אסי רחמים. היה בווסרמיל הכל. צילום: אוהד צויגנברג

הייתי יכול לכתוב ספר שלם על הזיכרונות שלי מהאצטדיון הזה, בו התחלתי את דרכי כילד שעלה מהנוער, כזה שאין לו מקום קבוע בחדר ההלבשה ליד השחקנים הוותיקים (המעמדות היו אז מאוד חזקים בכדורגל הישראלי), משחק הבכורה שלי בקבוצה, סרט קפטן, המאמן, ולאחר מכן תפקיד המנכ"ל שיושב עם צוות גדול בשניים וחצי חדרים.

וסרמיל הוותיק הוא האצטדיון אליו הבאנו את צלחת האליפות הראשונה אותה הנפנו ב'טוטו־טרנר' לפני ארבע שנים, אבל הוא זכה לאכסן את שלוש צלחות האליפות האחרונות, כי הוא, עד כמה שהוא היה כבר רעוע, היה הבית.

מכל אלה אני בוחר בשני רגעים משמעותיים שקרו באצטדיון הזה אותם אני לעולם לא אשכח. הראשון הוא מותו של צ'סאווה אנספוואה. יום לפני משחק האימון בו צ'ס נפרד מאיתנו, הוא חגג בבר המצווה של בני רון.

הקליטה שלו בישראל היתה כל כך מהירה ועמוקה שהיה אפשר לחשוב שהוא אחד מהמשפחה שלנו. אתם יודעים מה? הוא היה אחד מהמשפחה. חגג כמו כל ישראלי ותיק, אכל, רקד ושר, שמח וקרן מאושר. החיבור שלו היה מהיר ועמוק ותמונות אלבום הבר מצווה של רון היו מלאות בתמונות של צ'ס מאושר.

יום לאחר מכן, בזמן משחק האימון, ובשעה שאני עושה את ריצת השחרור שלי (לאחר שהוחלפתי במחצית) מתחילה המחצית השנייה ולפתע צעקות, קריאה לעזרה. אני רץ למקום ורואה את צ'ס נלחם על חייו. נלחם ומפסיד. זו תמונה שהולכת איתי בכל יום.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, זיכרון אחר הוא משחק הפרישה שלי. היינו בליגה השנייה והבטחנו את העלייה לליגת העל. זכיתי להיכנס כמחליף לדור דוידי בדקות האחרונות, לקבל את התשואות והוקרת התודה על השנים הארוכות במועדון בו נולדתי, במגרש שעיצב אותי, אל מול האוהדים איתם צמחתי. עלינו ליגה במקום בו ירדנו, ואני ידעתי שסגרתי מעגל.

זה היה וסרמיל. ישראלי, דרומי ותיק, באר־שבעי אמיתי, קשוח, כזה שיש בו חריצים של עצב וקמטי שמחה. היה בו הכל.

פרויקט הפרידה המלא מתפרסם בגיליון סוף השבוע של "ידיעות הנגב".