורד. עם כל המטען הזה היא גם בעלת עסק להוראת אנגלית. את עצמה היא מגדירה כ"מחוללת שינוי חברתי באמצעות יצירתיות ואומנות".

ליזה פוטרמן. "בעיניי, לגמרי רואים תוצאות. אין פה קנאת יוצרות". צילום: הרצל יוסף

פוטרמן עדיין לא פעילה בקבוצת הנטוורקינג ולא השתתפה עד כה במפגשי הקבוצה בעקבות משבר שחוותה בשל מחלת אמה באלצהיימר. "אני יוצרת בתוך הדירה שלי, שהיא גם הסטודיו שלי", מספרת ליזה פוטרמן, "ואני עוקבת בוואטסאפ אחרי פעילות הקבוצה".

"המיזם הזה קצת מערער את רעיון הקפיטליזם התחרותי. במקום לייצר תחרות, הרשת הזו מייצרת שיתופי פעולה. מתוך זה אנחנו רואות מה אחרות עושות. כשמשלבים כוחות אנחנו רואות הרבה יותר היכן אפשר להעצים וליצור משהו הרבה יותר גדול. כשבאים מתוך תחרות ולא משתפים פעולה לא מגיעים ליעד שהצבנו לעצמנו בשקט ובביטחון. כשמשתפים פעולה אנחנו יכולים ליצור מסלול שהוא טוב לכולנו".

רואות כבר תוצאות?
"בעיניי, לגמרי רואים תוצאות. אין פה קנאת יוצרות. בזכות הקבוצה הזו, אני מקבלת השראה ליצור דברים חווייתיים משלי. קנאה היא בעצם השראה במסווה. אנחנו רואות אחת בשנייה סוג של השראה".

אף פעם לא מאוחר
מיכל כהן (57), תושבת העיר העתיקה בבאר שבע, נשואה ואם לארבעה ילדים, נציגת מכירות בעיסוקה, פעילה חברתית ודוברת של עמותות לשינוי חברתי, שגם מחזיקה בתואר ראשון במדעי החברה מהאוניברסיטה הפתוחה.

"תוך כדי שיחה עם מרתה ועם טובה", מספרת כהן, "כשהשתתפנו יחד בקורס, עלה רעיון הקמת קבוצת הנטוורקינג. הרעיון של המפגשים בחנות הווינטג' קסם לי. אנחנו במגמת התרחבות של הקבוצה. אני מאמינה שהקבוצה הולכת בכיוון מצוין ופותחת זרועות כמו תמנון. היא מתפתחת ויותר נשים מצטרפות אלינו. העסק שלי בתחום יחסי הציבור והתקשורת הוא בהתהוות".

אין חשש להקים עסק כזה בשוק האדיר הזה של יחסי הציבור?
"אני מכירה את השוק הזה ולא חוששת. יש לי ניסיון בתחום למעלה מ־15 שנים. אף פעם לא מאוחר להתחיל עם עסק חדש. התחרות רק נותנת לי כוחות להצליח. זה נותן מוטיבציה. זה מזרים לי אדרנלין. תחום המכירות, בו אני עוסקת, הוא יותר אכזרי. אני לא פוחדת מתחרות".

"זה כיף לראות כל פעם שהקבוצה הולכת וגדלה", מציינת כהן, "כל אחת בתחום אחר. הקבוצה בשלב של בנייה. כמו קורים של עכביש. המפגשים הם הבסיס שלנו. גם העובדה שזה קורה בחנות הווינטג', זה יוצר אווירה משפחתית, אווירה ביתית. זה גם מחזק נשים שכבר עשו בחייהן דבר אחד או שתיים. אנחנו מפרות אחת את השנייה".

מיכל כהן. "אף פעם לא מאוחר להתחיל עם עסק חדש". צילום: הרצל יוסף

"כל החיים שלי הייתי בודדה", מסכמת מרתה שלמייב, הרוח החיה מאחורי קבוצת הנטוורקינג וחנות הווינטג', "תמיד הייתי לבד. לא הייתי טיפוס חברתי. בשנים האחרונות התחלתי לחפש חברה. הקמת הקבוצה הגיעה מהצורך הזה לקרב אלי אנשים. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להיות לבד ושאני רוצה לעזור לאחרים. לא טוב להיות לבד. ביוזמה הזו אני מחברת בין אנשים. הכוונה היא לגדול. כרגע זה רק על טהרת הנשים. רציתי שגם גברים יגיעו לקבוצה, אבל זה לא צלח".

"אנחנו פועלות על פי העקרון - אחת למען כולן, כולן למען אחת'. זה משהו שהוא שלנו".