(מימין) לינוי בוחניק, עופרה חדד, ורד יצחקי ואמינה אבו סיאם. צילום: הרצל יוסף

למדה את השטח
כשעופרה חדד הקימה עם בעלה חברת בנייה היא הבינה שהיא צריכה ללמוד גם את הצד הביצועי

"לדעתי, היום שום תחום כבר אינו נחשב גברי או נשי, כולם יכולים לעשות הכל", אומרת עופרה חדד (48), נשואה, אם לארבעה וסבתא לשני נכדים, תושבת היישוב הקהילתי מעגלים הסמוך לנתיבות, קבלנית בניין ובעלת חברת הבנייה 'יורו ישראל'.

"קיבלתי הצעה מפתה להקים חברת בנייה מאפס יחד עם בעלי", היא מספרת על תחילת הקריירה הנדל"נית שלה, "כשהרעיון היה שבעלי יהיה אחראי לצד הביצועי ואני אהיה אחראית לכל מה שקשור למשרד, בנקים וכספים. לעיתים העיסוקים שלנו חופפים, ישיבות, ניהול משא ומתן עם ספקים וזה חייב אותי להיכנס ולהבין גם את תחום הביצוע בשטח. כך למדתי לאט לאט את השטח ונהייתי קבלנית".

גם היום קבלניות בניין הן לא דבר נפוץ.
"יש הרבה תגובות מפרגנות, אבל הרבה פעמים, בגלל שגם אני וגם בעלי מנהלים את העסק, שואלים אותי מי מחליט? מי יכול לסגור עסקה? אני חושבת שנתתי השראה למספר נשים במשך השנים לא לחשוש לעבוד בתחום. עזרתי להן להבין שזה תחום מעניין וכל יום לומדים בו דברים חדשים. גם עובדות שקיבלתי לעבודה וחששו מהתחום התאהבו בעבודה ובעניין שיש בה".

חדד אינה מרגישה שהיא שברה תקרת זכוכית. "אין באמת מקצוע שנחשב לגברי או נשי", היא פוסקת. "אם התחום מספיק מעניין אותך ואתה באמת רוצה להתמקצע בו, אתה תלמד את התחום על הצד הטוב ביותר ותשקיע כדי להיות טוב בו. זה מה שעשיתי וכך הגעתי להיות קבלנית".

"המקצועיות נמדדת לא לפי מגדר, אלא לפי יכולות אישיות. ככה אני רואה את עצמי. כל מה שאני עושה אולי נתפס פורץ דרך, אבל אני פשוט עושה את הכי טוב שלי, עובדת במקצועיות ונותנת את השירות הכי טוב למי שנמצא מולי, בין שזו אשה ובין שזה גבר".

איך מגיבים לעיסוק שלך בבית?
"בהתחלה היה מוזר לילדים שאמא ואבא עובדים יחד ושאמא מבינה בטרקטורים, מנופים וברזל, אבל הם התרגלו ומאוד מפרגנים לשיתוף הפעולה בינינו ורוצים בעצמם כבר להשתלב בחברה".

עופרה חדד. "המקצועיות נמדדת לא לפי מגדר, אלא לפי יכולות אישיות". צילום: הרצל יוסף

בעקבות החלום
אף שהוריה ניסו להניא אותה מללמוד את המקצוע, אמינה אבו־סיאם מרהט לא ויתרה והיום היא עוסקת בבנייה ובשיפוצים

כשאמינה אבו־סיאם הודיעה להוריה בתום סיום לימודיה בתיכון שהיא רוצה ללמוד אדריכלות ובניין, הם ניסו להניא אותה מכוונתה והציעו לה ללכת ללמוד מקצוע אחר.

"ההורים שלי אמרו לי שאני אומנם יכולה ללמוד את המקצוע בשביל הכיף שלי, אבל שאדע שיהיה לי קשה מאוד לעסוק בזה, מה גם שזה לא מקובל אצלנו במגזר", היא מספרת. היום אבו־סיאם (38), נשואה ואם לחמישה ילדים, תושבת רהט, עוסקת בשיפוצים ובבנייה.

"כשסיימתי את לימודיי התיכוניים הלכתי ללמוד אדריכלות ובניין. זה באמת מה שרציתי", היא מציינת. "בהתחלה, כשרק סיימתי את הלימודים, הייתי לוקחת תוכניות עבודה ממהנדסים ועובדת מהבית".

"לאחר תקופה שבה צברתי ניסיון החלטתי לפתוח משרד אדריכלות משלי. בהמשך גם למדתי הנדסאות בניין ועיצוב פנים. ככה, במשך תקופה ארוכה, הייתי הולכת בבוקר ללימודים ואז עובדת אחרי הלימודים עד הערב ורק אז מתפנה למשפחה".

איך הגעת לתחום השיפוצים?
"בעלי עובד אף הוא בענף הבנייה ובשלב מסוים החלטתי לעזור לו בתקופות הלחוצות. עם הזמן ראיתי שאני יותר ויותר מתחברת לתחום השיפוצים והחלטתי להמשיך בכיוון הזה. היום אני עובדת באופן עצמאי. אני כל הזמן רוצה להתפתח וללמוד עוד דברים".

אין זה דבר של מה בכך שאשה בדואית עוסקת בתחום גברי כל כך.
"אני מקבלת המון תגובות. חלק תומכים, חלק לא תומכים. יש כאלה שמפרגנים לי, יש כאלה שאומרים שאני אישה ואני לא צריכה לעבוד במקצוע כזה. בכל התקופה שגם למדתי וגם עבדתי היו כאלה שאמרו לי 'את אמא ואין בעיה שתעבדי, אבל תעשי את זה יותר מהבית'. המזל שלי היה שבעלי מאוד תמך בי לעומת השאר. בעלי המשיך לתמוך בי ודחף אותי להתמיד בלימודים, גם כשהייתי על סף פרישה בימים שבהם היה לי מאוד קשה".

"אני ממש חושבת ששברתי תקרת זכוכית", היא מציינת, "גם חלק מהמקצועות שלמדתי נחשבים לגבריים ולא הרבה נשים הולכות ללמוד אותם. החלטתי להגשים את עצמי ואת החלומות שלי, למרות כל התגובות שקיבלתי כל הזמן מהסביבה הקרובה והרחוקה. אני מאוד שמחה שהקשבתי לעצמי ועשיתי את מה שנראה לי לנכון וידעתי שיעשה לי טוב. אני מרגישה כאילו שברתי שתי תקרות זכוכית ואני מאוד נהנית מהעבודה שלי היום".

את מרגישה פורצת דרך?
"אני תמיד משתדלת לפרוץ דרך ולהעשיר את מה שאני עושה. בכל פעם שהלכתי ללמוד משהו חדש הרגשתי שאני פורצת דרך. כשפתחתי משרד משלי הרגשתי פורצת דרך. אני מאד אוהבת להיות אמא, אבל גם אוהבת את העבודה שלי ואת העשייה".

מה אומרים בבית?
"בעלי אומר לי כל הזמן שהוא מאוד גאה בי שהתמדתי בדרכי ושעשיתי כזאת כברת דרך. גם ההורים שלי התרגלו לרעיון ושמחים שאני קמה בבוקר עם חיוך כי אני נהנית מהעבודה שלי".

אמינה אבו סיאם. "שמחה שהקשבתי לעצמי". צילום: הרצל יוסף

התחילה מלמטה
מאז היתה נערה בילתה ורד יצחקי באתרי בנייה. היום היא מנהלת עבודה, בעלת חברה לשירותי הנדסה ומדריכת עבודה בגובה

עוד כשהיתה בת 16 בילתה ורד יצחקי את רוב זמנה הפנוי באתרי הבנייה של אביה שהיה קבלן בנייה במשך 30 שנה. "נולדתי לתוך זה", היא מספרת, "כשהשתחררתי משירות קבע, ישר הלכתי ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים. התחלתי לעבוד במגוון של תפקידים עוד לפני שסיימתי את הלימודים".

יצחקי (39), גרושה ואם לילד תושבת באר שבע, היא לא רק הנדסאית ואדריכלית ובעלת חברה לשירותי הנדסה, אלא גם בונה פיגומים ומנהלת עבודה באתרי בנייה ומדריכת עבודה בגובה.

איזה תגובות את מקבלת בשל עיסוקך?
"בעבר שמתי לב להרבה הרמות גבה כשהיו רואים אותי בשטח. לעיתים קיבלתי תגובות שלא לעניין, אבל קיבלתי גם לא מעט תגובות חיוביות. אני חושבת שהיום כבר נפוץ לראות נשים בענף הבנייה. ככל שהשנים עוברות מצטרפות יותר ויותר נשים. יש יותר נשים שבאות ללמוד את המקצועות שקשורים לענף הבנייה".

את רואה בכך ניפוץ מיתוסים ושבירת תקרת הזכוכית?
"בתור אישה שנמצאת בענף שנחשב לגברי אני יכולה להגיד שההרגשה היא עילאית. לא רק שנכנסתי למקצוע שנחשב לגברי, אני גם נמצאת בראש השרשרת".

יצחקי, שגם מרצה במכללה הטכנולוגית באר שבע, במכללת אשקלון ובמכללת 'שבירו', מציינת ש"אני לא חושבת שזו פריצת דרך. לא הייתי מגדירה זאת כך. ביליתי באתרי בנייה כל הילדות שלי וזה מה שאני מכירה. אין דבר שלא עשיתי בבנייה החל ב'רובה', הכנת בטון, ריצוף, טיח ועד בלוקים. מנהל טוב מתחיל מלמטה. אם אף פעם לא נגעת בחול ובטיט אין סיכוי שתדע להבדיל ביניהם. עשיתי את כל זה כי רציתי להיות מנהלת טובה ולא פורצת דרך. אני רואה את זה יותר כקדמה".

ורד יצחקי. "אין דבר שלא עשיתי בבנייה". צילום: הרצל יוסף

גברתי המפקחת
ללינוי בוחניק נדרש קצת זמן להתאהב במקצוע, אבל היום היא נהנית מכל רגע ומפקחת על פרויקטי ענק

סבה המנוח של לינוי בוחניק היה קבלן בניין. אביה הלך בעקבותיו וגם היה קבלן, וכך היה טבעי שגם היא תעסוק בתחום. "הם כל הזמן דיברו איתי שאני אלמד את המקצוע הזה ושמדובר במקצוע טוב", היא נזכרת.

"הם המליצו לי ללכת ללמוד הנדסת בניין וככה הגעתי ללימודים. כשסיימתי את התואר התחלתי לחפש עבודה, הגעתי לחברת 'ברן' שהציעו לי לעבוד כמפקחת באתר בנייה".

"בהתחלה חשבתי שמדובר בעבודה שמתאימה רק לבנים ושהיא לא מתאימה לי. כשהתחלתי לעבוד ב'ברן' הגעתי לפרויקט באתר בנייה של משרד הביטחון באמצע המדבר. חוויתי משבר ובכיתי. חשבתי איך עשיתי לעצמי את זה. למה הקשבתי לאבא? אחרי שלושה ימים העבודה התחילה לזרום, ולאט לאט התאהבתי במקצוע".

בוחניק (37), נשואה ואם לשלושה ילדים, תושבת באר שבע, היא מפקחת בנייה. ולדבריה, היא זוכה ללא מעט תגובות כשהיא בשטח. "יש המון תגובות", היא מציינת, "את אמא? אז איך את עובדת פה? בעלך יודע שזאת העבודה שלך? איך את מסתדרת בעבודה כזאת? יש גם תגובות בנוסח של 'מה, את כבחורה מבינה בבניין?'".

"הרבה מרימים גבה והתגובות הן קצת מוזרות. מצד אחד, אנשים לא מאמינים שגם אשה מסוגלת לעשות תפקיד כזו ואפילו טוב יותר מגברים. מצד שני, יש גם תגובות מפרגנות, כמו 'אם יש בחורה באתר, אז אנחנו יודעים שהכל יהיה מסודר באתר והכל יתפקד'. גם התגובות האלה עדיין מתייחסות לפערים מגדריים".

את מרגישה שניפצת מיתוסים?
"אני ממש מרגישה כך. כשהגעתי לעבוד ובהמשך הפכתי להיות פרילנסרית בתחום פיקוח וניהול פרויקטים והתחלתי לתת שירות למפעלים בנאות חובב, שם ממש הרגשתי שאני מנפצת הרבה מיתוסים. מעולם לא היתה שם מפקחת באתר בנייה ופתאום אני הגעתי אל המפעלים ופיקחתי על פרויקטים בבנייה שלהם. פיקחתי על הקמת מטמנה של פסולת תעשייתית כשהייתי בהריון".

"מבחינתי, זה היה לשבור את תקרת הזכוכית. אז ידעתי שאם הצלחתי לנהל פרויקט כזה גדול בסטטוס שנמצאתי בו ולעשות זאת במקצועיות, אז השמיים הם הגבול".

לינוי בוחניק. "בהתחלה חשבתי שמדובר בעבודה שמתאימה רק לבנים". צילום: הרצל יוסף

בוחניק מודה שהיא מרגישה שהיא פורצת דרך כל הזמן. "גם היום אני מפקחת ומנהלת פרויקטים גדולים ברשות מקומית במגזר הבדואי, ושוב אני נראית כמו עוף מוזר בשטח, אבל אני לא נותנת לגורמים חיצוניים להפריע לי ולמקצועיות שלי. כשאני מגיעה לאתר אני מגיעה לעבוד כאשת מקצוע רצינית ואחראית".

מה אומרים בבית?
"הילדים שלי ממש מתלהבים. בכל מקום שאנחנו נמצאים הם תמיד שואלים אותי אם אני בניתי את זה או שהם משוויצים שאני בונה דברים. בעלי מפרגן כמובן ותמיד נמצא לצדי".