(מימין) דוד סבח, איגור גרימון, ציון דוקרקר, שמעון הלל. מרגישים מרומים. צילומים: הרצל יוסף

עשרות עובדי 'חרסה' עמדו השבוע מול הכניסה למפעל שסגר את שעריו והתעמתו מילולית עם המאבטחים שנשכרו כדי למנוע מהם להיכנס למפעל שהיה מקור פרנסתם. המחזה היה קשה לצפייה, אחדים מהעובדים הוותיקים התקשו לשלוט ברגשותיהם ופרצו בבכי, אחרים הוציאו את זעמם על המאבטחים וההנהלה והטיחו בהם ביטויים קשים.

ערב יום העצמאות ה־71 למדינת ישראל, כ־130 עובדי מפעל 'חרסה' שעבור חלקם הגדול, המפעל היה כ"בית שני", הצטרפו למעגל האבטלה ועתידם לוט בערפל.

"זו תחושה מאוד קשה, זה בא לנו בהפתעה", מספר איגור גרימון, יו"ר ועד העובדים (56), גרוש ואב לשני ילדים העובד במפעל מזה 18 שנים. "בזמן האחרון היו שמועות לגבי סגירת המפעל ולפני כחודש, אף הכרזנו על סכסוך עבודה, אבל בהרמת כוסית שערכנו לפני החג, המנכ"ל עידו שפר נשמע מאוד אופטימי ואמר שיש תוכניות אחרי הפגרה ושיש לנו צפי טוב למכירות בקיץ, בקיצור הבטיח הרבה דברים".

העובדים יצאו לפגרה במסגרת חול המועד עם אמונה שהמפעל נמצא בפני מגמת התאוששות, אולם כששבו השבוע למפעל, הם מצאו את שעריו נעולים, כאשר מאבטחים מחליפים את השומרים עובדי המפעל. "נכון לעכשיו אין לנו ברירה אחרת, סגרו את שערי המפעל בצורה בוטה, הביאו חברת אבטחה", מספר פרימון בצער.

אתה מאמין שבגיל שלך תוכל למצוא עבודה?
"כמובן שזו בעיה ולא מדובר רק בי, יש לנו הרבה עובדים במפעל שנמצאים בטווח הגילאים של 50-60 שנה, שעבדו עשרות שנים במפעל, לא נרתעו מ'עבודה קשה', הגב שלהם שבור ומי יקבל אותם עכשיו לעבודה? גם אני לא יודע מה יהיה איתי".

פרימון לא מסתיר את שברון הלב איתו מתמודדים עובדי המפעל שנתנו את מיטב שנותיהם למפעל "חרסה" וכעת ממרום גילם, ייאלצו לחפש עבודה חדשה. רגע לפני חגיגות יום העצמאות למדינה, הוא אומר בעצב כי "יהיה חג עצמאות שמח דווקא לטורקים, כי בעל הבית שלנו הקים מפעל בטורקיה שמייצר כלים סניטרים והעתיק הכל לשם".

איגור גרימון, יו"ר ועד העובדים: "יש לנו הרבה עובדים במפעל שנמצאים בטווח הגילאים של 50-60 שנה, הגב שלהם שבור ומי יקבל אותם עכשיו לעבודה?" צילום: הרצל יוסף

"לא עצמתי עין"
עובדי המפעל התבצרו ביום שני השבוע בכניסה למפעל ומנעו כל כניסה למתחם באמצעות הצבת צמיגים. מאוחר יותר חסמו את הכביש הראשי בדרך אליהו נאווי, מה שגרם לפקקי תנועה גדולים בדרך למתחמי הקניות באזור.

המשטרה גילתה איפוק ונמנעה מלפנות את המפגינים בכוח. לאחר שנרגעו הרוחות, המפגינים חזרו להתיישב באוהל המחאה והכביש נפתח שוב לתנועה. במהלך ההפגנות שהתקיימו השבוע, חלקן סוערות, כאשר העובדים זועקים מתוך כאב, פגשנו באלי קצב, שאמנם פרש מהמפעל שבו עבד עשרות שנים אך הגיע להזדהות עם חבריו.

גם כאשר קצב שימש כיו"ר ועד העובדים היו איתותים כי המפעל עומד בפני סכנת סגירה וכי מדובר רק בשאלה של זמן. בראיון שערכנו עם קצב ב"ידיעות הנגב" (31.10.14), אחרי שמפעל "מגבות ערד" סגר את שעריו, הוא הביע תקווה כי "אני מקווה שלא נהיה הבאים בתור", אולם הכתובת כנראה הייתה על הקיר, וכעבור ארבע שנים הוא הצהיר בפנינו השבוע על רקע השערים הנעולים של המפעל המיתולוגי: "תם הסיפור של מפעל חרסה".

שמעון הלל (54), נשוי ואב לארבעה ילדים, העובד במפעל מזה 28 שנה, קיבל בתדהמה את פיטוריו. "נחת עליי כרעם ביום בהיר", הוא אומר ומספר על השתלשלות הדברים: "התקשר אליי ביום ראשון יו"ר הוועד, והודיע לי, 'חרסה סגורה'. השבתי לו בתדהמה: 'מה? הרי מחר חוזרים לעבודה'. נסעתי מהבית למפעל וראיתי את המנכ"ל ואת מנהל המפעל עומדים בחוץ, אחרי השער עמדו אנשי אבטחה וניגשתי לדבר איתם, הזדהיתי בפניהם וביקשתי להיכנס למפעל, אך הם השיבו לי: 'המפעל כבר לא שלך', אני השבתי להם 'מה זאת אומרת? פה זה הבית שלי'".

הלל עדיין ממאן להאמין שהוא נותר ללא פרנסה. "אני פשוט בהלם, אני לא מאמין, כל הלילה לא עצמתי עין". הלל מודע לעובדה כי לא יהיה לו קל למצוא עבודה אחרת. "מי יקבל אותי לעבודה בגיל הזה?", הוא שואל, "אני חושש למשפחה שלי, יש עוד הרבה כמוני, אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה".

ערב יום העצמאות, הלל חש שהפקירו אותו ואת חבריו. "אנחנו עם הראש באדמה, אנחנו מעוניינים במשא ומתן עם בעל הבית, שייתן פיצויים מוגדלים לעובדים, לפחות שהעובדים ייצאו עם ראש מורם, אנשים נתנו פה את הדם שלהם ואת הנשמה שלהם בעבודה, העבודה פה היא מאוד קשה, אני מרגיש שהכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת".

שמעון הלל: "אנחנו מעוניינים במשא ומתן עם בעל הבית, אנשים נתנו פה את הנשמה שלהם בעבודה". צילום: הרצל יוסף

בשורה קשה
את דוד סבח (50), נשוי ואב לשלושה ילדים, העובד 21 שנים במפעל, 'שלפנו' בעיצומה של ההפגנה שהסלימה, כאשר עשרות עובדים חסמו את הכביש הראשי ומנעו גישה של כלי רכב לנתיב הנסיעה. לסבח קשה להשלים עם רוע הגזירה, המחשבה שהוא נזרק לרחוב מטרידה את מנוחותו ומיותר לציין שהמועד שבחרה ההנהלה לבשר על סגירת המפעל, רגע לפני יום העצמאות, רק מגבירה את תחושת חוסר האונים השוררת בקרב העובדים.

"פשוט נורא לשמוע את הדבר הזה, הייתי בהלם. בדיעבד", מספר סבח, "כשדיברו בעבר על פיטורים והכחישו את זה, הייתי אופטימי ונתתי סיכוי שיהיה בסדר, כנראה שטעיתי".

את מהלך סגירת המפעל השבוע מכנה סבח: "זה כמו לתקוע סכין בגב, זה לא מוסרי, לא עושים דבר כזה. שיבואו ויינהלו איתנו משא ומתן, לא יכול להיות שעובדים אחרי למעלה מ־20 שנה יעזבו הכל ויילכו, זה לא יקרה". סבח מנסה להתאושש מהמהלומה שנחתה עליו ועל חבריו לעבודה. "אנסה למצוא מקום עבודה אחר, אין לי ברירה, אני חייב להמשיך לפרנס, עדיין יש לי יכולת לעבוד".

דוד סבח, עובד במפעל: "זה כמו לתקוע סכין בגב, זה לא מוסרי". צילום: הרצל יוסף

גם ציון דוקרקר (49), נשוי ואב לשני ילדים העובד במפעל מזה 16 שנים הוכה בתדהמה כאשר שמע כי אין לו לאן ללכת ולקום לעבודה. "היה מאוד קשה לקבל את זה, הייתי בהתחלה בהלם, ידעתי שזה יבוא אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. לסגור כך בפתאומיות מבלי לדבר איתנו ולעדכן אותנו, זו הייתה בשורה קשה. שלחו אותנו לחופשה וזה מה שחיכה לנו כאשר חזרנו", הוא אומר בעודו מצביע על שערי המפעל הסגורים.

כיצד קיבלו במשפחה את הידיעה על סגירת המפעל?
"אשתי דווקא הרגיעה אותי וגם הילדים מיהרו להגיד 'אבא יהיה בסדר'. לאחים שלי, הודעתי רק הבוקר (יום שני), כי אני בעצמי הייתי בהלם. זו אווירה לא הכי טובה לאחר שנים של עבודה. אני לא רוצה להתקרב ללשכת התעסוקה ולהיות מובטל. אנסה למצוא עבודה אחרת, אם בכלל יקבלו אותי בגיל כזה".

ציון דוקרקר: "ידעתי שזה יבוא אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר". צילום: הרצל יוסף

הפור נפל
"עם הרבה כאב, אנחנו נאלצים לקבל החלטה קשה, אולי הקשה מכל, להפסיק את הייצור במפעל", זהו נוסח המכתב שקיבלו העובדים מבעלי חברת 'חמת', יואב גולן, שנמצאת בבעלות מפעל "חרסה". באותו מכתב מבטיח גולן למצוא לעובדים "פתרונות תעסוקה חלופיים". לטענת העובדים, החברה שמייצרת כלים סניטריים, צפויה להעתיק את הפעילות לטורקיה.

יו"ר ההסתדרות במרחב הנגב, מאיר בביוף, ששהה בחו"ל, עודכן בהתפתחויות האחרונות, וכבר פעל במישור הארגוני והמשפטי. בניסיון להבין מה קורה, נפגשו נציגי ההסתדרות ונציגי העובדים עם מנכ"ל "חרסה", עידו שפר, במלון "ליאונרדו" בבאר־שבע, אולם הדברים ששמעו ממנו לא הרגיעו אותם, וכולם הבינו כי הפור כבר נפל.

גם יו"ר האיגוד המקצועי בהסתדרות מרחב הנגב, איציק ששון, הבין כי מדובר "במשיכת זמן" מצד בעלי החברה, וכי זהו יומו האחרון של המפעל שהוקם בשנת 1952 והעסיק כ־130 עובדים. "מלכתחילה היה ברור שהכוונה היא לנצל את המיקום של 'חרסה' לעסקי נדל"ן ולסגור את המפעל ולפטר את עובדיו. הפגישה עם מנכ"ל 'חרסה' שהתקיימה במלון נועדה לאפשר את שיווק הסחורה שנותרה במפעל, זאת על ידי גיוס של עובדים בודדים".

העובדים השבוע בהפגנות מחאה. "ההנהלה הפיחה תקוות לפני החג". צילום: הרצל יוסף

מקבוצת 'חמת' נמסר בתגובה כי "החלטת החברה לסגור את מפעל 'חרסה' בבאר־שבע נעשתה בלב כבד. בשנים האחרונות השקיעה 'חמת' סכומים משמעותיים במפעל במטרה לשפר את יכולות הייצור, אך על אף השקעות אלו, המפעל המשיך להתקשות אל מול התחרות הקשה, ביטול המכסים ופתיחת השוק ליבוא מטורקיה. חרסה הציגה נחיתות ייצור ונכנסה להפסדים עמוקים. לא היה מנוס מסגירתו של המפעל".

"אנו שיתפנו את העובדים בנושא, אנו כואבים את כאבם של העובדים ומבינים, נתמוך בעובדים ונעשה את מירב המאמצים למצוא להם מקומות תעסוקה. לקבוצת 'חמת' עוד שלושה מפעלים המעסיקים 400 עובדים, נמשיך להשקיע בתעשייה הישראלית ולהרחיב את המפעלים הקיימים ולייצר בישראל, המו"פ (מחקר ופיתוח י.ל) של חרסה ימשיך לפעול בישראל".

המפעלים בנגב קורסים בזה אחר זה
מפעל "חרסה" מצטרף לשורה של מפעלים שסגרו את שעריהם ושלחו את עובדיהם למעגל האבטלה ואל הלא נודע

יש משהו מקומם ומדאיג בסגירת מפעל "חרסה" בבאר־שבע, מקומם - בשל הדרך שבה בחרו לפטר את העובדים, ששהו בחופשה מרוכזת "לרגל החג", וכששבו, נתקלו במאבטחים מפותחי שרירים שמנעו מהם כל גישה למפעל. מדאיג - משום ש"חרסה", מראשוני המפעלים בבירת הנגב, מצטרף לשורה ארוכה של מפעלים בדרום ששבקו חיים והחריפו את מצוקת האבטלה באזור.

כשנסגר מפעל "סנצ'ורי מירקל" באופקים בשנת 2009 ופוטרו 40 מעובדיו, סברו שמדובר במקרה חריג שלא מעיד על עתיד התעסוקה המסורתית. אלא שבזה אחר זה, התמוטטו מפעלים כמגדל קלפים: "כיתן" בדימונה נסגר בשנת 2012 ו־40 עובדי המפעל נשלחו הביתה, "מגבות ערד" סגר את שעריו ושלח חלק מ- 180 העובדים ללשכת התעסוקה, ועוד.

בימים אלה אנחנו מדווחים על קשיים במפעל "פיניציה" בירוחם, מה שמחזק את המגמה של חיסול המפעלים שמהווים עוגן תעסוקתי חשוב לנגב, ומותירים משפחות רבות להתדפק על דלתות הרווחה ושירות התעסוקה. בעידן התחרותיות האכזרית, עובדי "חרסה" נפלו קורבן לייצור הזול בטורקיה ובירדן.

בעלי חברת 'חמת' שמפעל "חרסה" נמצא בבעלותם, חוזרים ומשננים כי הם מתמודדים מול תחרות לא הוגנת, כאשר עלויות הייצור למשל בטורקיה נמוכות בעשרות אחוזים מאשר בישראל. הבעלים מלינים כי הם משלמים ארנונה לעיריית באר־שבע בסכום של 1.5 מיליון שקלים בשנה, בשעה שישנן מדינות, דוגמת טורקיה, בהן המס הזה לא קיים, ובמדינות אחרות, המסים הללו נמוכים יותר (גרמניה).

במילים אחרות, שטרות הכסף הם אלו שמכריעים את הכף והמנגנונים הממשלתיים שאמורים להגן על העובדים מתעלמים מהם ושולחים אותם אל העתיד הלא נודע, ציונות נוסח המאה ה־21.