בשבע בבוקר אמרתי לו "שששש, אל תעשה רעש. הם ישנים". הוא הסתכל עליי ואמר "אז שיקומו, יש בית ספר". הוצאתי את הראש מהפוך ואמרתי לו שאין. "עוד פעם שביתה?", הוא שאל. "מה יהיה עם מערכת החינוך הזו?".

אחרי שהוא שחרר את כל הקיטור שצבר על אותה מערכת לחשתי לו "ששששש...אין שביתה. יש גשם". ואז הוא משך את השמיכה, התכרבל היטב ושאל: "נו, מה הקשר?". אחר כך הוא הוסיף שמקצת גשם אף אחד עוד לא מת, וכמובן, שאני הורסת את הילדים.

סתמתי, לא כי לא היה לי מה להגיד לו, אלא כי באמת לא רציתי להעיר אותם משנת הסערה המתוקה. אי שם לפני 40 שנה חוקקה הסבתא של הילדים שלי, הלוא היא אימי היקרה, חוק שאומר שבימים של גשם לא יוצאים מהבית. גם אם יש בחינת בגרות.

איור: shutterstock


אף אחד לא התווכח איתה על החוק הזה (אולי אבא שלי, אבל לא בטוחה שהיה לו אומץ), וכולנו, או במקרה הזה, אני, בחרתי להמשיך את מסורת חוקי הגשם בעיקר כי הוא נראה לי החוק הכי הגיוני בעולם. מה יותר כיף מלהישאר מכורבל תחת הפוך כשבחוץ משתוללת סערה, גשמים, רוחות, רעמים, ברקים? מי יכול ללמוד כשכפות הרגליים קפואות מקור והגשם מכה בחלון, המורה מנוזלת וריח של מרק עוף באוויר? אני לא!

20 שנות הורות משותפות ובכל חורף אנחנו מנהלים את אותו ויכוח שאין לי ספק שבסופו של דבר הוא שיוביל אותנו לרבנות בסערה. הוא התיישב על המיטה וסיפר לי בפעם המיליון איך אמא שלו, הלוא היא חמותי שתחייה, הייתה שולחת אותם לבית ספר גם עם 40 מעלות חום וסיים בשאלה הידועה - "וקרה לנו משהו?".

ואני עניתי שכן, שברור שקרה לו משהו, שהוא הפסיד את כל השידורים החוזרים של רגע ודודלי בזמן שקדח מחום בשיעורי חשבון. "הנה", מיהרתי לנפנפף בווטסאפ הכיתתי של צעיר הבנים, "אף אמא לא שולחת את הילד שלה היום לבית הספר". הקראתי לו את רשימת האמהות שהצהירו ש"הילד נשאר היום בבית", והוספתי עוד כמה שמות משל עצמי. מה לעשות שברשימה היו בסך הכל חמש כאלה.

בשלב הזה הוא הרים ידיים ושנינו יצאנו בקור הגדול לסידורים של יום שישי. בין טיפות המים עברנו מדבר לדבר, רטובה עד לשד עצמותיי הגעתי בשעות הצהריים הביתה שהיה שקט וחמים. מיהרתי להדליק את הבויילר והכנתי את עצמי לשנת צהריים מתוקה של יום שישי הבא עליי לטובה.

ואז זה קרה. הם, העוללים שנשארו בבית להתכרבל בפוך ולא למות בגשם, התעוררו משנת הלילה המתוקה שלהם והודיעו שהם רעבים. המרק היה מוכן ולאחריו גם המנה העיקרית, שאחריה התעוררה האנרגיה הבלתי נגמרת לראות בסלון סרט אקשן בקולי קולות. אז הלכה שנת הצהריים, וזה היה היום האחרון של חוק הנשארים בבית בגלל הגשם.