ד"ר דן מנור. סבל מהתנכלויות בישיבה שהותירו בו צלקות. צילום: יעקב לוי

אני הילד האחר. המפגש בין תרבויות שונות והחיפוש אחר זהות יוצרים לרוב משברים וקונפליקטים פנימיים ובעטיים נולדים סיפורים מרתקים ומעוררי השראה. ספרו של ד"ר דן מנור "אלישע אחר השני", עונה להגדרה הזו ומספק הצצה נדירה לעולמו של נער מחונן, שהצליח על אף המכשולים שניצבו בפניו לפלס דרך כדי להגשים את מאווייו.

ד"ר דן מנור (86), אלמן, אב לשלושה ילדים וסב לשמונה נכדים, המתגורר בבאר שבע, הוא חוקר, פובליציסט וסופר. הוא פרסם עד כה שני ספרים: "קבלה ומוסר במרוקו" ו"גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו", וכתב מאמרים רבים בספרות המחשבה של חכמי מרוקו. הרומן 'אלישע אחר השני' הוא ספרו השלישי בסדרה.

חיים בבדידות
בהיותו נער בן 15, מנור עלה בגפו לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית בשנת 1949 מאגדיר שבמרוקו ורק לאחר שבע שנים עלו הוריו ובני משפחתו. מנור, הבכור מבין 11 אחים ואחיות, נולד בטילין וכילד הקדים ברמת המשכל את התלמידים בני גילו בשלוש שנים. חיי הבדידות ללא הוריו ומשפחתו, ההתנכלויות בישיבה והכפייה ללמוד את שפת היידיש, וחבלי הקליטה בקיבוץ, היו שנים שהעדיף להדחיק בזיכרונו עד שהחליט להוציא אותן החוצה.

שמו של הספר נגזר מסיםורי חז"ל. "אלישע אחר השני", להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה וחז"ל הוקיעו אותו בכינוי 'אלישע אחר' מפאת התפקרותו.

הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס במרוקו, השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות בהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, שממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני.

זה לא נגמר בזאת. לאחר עלייתו לארץ, ד"ר מנור הופנה בטעות ללמוד בישיבה חרדית, שם נהגו בו בניכור עד כדי נידוי. בשל דעותיו וסירובו ללמוד יידיש, הוקיעו אותו אברכי הישיבה בכינוי: 'אלישע אחר'.

הרומן חושף בפני הקורא מאגר של ניבים ופתגמים מאוצר היהדות. הבחירה בדמות 'אלישע אחר השני' במקום כתיבת ספר אוטוביוגרפי, משחררת את מנור מכבלים ומחסמים לכתוב על עצמו בגוף ראשון, ומאפשרת לו מרחב תמרון גדול יותר. "לא התכוונתי לספר רק על עצמי", אומר ד"ר מנור בראיון שנערך בביתו, "כדי שאני אתאר אנשים, אני צריך להיות אובייקטיבי, יותר קל לכתוב על דמות מאשר לכתוב על עצמי".

לא הולך עם הזרם
עם עלייתו לארץ, ד"ר מנור ידע עברית על בוריה, הודות ללימודי האולפן במרוקו. בארץ נקלט בקיבוץ כפר יעבץ. לפני כן, עוד באוניה, חולקו הנערים לאילו מסגרות יישלחו. "אני נפלתי בקיבוץ של השומר הצעיר", מספר מנור, שם נחשף לראשונה לתורת טרוצקי ולנין, בעוד לנגד עיניו עדיין מתנוססות התמונות של הרמב"ם ורבנים אחרים מבית הוריו.

הלימוד בישיבה אליה עבר מהקיבוץ והכפייה ללמוד יידיש הותירו בו רשמים קשים ואף צלקות. "אתה מגיע לארץ ואתה יודע שצריך ללמוד עברית שהיא השפה הלאומית שלנו, אתה מביא איתך שפה זרה ממרוקו, ופה אומרים לך שאתה צריך ללמוד עוד שפה זרה - יידיש".

"אני אמרתי, 'הגעתי לארץ כדי להיות עברי, להיות ישראלי ואין לי כל קשר לשפה הזאת (יידיש)', זה העכיר את מצב רוחי, אילו היו אומרים לי ללמוד ארמית אז בבקשה, כי ארמית כבר נכנסה אצלנו לעברית, למה אני צריך ללמוד את שפת הגלות?", התקשה מנור להבין.

הפער בין מה שלמד והתחנך ("חשבתי שישאלו אותי בנושא התלמוד ופרשנות ימי הביניים") לבין המציאות שנקלע אליה היה עבורו בלתי נסבל. "התחילו לדבר איתי על תלבושת שחורה ועל פאות", הוא נזכר בימיו הקשים בישיבה ומשסירב ולא נכנע לתכתיבים שהאיצו בו להשתלב במסגרת החדשה, זכה ד"ר מנור למטר של גינויים: "הם ראו בי אדם כופר וקראו לי 'אלישע האחר'".

בספר השתמש ד"ר מנור במילה 'אחר' בשלוש משמעויות: בקוד של הכפר שמדברים על שד אומרים 'אחר'. כשעבר מהכפר לעיר אגדיר שבמרוקו, הוא נוכח לדעת כי תלמידים בגילו לא מכירים את התנ"ך ואת היהדות, מה שהכניס את מנור למשבר, ומשום שהיה שונה מיתר התלמידים, הוריו "הדביקו" לו את הכינוי 'אחר', ובגלל סירובו בישיבה ללמוד יידיש ולגדל פאות הוא זכה לכינוי הגנאי 'אלישע האחר'.

אולם יש לסיפור הזה סוף טוב: על אף התלאות שעבר בחייו, מנור פילס את דרכו בנחישות והתמדה בלתי רגילה, הוא שירת בצה"ל, הקים בית ומשפחה, למד הוראה ורכש השכלה גבוהה באוניברסיטה העברית ולימים הפך לדוקטור, כשהיום ספריו וכתביו זוכים להתעניינות ולביקורות חיוביות.

ושלא תטעו לחשוב, ד"ר מנור עושה הבחנה ברורה בין ההתנכלויות בישיבה לאנשים טובים שפגש באמצע הדרך אשר סייעו לו להצליח.יש לו רק מילים טובות לומר עליהם: "ישנם אשכנזים טובים שהם עומדים על טיבו של אדם, בודקים אותו, לא על פי לבושו ועל פי פאותיו, אלא על פי היידע שלו, היו כאלה שסייעו בידי, וכך רכשתי השכלה".